Avodah Zarah 41b

וְהָא שְׁבָרִים נִינְהוּ! תַּרְגְּמַהּ שְׁמוּאֵל: בְּעוֹמְדִין עַל בְּסִיסָן. אִתְּמַר: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁתַּבְּרָה מֵאֵילֶיהָ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲסוּרָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: מוּתֶּרֶת. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲסוּרָה, דְּהָא לָא בָּטְלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: מוּתֶּרֶת, מִסְּתָמָא בַּטּוֹלֵי מְבַטֵּיל לַהּ, מֵימָר אָמַר: אִיהִי נַפְשַׁהּ לָא אַצְּלָה, לְהָהוּא גַּבְרָא מַצְּלָה לֵיהּ? אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: ״וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו כְּרֻתוֹת וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״עַל כֵּן לֹא יִדְרְכוּ כֹהֲנֵי דָגוֹן וְגוֹ׳״! אָמַר לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה? הָתָם שֶׁמַּנִּיחִין אֶת הַדָּגוֹן, וְעוֹבְדִין אֶת הַמִּפְתָּן, דְּאָמְרִי הָכִי: שַׁבְקֵיהּ אִיסָרֵיהּ לְדָגוֹן, וַאֲתָא אִיתֵּיב לֵיהּ עַל הַמִּפְתָּן. אֵיתִיבֵיהּ: הַמּוֹצֵא שִׁבְרֵי צְלָמִים — הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין. הָא שִׁבְרֵי עֲבוֹדָה זָרָה — אֲסוּרִין! לָא תֵּימָא שִׁבְרֵי עֲבוֹדָה זָרָה אֲסוּרִין, אֶלָּא אֵימָא: הָא צְלָמִים עַצְמָן אֲסוּרִין, וּסְתָמָא כְּרַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יוֹחָנָן, מִדְּרַבִּי מֵאִיר נִשְׁמַע לְהוּ לְרַבָּנַן, לָאו אָמַר רַבִּי מֵאִיר: צְלָמִים אֲסוּרִין, שִׁבְרֵי צְלָמִים מוּתָּרִין, לְרַבָּנַן עֲבוֹדָה זָרָה נָמֵי הִיא אֲסוּרָה וּשְׁבָרֶיהָ מוּתָּרִין! הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם אֵימַר עֲבָדוּם אֵימַר לֹא עֲבָדוּם, וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר עֲבָדוּם — אֵימַר בִּטְּלוּם. עֲבוֹדָה זָרָה וַדַּאי עֲבָדוּהָ, מִי יֵימַר דְּבַטְּלֻהָ? הָוֵי סָפֵק וּוַדַּאי, וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי! וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי? וְהָתַנְיָא: חָבֵר שֶׁמֵּת, וְהִנִּיחַ מְגוּרָה מְלֵאָה פֵּירוֹת, אֲפִילּוּ הֵן בְּנֵי יוֹמָן — הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת מְתוּקָּנִין. וְהָא הָכָא דְּוַדַּאי טְבִילִי, סָפֵק עַשְּׂרִינְהוּ, סָפֵק לָא עַשְּׂרִינְהוּ, וְקָאָתֵי סָפֵק וּמוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי! הָתָם וַדַּאי וּוַדַּאי הוּא, דְּוַדַּאי עַשְּׂרִינְהוּ, כִּדְרַבִּי חֲנִינָא חוֹזָאָה, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא חוֹזָאָה: חֲזָקָה עַל חָבֵר שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְתוּקָּן מִתַּחַת יָדוֹ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: מֵעִיקָּרָא לָא טְבִילִי, סָפֵק וְסָפֵק הוּא. אֶפְשָׁר דַּעֲבַד כִּדְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא, דְּאָמַר: מַעֲרִים אָדָם עַל תְּבוּאָתוֹ וּמַכְנִיסָהּ בַּמּוֹץ שֶׁלָּהּ, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא בְּהֶמְתּוֹ אוֹכֶלֶת וּפְטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי? וְהָתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּשִׁפְחָתוֹ

על בסיסן - על כנן מקום המתוקן לה כיון דאותבינהו התם ודאי פלחי להו: לא ידרכו כהני דגון על מפתן דגון - אלמא חשיבי להו שברים: משם ראיה - בתמיה: התם - לאו עבודת כוכבים שבורה קחשיבי לה דאינהו סבור כיון שראו אברים חשובין שלו על מפתן: שבקיה איסריה לדגון - גבורת ושררת הצלם עזבתו והלכה וישבה על המפתן. איסריה שר שלו כמו איסריה דעניותא (בשחיטת חולין בפרק כל הבשר (חולין דף קה)): וסתמא כר"מ - ואע"ג דאסר בצלמים מודה בשבריהן: ומקשי' ולרבי יוחנן - דקאמר הכא מודה ר"מ דשברי צלמים מותרין מדר"מ נשמע לרבנן דרבנן נמי שרו בשברי עבודת כוכבים דהא צלמים לרבי מאיר כעבודת כוכבים לרבנן נינהו ומדר"מ נשמע לרבנן דכי היכי דקאמר שברי צלמים מותרין ה"נ ודאי ס"ל לרבנן צלמים שיש בידן מקל או צפור דשבריהן מותרין. וה"מ למימר מדרבנן נשמע לרבנן דהא אסרי צלמים שיש בידן מקל או צפור ומ"מ שבריהן מותרין והאי דלא קאמר הכי משום דלא חזינא בהדיא במתניתין דקא שרי שברי אותן צלמים שהן אסורין: לאו אמר ר"מ וכו' - לשון קושיא: הוי ספק וודאי - ספק להיתר וודאי אסור: אין ספק מוציא מידי ודאי - שהוחזק תחלה לאיסור: והא הכא דודאי טבילי - כיון שאנו רואין שנגמרה מלאכתן ודאי בחזקת טבל היו מיד: התם ודאי וודאי הוא - כי היכי דפשיטא לך שהיו טבל ה"נ פשיטא לך שעישרן החבר מיד שמוחזק בכך: ואב"א ספק וספק הוא - כי היכי דמספקא לן אם עישרן אם לאו נמי מספקא לן אם היו מעולם טבל אם לאו דאע"ג דנגמרה מלאכתן השתא ונתמרחו בכרי איכא למימר לא באו לכלל טבל מעולם: דעבד להו כרבי אושעיא - דהכניסה במוץ שלה ולא ראה פני הבית. ואע"ג דטבל שלא ראה פני הבית מיתסר באכילת קבע והכא מחזקינן להו בחזקת מתוקנין ושרינן להו באכילת קבע אין כאן ספק מוציא מידי ודאי דאכילת קבע בדאורייתא לא אשכחינן ומדרבנן הוא דמיתסר והימנוה רבנן לחזקת חבר לתקנתא דידהו אבל אי הוה חזינן ליה דמרחינהו קודם שראו פני הבית ובאו לכלל טבל לא נפקי תו מידי ודאי עד דמעשרינהו קמן: ומכניסה - לחצירו במוץ שלה ולא ימרחנה בכרי בגורן שבשדה דמירוח הוא גמר מלאכה והכנסתו לבית הוא קובעתו למעשר לאסור בו אכילת עראי כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פח.) וכיון דהכניסה קודם גמר מלאכה לא קבעה ליה לכך וכי מהדר להו וממרח להו בתוך הבית לא מקבעי דפני הבית הוא דקבעי ולא תוך הבית כדיליף התם מואכלו בשעריך ואפילו מירחו בשדה והכניסו דרך גגות וקרפיפות אמרינן בברכות (דף לה:) דלא מקבעי: כדי שתהא בהמתו אוכלת - להכי נקט בהמתו דמאכל בהמתו קחשיב ליה אכילת עראי וליכא אפילו איסורא דרבנן כדתנן במסכת פאה (פ"א מ"ו) מאכיל לבהמה לחיה ולעופות עד שימרח בכרי אלמא מאכל בהמה עראי קרי ליה דאילו גבי אדם אף על גב דלא נמרחו אסור לאכול קבע אלא עראי. ולגבי לא ראה פני הבית נמי בהמתו שריא אבל איהו אסור מדרבנן לאכול קבע אלא עראי אבל אי ראה פני הבית אפילו מאכל בהמה חייב במעשר דהא דתנן (דמאי פ"א מ"ג) הלוקח לזרע ולבהמה פטור בדמאי תנינן לה:

והא שברים נינהו - וא"ת בלא מלתיה דשמואל נמי תקשי רישא לסיפא רישא שברי צלמים מותרין וסיפא תבנית יד ורגל אסורין ויש לומר דאי לאו מלתיה דשמואל הוה אמינא שברי עבודת כוכבים אסורין וסיפא משתמע שפיר בשברי עבודת כוכבים: בעומדין על בסיסן - פ"ה על בימוס שלהן ולשון מצא קשיא דמשמע בשוק או בשדה לכך נראה לר"ת לפרש שיש להם בית מושב רחב שיושבין עליו לבדם ואינם נראים כשברים אלא נראה שכך הן מתחלה נעשים: איתיביה המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין הא שברי עבודת כוכבים אסורין - נראה לפרש דהכי פריך הך משנה סתמא שנויה ור"מ לא הוזכר בה וא"כ נוכל להעמיד אף כרבנן ובסתם צלמים שאין בידם כלום שנחלקו ר"מ ורבנן מיירי הכא והכי דייק בשלמא לר"מ דאסר צלמים עצמם הוצרך לשנות היתר בשברים אלא לרבנן השתא צלמים עצמם שרו שברים מבעיא אלא ש"מ למידק אתא הא שברים של עבודת כוכבים אסורין והשתא ליכא לשנויי כדשני לעיל ה"ה אפי' שברי עבודת כוכבים מותרין ומשום דקא בעי למיתני מצא תבנית יד וכו' דהך תירוצא לא שייך אלא אליבא דר"מ דאסר סתם צלמים אבל לרבנן עדיין הקושיא בדוכתה אמאי תני שברי צלמים אם לא לדקדק הא שברי עבודת כוכבים אסורין ומשני לא תוקמה כרבנן ותידוק הא שברי עבודת כוכבים אסורין אלא תוקמה כר"מ ותידוק הא צלמים עצמם אסורין אבל שברי עבודת כוכבים לעולם מותרין ומאחר שבא להשמיענו סתמא כר"מ אין להקשות מה שהקשינו לעיל לשמואל ליתני שברי עבודת כוכבים וכ"ש שברי צלמים דאי תנא שברי עבודת כוכבים לא היינו יכולין לדקדק הא צלמים עצמם אסורין אלא הא עבודת כוכבים עצמה אסורה ובהא כו"ע מודו ואין להקשות מאחר דמוקי לה כר"מ לימא משום דבעי למתני סיפא כדשני לעיל כי נראה קצת דוחק בהיות כי בא לאשמועי' חידוש בשברים ומניח שברי עבודת כוכבים משום סיפא אבל השתא קאמר דלא בא לאשמועינן בשברים כלל ולא בא אלא לדיוק אבל אליבא דשמואל משמע דבא להודיע דשברים מותר כדפרישית לעיל: מדרבי מאיר נשמע לרבנן - לפר"ת דפירש לרבנן דאסרי כל צלמים אף אין בידם כלום חוץ מאנדרטי עומד על פתח מדינה נראה דה"מ למפרך מרבנן גופייהו דלעולם בצלמים האסורים יש להחמיר בשבריהם כשברי עבודת כוכבים עצמה ולרבנן שבריהם מותרין דדבר ידוע הוא שאינם מחמירין יותר מר"מ וא"כ לימא מרבנן גופייהו נשמע דשברי עבודת כוכבים מותרין דהא צלמים אסורין שבריהם מותרין ה"נ עבודת כוכבים אסורה שבריה מותרין ובקונטרס נמי דקדק דה"מ למיפרך מרבנן גופייהו ומצלמים שיש בידם מקל או צפור ושבריהם מותרין אלא משום דלא חזינן בהדיא במתני' דשרו שברי צלמים שהן אסורין: ואין ספק מוציא מידי ודאי - בתמיה פי' ואין ספק היתר הרגיל מוציא מידי ודאי דאי בשאינו רגיל אפילו ספק איסור אינו מוציא מידי ודאי היתר כדמוכח בפ"ק דחולין (דף י.) גבי עור ספק פוגם וכו': חזקה על חבר וכו' - בירושלמי קאמר תפתר בשמת בתוך היישוב פירוש ביישוב הדעת: ומכניסה במוץ שלה - פי' שלא תראה בדגן פני הבית כדי שלא תתחייב במעשר דאמרינן (ב"מ דף פח.) אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית פירוש לאחר שנעשה דגן ואם הכניסה במוץ שלה אז יוכל לאכול עראי וכדתניא בתוספתא ובפרק קמא דביצה (דף יג.) מייתי לה הכניס שבלין לאכול מהם עיסה אוכל מהם עראי ופטור ואכילת בהמתו דנקט הכא משום דכל אכילת בהמה אפילו קבע שלה חשוב הוא עראי וכדאמרינן (פאה פ"א מ"ו) מאכיל לבהמה לחיה ולעופות עד שיתמרח בכרי אבל אם ראה פני הבית בדגן או אף במרוח בכרי או בשדה ואין דעתו להביאו לבית נקבע הוא למעשר ולא יוכל לאכול עראי ואף לא להאכיל בהמתו דהנאה של כלוי אסורה בטבל והתם תלינן בשמא הכניסה במוץ ואף על גב דמדרבנן אסור לאכול קבע אתי ספק מעשר ומוציא מידי ודאי דרבנן:

עבודה זרה מא:

Navigate the library