חוליןקא.
טוען את הדף…
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, מָה נַפְשָׁךְ? אִי אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר – לִיחַיַּיב נָמֵי מִשּׁוּם גִּיד, אִי אֵין אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר – לִיחַיַּיב מִשּׁוּם טוּמְאָה דִּקְדֵים, וְאִי אֵין בְּגִידִין בְּנוֹתֵן טַעַם – לִיחַיַּיב מִשּׁוּם גִּיד. אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם קָסָבַר אֵין בְּגִידִים בְּנוֹתֵן טַעַם, וְשָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא: ״עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה״, מִי שֶׁגִּידוֹ אָסוּר וּבְשָׂרוֹ מוּתָּר, יָצְתָה זוֹ שֶׁגִּידוֹ אָסוּר וּבְשָׂרוֹ אָסוּר. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: הָאוֹכֵל גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁל נְבֵלָה – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב שְׁתַּיִם, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר בְּאוֹכֵל גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁל עוֹלָה וְשֶׁל שׁוֹר הַנִּסְקָל, שֶׁחַיָּיב שְׁתַּיִם. וּמַאן הַאי תַּנָּא, דִּבְאִיסּוּר כּוֹלֵל – אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר לֵית לֵיהּ, אִיסּוּר כּוֹלֵל בְּאִיסּוּר חָמוּר – אִית לֵיהּ. אָמַר רָבָא: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא, דִּתְנַן: טָמֵא שֶׁאָכַל קֹדֶשׁ, בֵּין קֹדֶשׁ טָמֵא בֵּין קֹדֶשׁ טָהוֹר – חַיָּיב. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַטָּהוֹר – חַיָּיב, טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא – פָּטוּר, שֶׁלֹּא אֲכַל אֶלָּא דָּבָר טָמֵא. אָמְרוּ לוֹ: אַף טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַטָּהוֹר, כֵּיוָן שֶׁנָּגַע בּוֹ, טִמְּאָהוּ. שַׁפִּיר קָא אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, וְאָמַר רָבָא: בְּנִטְמָא הַגּוּף וְאַחַר כָּךְ נִטְמָא בָּשָׂר – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּחַיָּיב, דְּאִיסּוּר כָּרֵת קָדֵים. כִּי פְּלִיגִי בְּנִטְמָא בָּשָׂר, וְאַחַר כָּךְ נִטְמָא הַגּוּף. רַבָּנַן אִית לְהוּ אִיסּוּר כּוֹלֵל, דְּמִגּוֹ דְּמִיחַיַּיב אַחֲתִיכוֹת טְהוֹרוֹת דְּעָלְמָא, מִיחַיַּיב נָמֵי אַחֲתִיכָה טְמֵאָה. וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי לֵית לֵיהּ אִיסּוּר כּוֹלֵל, דְּמִגּוֹ לָא אָמְרִינַן. וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, נְהִי דְּאִיסּוּר כּוֹלֵל לֵית לֵיהּ, בְּאִיסּוּר קַל יָבֹא אִיסּוּר חָמוּר יָחוּל עַל אִיסּוּר קַל, וּמַאי נִיהוּ? טוּמְאַת הַגּוּף, שֶׁהֲרֵי טוּמְאַת הַגּוּף בְּכָרֵת. אָמַר רַב אָשֵׁי: מַאן לֵימָא לַן דְּטוּמְאַת הַגּוּף חֲמוּרָה, דִּלְמָא טוּמְאַת בָּשָׂר חֲמוּרָה, דְּלֵית לֵיהּ טׇהֳרָה בְּמִקְוֶה.