עבודה זרהכד:
טוען את הדף…
יִתְרוֹ לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה הֲוָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא, יִתְרוֹ מִיִּשְׂרָאֵל זְבַן. תָּא שְׁמַע: ״וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר (הַמִּשְׁנִים וְהַכָּרִים וְעַל כׇּל הַצֹּאן) לְמַעַן זְבֹחַ לַה׳ אֱלֹהֶיךָ״! מַאי ״מֵיטַב״? דְּמֵי מֵיטָב. וּמַאי שְׁנָא מֵיטָב? כִּי הֵיכִי דְּלִיקְפֹּץ עֲלַיְהוּ זָבֹינָא. תָּא שְׁמַע: ״וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ (אֶת) הַטּוֹב בְּעֵינוֹ (וְאֶת) [רְאֵה] הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים״! אָמַר רַב נַחְמָן: אֲרַוְנָה גֵּר תּוֹשָׁב הָיָה. מַאי מוֹרִגִּים? אָמַר עוּלָּא: מִטָּה שֶׁל טוּרְבִּיל. מַאי מִטָּה שֶׁל טוּרְבִּיל? עִיזָּא דְּקוּרְקְסָא דְּדָיְישָׁן. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קְרָא? ״הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים״. מֵיתִיבִי: ״וְאֶת הַפָּרוֹת הֶעֱלוּ עֹלָה לַה׳״! הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, עוֹלָה נְקֵבָה מִי אִיכָּא? וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא בְּבָמַת יָחִיד, וְכִדְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: מִנַּיִן לְעוֹלָה נְקֵבָה שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה בְּבָמַת יָחִיד? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה״. ״וַיַּעֲלֵהוּ״ — זָכָר מַשְׁמַע! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: ״וַיַּעֲלֶהָ״ כְּתִיב. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: גְּבוּל יֵשׁ לָהּ, פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים — נֶעֱקֶרֶת, בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים — אֵינָהּ נֶעֱקֶרֶת. אֵיתִיבֵיהּ כֹּל הָנֵי תְּיוּבָתָא, שַׁנִּי לְהוּ: פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים. תָּא שְׁמַע: ״וְאֶת הַפָּרוֹת הֶעֱלוּ עֹלָה לַה׳״ — בִּפְחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים. מַתְקֵיף לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן: אִם כֵּן, הַיְינוּ ״וְאֶת בְּנֵיהֶם כָּלוּ בַבָּיִת״ — פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים? וּפְחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים מִי קָא יָלְדָה? וְהָתַנְיָא: פָּרָה וַחֲמוֹר מִבַּת שָׁלֹשׁ — וַדַּאי לַכֹּהֵן, מִכָּאן וְאֵילָךְ — סָפֵק. אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנִּין מֵעִיקָּרָא. ״וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ וְגוֹ׳״, מַאי ״וַיִּשַּׁרְנָה״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: שֶׁאָמְרוּ שִׁירָה. וְרַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: שֶׁיִּשְּׁרוּ פְּנֵיהֶם כְּנֶגֶד אָרוֹן וְאָמְרוּ שִׁירָה. וּמַאי שִׁירָה אָמְרוּ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: ״אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״, וְרַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר: ״וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַה׳ קִרְאוּ בִשְׁמוֹ וְגוֹ׳״. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: מִזְמוֹרָא יַתְמָא, ״מִזְמוֹר שִׁירוּ לַה׳ שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קׇדְשׁוֹ״. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: ״ה׳ מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים״. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: ״ה׳ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ״. רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר: ״רוֹנִּי רוֹנִּי הַשִּׁיטָה, הִתְנוֹפְפִי בְּרוֹב הֲדָרֵךְ, הַמְחוּשֶּׁקֶת בְּרִיקְמֵי זָהָב, הַמְהוּלָּלָה בִּדְבִיר אַרְמוֹן, וּמְפוֹאָרָה בַּעֲדִי עֲדָיִים״. רַב אָשֵׁי מַתְנֵי לַהּ לְהָא דְּרַבִּי יִצְחָק, אַהָא ״וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה׳״, יִשְׂרָאֵל מַאי אָמְרוּ? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: ״רוֹנִּי רוֹנִּי הַשִּׁיטָה״ וְכוּ׳. אָמַר רַב: כְּמַאן קָרוּ פָּרְסָאֵי לְסָפְרָא ״דְּבִיר״? מֵהָכָא, ״וְשֵׁם דְּבִיר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר״. רַב אָשֵׁי אָמַר: כְּמַאן קָרוּ פָּרְסָאֵי לְנִידָּה ״דַּשְׁתָּנָא״? מֵהָכָא, ״כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי״.דמי מיטב - למוכרן ולקנות בדמיהן בהמות מישראל להקריב: זבינא - מכר: ארונה - יבוסי היה בספר שמואל: ראה הבקר לעולה - אלמא הקריב דוד בהמת עובד כוכבים לקרבן: גר תושב - שקיבל שבע מצות בני נח והרי רביעה בכלל: טורביל עיזא דקורקסא - דף גדול ועב מאד ורחב וטרוף בפגימות הרבה לרוחבו עמוקות תכופות זו אצל זו ודשין בו תבואה שמעבירין עליו הבהמות והפגימות נכנסו' בדייש והתבואה נחבטת: למורג חרוץ - טרוף בפגימות והן פיפיות: תדוש הרים - אלמא לדישה עבדי ליה: ואת הפרות - באנשי בית שמש מישתעי קרא בפרות שהביאו הארון מארץ פלשתים: הוראת שעה - מפני נס שנעשה על ידיהן שהביאו הארון מעצמן ואין איש מנהיגם ואת בניהם כלו בבית ולא געו אחרי בניהם אלא הוליכוהו ואמרו שירה כדלקמן: דלמא בבמת יחיד - שרי דהתם בבמת יחיד הואי דבמה גדולה בנוב היתה באותה שעה כשנלקח הארון וחרב משכן שילה ובאו להן לנוב: טלה חלב - רחל ומניקה את בנה: רבי יוחנן אמר - האי דקתני לעיל לוקחין מהם לקרבן לאו מלתא פשיטתא היא לכל בהמות: אלא גבול יש לה פחותה מבת ג' שנים נעקרת - בהרבעת איש ונקחת מן העובד כוכבים דחייס עלה: אבל בת שלש - שוב אינה נעקרת וחיישינן לרביעה: כל הני תיובתא - דהני קראי דשרו בהמות עובד כוכבים להקרבה: כלו בבית - לשון בית הכלא (מלכים א כ״ב:כ״ז). לישנא אחרינא לשון מניעה כמו לא יכלה ממך (בראשית כ״ג:ו׳) מנעום מלילך אחריהם: פרה וחמור כו' - בבכורות (יט:) תנן הלוקח בהמה מן הנכרי ואינו יודע אם כבר בכרה אם לאו עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק פרה וחמור בת שלש ודאי לכהן ולד ראשון שתלד ביד ישראל אם זכר הוא ודאי לכהן אם אינה יתירה בעת לידתה על בת שלש דודאי לא ילדה בבית נכרי: מכאן ואילך - אם יתירה על בת שלש היתה כשילדה בבית ישראל הוי ולדה זה ספק בכור ואיכא למימר כבר בכרה בבית עובד כוכבים ואיכא למימר לא בכרה זה בבית העובד כוכבים וזה בכור שלה וירעה בכור זה עד שיסתאב שהרי אינו ראוי לקרבן שמא אין זה בכור ולאחר שיש בו מום יאכלנו בעליו ולא יתננו לכהן שבכור בעל מום מותר לזרים ואין בו אלא משום גזילת מתנות כהונה אפי' הוא ודאי וזהו ספק הוה הכהן מוציא מחבירו ועליו הראיה שלא ילדה בבית העובד כוכבים וגבי ספק פטר חמור מפריש עליו טלה להתירו בהנאה דכתיב תפדה בשה והטלה יעכב בעצמו דאפילו ודאי פטר אין קדושה חלה על טלה הניתן אלא משום גזילת כהן יש וכיון שהוא ספק אפילו גזל ליכא דראיה על הכהן: וישרנה - אז ישיר כי גאה גאה לשלוח יד בפלשתים ובדגון אלהיהם: יתמא - שלא הוזכר שם אמרו: ירגזו - על שהכם במכת טחורים: השיטה - ארון עצי שטים: התנופפי - התרוממי: המחושקת - קשורה כמו וחשוקיהם כסף (שמות כז): בריקמי זהב - מצופה זהב טהור מבית ומחוץ: המהוללה בדביר ארמון - שס"ת של משה בתוכו וארון מהולל ומפואר במה שבתוכו: בעדי עדיים - ואין לך עדי גדול מזה: דביר - הוא ספר בלשון פרסי: וישראל מאי אמרו - בנסוע הארון בעת המסעות שבמדבר שהיה משה אומר קומה ה' (במדבר י׳:ל״ה) ומה ישראל עונין אחריו: דשתנא - נוטריקון ד' דרך ש' נשים:יתרו לאחר מתן תורה הוה - וא"ת א"כ צפורה אשת משה לא באה אלא לאחר מתן תורה ותיקשי על הא דאמרינן בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף סב.) ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו וקחשיב פירש מן האשה ומאי קאמר הא לא היתה צפורה עמו וי"ל שהקב"ה נתן לב לפרוש מן האשה ולמ"ד קודם מתן תורה בא קשיא מה שאמר משה אל יתרו והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו דהא עדיין לא ניתנה תורה ועוד קשיא מה שפי' רש"י בפרשת יתרו שלא היה לו למשה שהות לשפוט ישראל עד מחרת יום הכפורים ונראה דכל אותה פרשה ראשונה דיתרו נאמרה קודם מתן תורה אבל סוף הפרשה ודאי לא נאמרה עד לאחר מתן תורה אלא אגב שמספר ביאת חותנו מספר כל עניינו עד שחזר לארצו ואפילו למ"ד לאחר מתן תורה בא ק"ק למה נכתבה פרשה זו לכאן וצ"ל דלפי שספר בביאת עמלק שהרע לישראל ראשונה מספר נמי מעשה יתרו שהטיב לישראל ראשונה מעצה חשובה שנתן להם: רבי יוחנן אמר גבול יש לה פחות מבת ג' נעקרת - וליכא למיחש לרביעה וקאי לשנויי רומיא דמתני' דאין מעמידין וההיא דלוקחין מהם בהמה לקרבן ואליבא דרבנן קאמר דאילו ר"א אפי' בבת שתים חייש לרביעה דהא פרה בת שתים וחייש לרביעה ותו דקתני וכן היה ר"א פוסל בכל הקרבנות דמשמע אפילו בני שנה וא"ת לרבי יוחנן היכי שרי ליקח לקרבן פחותה מבת שלש שנים ניחוש דלמא רבעוה לאמה כשהיא מעוברת והיא וולדה נרבעו י"ל דר' יוחנן לטעמיה דאמר בפ' הערל (יבמות עח. ושם) עובר לאו ירך אמו הוא: פרה וחמור בת שלש שנים ודאי לכהן - פי' דקודם שלש ודאי לא ילדה ויש לתמוה דהא מעשה בכל יום דפרה בת שתי שנים יולדת וי"ל דודאי עתה נשתנה העת מכמו שהיה בדורות הראשונים כמו בעינוניתא דורדא דאמרי' פרק אלו טרפות (חולין דף מז. ושם) כל חיויא ברייתא הכי אית להו אלמא גוייתא לית להו ועתה היא בכל הבהמות שלנו: מזמורא יתמא - פ"ה שלא הוזכר שם האומר וקשה דהא כמה מזמורים יש כיוצא בו מזמור לתודה (תהילים ק׳:א׳) מזמור שיר ליום השבת (שם צב) שלא הוזכר שם האומרן ונראה לפרש שקרא לו יתמא משום שלא הוזכר על מה נאמר כמו מזמור לתודה שמפרש שנעשה לאמרו על התודה וכן מזמור שיר ליום השבת ואע"פ שיש יושב בסתר עליון (שם צא) אשרי האיש (שם א) ה' מלך גאות לבש (שם צג) שלא הוזכר על מה נעשו מ"מ אין כתוב בהן מזמור: