Avodah Zarah 40a

שׁוֹטְטוֹת בּוֹ. הַשְׁתָּא כִּילְבִּית אַחַת אָמְרַתְּ שְׁרֵי, שְׁתֵּי כִּילְבִּיּוֹת מִבַּעְיָא? לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּפְתוּחוֹת, כָּאן בִּסְתוּמוֹת. אִיתְּמַר: רַב הוּנָא אָמַר: עַד (שֶׁתְּהֵא) [שֶׁיְּהֵא] רֹאשׁ וְשִׁדְרָה נִיכָּר, רַב נַחְמָן אָמַר: אוֹ רֹאשׁ אוֹ שִׁדְרָה. מֵתִיב רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: וּבַדָּגִים כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת! אֲמַר אַבָּיֵי: כִּי תַּנְיָא הָהִיא בְּאָרָא וּפַלְמוּדָא, דְּדָמוּ רֵישַׁיְיהוּ לִטְמֵאִים. אָמַר רַב יְהוּדָה מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: מַחְלוֹקֶת לְטַבֵּל בְּצִירָן, אֲבָל בְּגוּפָן — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר עַד שֶׁיְּהֵא רֹאשׁ וְשִׁדְרָה נִיכָּר. אָמַר רַבִּי זֵירָא: מֵרֵישׁ הֲוָה מְטַבֵּילְנָא בְּצִירָן, כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: מַחְלוֹקֶת לְטַבֵּל בְּצִירָן, אֲבָל בְּגוּפָן — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר עַד שֶׁיְּהֵא רֹאשׁ וְשִׁדְרָה נִיכָּר, בְּצִירָן נָמֵי לָא מְטַבֵּילְנָא. אָמַר רַב פָּפָּא, הִלְכְתָא: עַד שֶׁיְּהֵא רֹאשׁ וְשִׁדְרָה נִיכָּר שֶׁל כׇּל אַחַת וְאַחַת. מֵיתִיבִי: חֲתִיכוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן סִימָן, בֵּין בְּכוּלָּן בֵּין בְּמִקְצָתָן, וַאֲפִילּוּ בְּאֶחָד מִמֵּאָה שֶׁבָּהֶן — כּוּלָּן מוּתָּרוֹת, וּמַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁהֵבִיא גָּרָב שֶׁל חֲתִיכוֹת, וְנִמְצָא סִימָן בְּאַחַת מֵהֶן, וְהִתִּיר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אֶת הַגָּרָב כּוּלּוֹ! תַּרְגְּמַהּ רַב פָּפָּא: כְּשֶׁחֲתִיכוֹת שָׁווֹת. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא נֵיחוּשׁ דִּלְמָא אִתְרְמִי, קָא מַשְׁמַע לַן. הָהוּא אַרְבָּא דְּצַחַנְתָּא דַּאֲתַי לְסִיכְרָא, נְפַק רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא וַחֲזָא בֵּיהּ קִלְפֵי וְשַׁרְיֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וּמִי אִיכָּא דְּשָׁרֵי כְּהַאי גַּוְונָא בְּאַתְרָא דִּשְׁכִיחִי קִלְפֵי? נָפֵק שִׁיפּוּרֵי דְּרָבָא וְאָסַר, שִׁיפּוּרֵי דְּרַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא וְשָׁרֵי. אָמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי: לְדִידִי אָמַר לִי רַב פַּפֵּי, כִּי שְׁרָא רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא — בְּצִירָן, אֲבָל בְּגוּפָן לָא. אָמַר רַב אָשֵׁי: לְדִידִי אָמַר לִי רַב פָּפָּא, כִּי שְׁרָא רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא — אֲפִילּוּ בְּגוּפָן. וַאֲנָא לָא מֵיסָר אָסַרְנָא, דְּקָאָמַר לִי רַב פָּפָּא, וְלָא מִישְׁרֵא שָׁרֵינָא, דְּהָא אָמַר (לִי) רַב יְהוּדָה מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: מַחְלוֹקֶת לְטַבֵּל בְּצִירָן, אֲבָל בְּגוּפָן — דִּבְרֵי הַכֹּל עַד שֶׁיְּהֵא רֹאשׁ וְשִׁדְרָה נִיכָּר שֶׁל כׇּל אֶחָד וְאֶחָד. יָתֵיב רַב חִינָּנָא בַּר אִידִי קַמֵּיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: גּוֹי שֶׁהֵבִיא עֲרֵיבָה מְלֵאָה חָבִיּוֹת, וְנִמְצֵאת כִּילְבִּית בְּאַחַת מֵהֶן — פְּתוּחוֹת, כּוּלָּן מוּתָּרוֹת; סְתוּמוֹת, הִיא מוּתֶּרֶת וְכוּלָּן אֲסוּרוֹת. אֲמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא? מִתְּלָתָא קְרָאֵי שְׁמִיעַ לִי, מֵרַב וּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן. אָמַר רַב בְּרוֹנָא אָמַר רַב: קִירְבֵי דָּגִים וְעוּבָּרָן אֵין נִקָּחִין אֶלָּא מִן הַמּוּמְחֶה. רָמֵי לֵיהּ עוּלָּא לְרַבִּי דּוֹסְתַּאי דְּמִן בֵּירֵי, מִדְּקָאָמַר רַב: קִירְבֵי דָּגִים וְעוּבָּרָן אֵין נִקָּחִין אֶלָּא מִן הַמּוּמְחֶה — מִכְּלָל דְּדָג טָמֵא אִית לֵיהּ עוּבָּר, וּרְמִינְהִי: דָּג טָמֵא מַשְׁרִיץ, דָּג טָהוֹר מֵטִיל בֵּיצִים! סְמִי מִכָּאן ״עוּבָּרָן״. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא: לָא תִּיסְמֵי, תַּרְוַיְיהוּ מְטִילֵי בֵּיצִים נִינְהוּ, אֶלָּא זֶה מַשְׁרִיץ מִבַּחוּץ, וְזֶה מַשְׁרִיץ מִבִּפְנִים. לְמָה לִי מוּמְחֶה? לִבְדּוֹק בְּסִימָנִין! דְּתַנְיָא: כְּסִימָנֵי בֵיצִים כָּךְ סִימָנֵי דָגִים. סִימָנֵי דָגִים סָלְקָא דַּעְתָּךְ? סִימָנֵי דָגִים ״סְנַפִּיר וְקַשְׁקֶשֶׁת״ כְּתִיב בְּהוּ! אֶלָּא, כְּסִימָנֵי בֵיצִים כָּךְ סִימָנֵי עוּבְּרֵי דָגִים. וְאֵלּוּ הֵן סִימָנֵי בֵיצִים: כֹּל שֶׁכּוֹדֶרֶת וַעֲגוּלְגֹּלֶת, רֹאשָׁהּ אֶחָד כַּד וְרֹאשָׁהּ אֶחָד חַד — טְהוֹרָה, שְׁנֵי רָאשֶׁיהָ חַדִּין וּשְׁנֵי רָאשֶׁיהָ כַּדִּין — טְמֵאָה, חֶלְמוֹן מִבַּחוּץ וְחֶלְבּוֹן מִבִּפְנִים — טְמֵאָה, חֶלְבּוֹן מִבַּחוּץ וְחֶלְמוֹן מִבִּפְנִים — טָהוֹר, חֶלְבּוֹן וְחֶלְמוֹן מְעוֹרָבִין זֶה בָּזֶה — זוֹ הִיא בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ. אָמַר רָבָא: כְּשֶׁנִּימּוֹחוּ. וּלְרַבִּי דּוֹסְתַּאי דְּמִן בֵּירֵי, דְּאָמַר: סְמִי מִכָּאן ״עוּבָּרָן״,

שוטטות - לשון שטין על המים: חביות פתוחות לא סגי בחדא דאיכא למימר מעלמא נפל ביה: ובדגים כל שיש בהן סנפיר וקשקשת - משנה היא באלו טרפות (חולין דף נט.) אלמא אין סימן לדגים בדבר אחר וקשיא לתרוייהו: אבל בגופן - לאכול גופן של דגים של טרית: מריש הוה מטבילנא בציר - בחד סימן או בראש או בשדרה דהוה ס"ד דכי פליגי רב הונא ורב נחמן בגופן פליגי אבל בצירן אפילו רב הונא מודה: בצירן נמי לא טבילנא - דסבירא לי כרב הונא: כשחתיכות שוות - כשמחברין אותן יחד מתחברות וניכרות ונראות שהיו כולן מדג אחד: ומי איכא דשרי כה"ג באתרא דשכיחי קלפי - די"ל שמא דגים טהורין וטמאין יש וקשקשים מן הטהורין באו: ואנא לא מיסר אסרינא - לאכול גופן משום קליפי דמישתכחי בארבא ורב אשי קאמר לה: דקאמר לי רב פפא - דשרנהו רב הונא: עריבה - ספינה קטנה: כולן מותרות - דכי היכי דהואי בהך הואי נמי בכולהו ואזלו לעלמא: מתלתא קראי - מג' חכמים גדולים שהם כדיי לסמוך עליהם כעל המקרא: דמן בירי - מקום: עוברן - ביצים שלהן: משריץ - דג עצמו במעי אמו: זה משריץ מבחוץ - דג טהור לאחר שהוטלה ביצתו משרצת ועומדת מאליה בחול אבל דג טמא משריץ מבפנים במעי האם לאחר שנגמרין ביציו במעיו: סימני ביצים - של עוף טהור: שכודרת - משוכה שרחבה בראשה אחד והולכת ומקצרת ונמשכת: ועגולגלת - עגולה מצידיה ומגלגלת דאין צידיה רחבים: ראשה אחד כד - רחב פלטר"א בלע"ז כלומר עשוי ככד שרחב מתחתיו בית מושבו: חלבון - אלבוס"ל: חלמון - מויו"ל: ביצת השרץ - צב והלטאה מטילי ביצים הן. צב הוא כוכורי"ל בלע"ז הדומה לצפרדע. ונפקא מיניה דאם ריקמה וניקבה מטמא במגע בשחיטת חולין (דף קכו:):

כאן בפתוחות כאן בסתומות - פ"ה דבפתוחות לא סגי בחדא דאיכא למימר מעלמא נפל ביה והקשה הר"ר אפרים (מדתני) בסמוך עובד כוכבים שהביא עריבה מלאה חביות ונמצאת כילבית באחת מהן פתוחות כולן מותרות אלמא בפתוחות תלינן לקולא דאמר כי היכי דהואי בהך הוה באחריני אלא לעלמא אזלו וע"ק אי חיישינן דמעלמא נפל בה שתים נמי ניחוש דלמא העובד כוכבים הניחם שם לכך היה מפרש הר"ר אפרים להפך בפתוחות סגיא בחדא דאיכא למימר אחריתי אזלא לעלמא וליכא למיחש שמא העובד כוכבים הניח שם דאדרבה לקולא תלינן אבל בסתומות צריך שתים מיהו יש ליישב פ"ה דשאני התם שנמצאו שתים כילביות באחת מן החביות אבל הכא אין נמצא כאן שום חבית להכשר כהלכתו ולכך יש לפסול בפתוחות: ובדגים כל שיש לו סנפיר וכו' - פ"ה משמע שאין הכשר בדגים בדבר אחר וקשיא לתרוייהו ותימה דא"כ כי משני באותם דדמו רישייהו לטמאים פירוש ולאותם הוצרך סנפיר וקשקשת ומה תירץ אליבא דמ"ד או ראשו או שדרו ולבדוק בשדרה דכל דג טמא אין לו חוט השדרה לכך נראה דמשדרה לא פריך מידי והא דלא חשיב ליה תנא בהדי סנפיר וקשקשת היינו משום דסימני גוואי לא קא חשיב: מחלוקת בצירן אבל בגופן לא - וא"ת והא צירן נמי איסור דאורייתא כדאמרינן (חולין דף קיב:) הטמאים לרבות צירן ורוטבן וי"ל דודאי דאורייתא צירן אסור מיהו צירן בטיל ברוב וגופן לא בטיל דבריה לא בטילה: וחזא ביה קלפי ושרייה - ומיירי כגון שלא היה שם אלא מין אחד ומאן דאסר היינו משום דשכיחי בה קלפי מעיקרא: נמצאת כילבית - פירוש הכשר כילבית היינו שתים בפתוחות לפרש"י דלעיל ולפי' הר"ר אפרים שתים בסתומות: אמר רבא כשנימוחו - תימה אמאי לא משני קסבר סימני עוברי דגים לאו דאורייתא ולכך אין לבדוק בסימנים דה"נ משני פרק אלו טרפות (חולין דף סד. ושם) גבי סימני ביצים דלאו מדאורייתא נינהו דקא פריך ולבדוק בסימנים ומשני סימני ביצים לאו מדאורייתא ואור"ת דש"מ מהכא סימני עוברי דגים דאורייתא ולכך יש להתיר הבורבוטש אע"ג דאין אנו מוצאין בהם קשקשים דהא יש בהם סימנים ועוברים מיהו יש לדחות לעולם אימא לך סימנים לאו דאורייתא והא דלא שני הכא משום דאכתי תיקשי דאין נקחין אלא מן המומחה משמע דאין שום צד היתר ליקח שלא מן המומחה ואין זה דאם לא נימוחו שהסימנים ניכרים ואומר של דג פלוני טהור דהשתא איכא תרתי לטיבותא וכה"ג נקחים אף שלא מן המומחה כדאמרי' התם (דף סג:) גבי ביצים דלוקחין מהן כשאומר של עוף פלוני טהור לכך הוצרך לתרץ כשנימוחו כך דקדק ר"י וא"ת דאכתי לאו מילתא פסיקתא היא דהא אם אמר אני מלחתים נאמן אף שלא מן המומחה ויש לומר דדבר זה לא שכיח ברוב מוכרים שיהיו בשעת מליחה ורבינו יהודה הקשה על פר"ת דאי סימני דגים דאורייתא אם כן תלי תניא בדלא תניא דקאמר כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים ועוד הקשה מן הירושלמי דפירקין נתן בר רבא אמר קמיה שמואל ידע אנא מפרשא בין עוברי דגים טמאים לעוברי דגים טהורים עוברי דגים טמאים עגולים עוברי דגים טהורים ארוכים חמי ליה הדא סלפותא א"ל כזה מהו פירוש הראה לו עובר של דג טהור וא"ל טמא א"ל לא ביש לי דאמרת על טהור טמא אלא סופך לומר על טמא טהור משמע דיש עוברי דג טמא דומין לשל טהור כמו בביצים דאיכא דעורבא דדמיא ליונה אלמא סימנים לאו דאורייתא ואין לסמוך על סימני עוברי דגים מיהו אין לאסור הבורבוטש כי אמת הוא שיש לו במים ומשירן בשעה שעולה מן המים:

עבודה זרה מ.

Navigate the library