ה"ג מה נפשך אי קסבר איסור חל על איסור ליחייב נמי משום גיד ואי אין איסור חל על איסור ליחייב משום טומאה דקדים ואי קסבר אין בגידין בנ"ט ליחייב משום גיד - כלומר ואי אין בגידין בנ"ט ומש"ה פטור משום טומאה ליחייביה משום גיד דהא ליכא למיפטריה הכא משום דאין איסור חל על איסור דהא ליכא טומאה: אמר רבא לעולם קסבר אין בגידין בנ"ט - לפיכך אין כאן טומאה ומשום גיד נמי ליכא דקסבר אינו נוהג בטמאה וטעמא לאו משום דאין איסור חל על איסור אלא דמעטיה קרא בהדיא דאמר קרא כו': ה"ג אמר רב יהודה אמר רב האוכל גיד הנשה של נבלה ר"מ מחייב שתים כו' ומודים חכמים באוכל גיד של עולה - דחמיר איסורה או של שור הנסקל ומאי חומרייהו שאסורין בהנאה: דמחייב שתים - וטעמא כדמפרש: ומאן האי תנא - חכמים: דבאיסור כולל איסור חל על איסור לית ליה ואיסור כולל באיסור חמור אית ליה ה"ג - והיינו פירושה איסור גיד חל משנולדה וקודם שנתנבלה היה גידה אסור ובשרה מותר וכשנתנבלה נאסר אף בשרה ואע"ג דשם נבלה ה"ל למיחל נמי על גיד משום טעמא דכולל שהוא כולל את הבשר עמו ליאסר ואיכא למימר אפילו למאן דאמר אין איסור חל על איסור האי איסור נבלה חייל דמגו דחייל אבשר דהוה מותר חייל נמי אגיד שכוללו עם הבשר אפ"ה אמרו רבנן דלא חייל: ואיסור כולל באיסור חמור אית ליה - והיכא דאיסור אחרון אית ביה תרתי כולל ומוסיף כגון עולה או שור הנסקל דמעיקרא כשנולדה היה גידה אסור ובשרה מותר הקדישה או נגחה נאסר אף בשרה הרי זה כולל והגיד הזה מתחלה היה אסור באכילה ומותר בהנאה וכשהקדיש חל עליו איסור הקדש לאוסרו בהנאה שאין כאן איסור חל על איסור שמה ששייר הראשון מוסיף השני וכי היכי דחייל עליה שם הקדש לאוסרו בהנאה על כרחך חל עליו אף באכילה שאם אכלו יתחייב שתים ואע"ג דבאכילה אסור ועומד היה ואין איסור חל על איסור האי הואיל וחייל להנאה חייל נמי אף לאכילה: רבי יוסי הגלילי היא - דשמעינן ליה דלית ליה כולל באיסור קל ומיהו באיסור חמור לא שמעיניה דפליג: חייב - חטאת שהאוכל קדשים בטומאת הגוף זדונו כרת כדכתיב (ויקרא ז) והנפש אשר תאכל בשר וגו': כיון שנגע בו טמאהו - קודם שיאכלנו ואפ"ה חייביה קרא: ואמר רבא גרסינן: בנטמא הגוף ואח"כ נטמא הבשר - דטמא שאכל טהור וטמאהו במגעו שקדמה טומאת גופו לטומאת קדש מודי רבי יוסי דחייב דכיון דאיטמי גופיה איתסר בקדש זה באיסור כרת וכי הדר ואיטמי בשר איסור כרת דטומאת הגוף לא פקעה: ה"ג דכ"ע לא פליגי דחייב דאיסור כרת קדים כי פליגי בנטמא הבשר - תחלה ונאסר על כהנים בלאו בעלמא והבשר אשר יגע וגו' רבנן אית להו איסור חל על איסור ע"י כולל והאי איסור טומאת הגוף כולל הוא דכולל טהורות שהיו מותרות לו והטמאות שהיו אסורות לו ומיגו דחייל אטהורות חייל נמי אטמאות ויש כאן איסור כולל:ורבי שמעון פוטר מאי קסבר אי קסבר איסור חל על איסור כו' - המ"ל הא רבי שמעון לית ליה איסור חל על איסור אפילו באיסור כולל ואפילו חמור על קל גבי האוכל נבלה ביום הכפורים אלא דבלאו הכי פריך שפיר: מאן האי תנא דבאיסור כולל איסור חל על איסור לית ליה - איסור כולל הוא זה כשנתנבלה וא״ת איסור מוסיף הוא דמגו דאיתוסף בה איסור לגבוה כשנתנבלה איתוסף נמי להדיוט וי״ל דסבר כמ״ד בריש פירקין (חולין דף צ.) דגיד נמי אסור לגבוה: איסור כולל באיסור חמור אית ליה - הא דאמרינן בפ' אמרו לו (כריתות יד.) אקדשה מגו דאיתוסף בה איסור הנאה לא נקט לשון איתוסף משום דחשיב בכך איסור מוסיף דהא קרי ליה הכא איסור כולל אלא כלומר איתוסף בה חומרא זו ואין לומר דאיסור כולל דקאמר הכא לאו דוקא אלא איסור הנאה חשיב איסור מוסיף כיון דמעיקרא הוה שרי בהנאה דאם כן אדמייתי הכא רבי יוסי הגלילי דלא שמעינן אלא דלית ליה איסור כולל באיסור קל אבל הא דאית ליה באיסור חמור לא אשכחן אלא מסברא אמרינן דאית ליה משום דלא שמעינן ליה דפליג כי היכי דשמעינן ליה לרבי שמעון גבי האוכל נבלה בי"ה הוה ליה לאתויי רבי יוסי דאית ליה בפרק ד' אחין (יבמות לב.) אשת איש ונעשית חמותו נידון משום אשת איש דלית ליה איסור כולל ואמרינן דמודה רבי יוסי באיסור מוסיף ועוד אי איסור הנאה איסור מוסיף הוא מאי פריך בסמוך ורבי יוסי הגלילי נהי דאיסור כולל לית ליה יבא איסור חמור ויחול על איסור קל ודילמא לית ליה איסור כולל אפילו באיסור חמור ואיסור מוסיף אית ליה אלא ודאי איסור הנאה לא חשיב איסור מוסיף אלא איסור חמור בעלמא וכן צריך לפרש בסוף פרק כל הבשר (לקמן חולין קיג:) גבי הא דפריך וסבר שמואל איסור חל על איסור: שפיר קאמרי ליה רבנן לרבי יוסי הגלילי - יודעין היו דלא איירי כשתחב לו חבירו לתוך פיו מדקאמרי ליה הכי: בנטמא הגוף ואח"כ נטמא הבשר כ"ע לא פליגי דחייב דאיסור כרת קדים - ותו לא פקע ולא גרסינן דאיסור מוסיף הוא דלא איירי הכא לאיחיובי תרתי אלא לאיחיובי חטאת משום טומאת הגוף והא דקאמרי ליה רבנן כיון שנגע בו טמאהו היו סבורין רבנן דרבי יוסי הגלילי פטר משום דמחולל ועומד הוא וגמר מתרומה דפטרינן בפ' כל הבשר (לקמן חולין דף קיג:) טמא האוכל תרומה טמאה משום דכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת וא"ת לרבנן דפרכי מכי נגע בו טמאהו היכי משכחת טמא שאכל תרומה שיהא במיתה הא מכי נגע בה טמאה וי"ל כגון שתחב לו חברו והכא לא פרכי ליה רבנן אלא משום דידעי דלא איירי בתחב לו כדפירשנו א"נ בשלא נכשרה או בנילושה במי פירות ועוד לפי האמת אפילו הוכשרה משכחת לה כגון שנטמא הגוף ואח"כ נטמאה התרומה כדאמרינן הכא ואיצטריך קרא דפטר במחוללת שנטמא תחלה ואצטריך קרא לאשמועינן דילפינן מהתם בעלמא דאין איסור חל על איסור ולמ"ד איסור חל על איסור בעלמא שאני התם דגלי קרא וכן משמע לקמן בפ' כל הבשר (שם) [וע"ע תוס' סנהדרין פג: ד"ה פרט לזו]: