חוליןצז:
טוען את הדף…
וַאֲמוּר רַבָּנַן בְּשִׁשִּׁים. הִלְכָּךְ, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ דְּהֶיתֵּרָא – בְּטַעְמָא, דְּאִיסּוּרָא – בְּקַפִּילָא. וּמִין בְּמִינוֹ, דְּלֵיכָּא לְמֵיקַם אַטַּעְמָא, אִי נָמֵי מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ דְּאִיסּוּרָא, דְּלֵיכָּא קַפִּילָא – בְּשִׁשִּׁים. הָנְהוּ אַטְמָהָתָא דְּאִימְּלִיחוּ בֵּי רֵישׁ גָּלוּתָא בְּגִידָא נַשְׁיָא, רָבִינָא אָסַר, רַב אַחָא בַּר רַב אָשֵׁי שָׁרֵי. אֲתוֹ שַׁיְילוּהּ לְמָר בַּר רַב אָשֵׁי, אֲמַר לְהוּ: אַבָּא שָׁרֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר רַב לְרָבִינָא: מַאי דַּעְתָּיךְ – דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מָלִיחַ הֲרֵי הוּא כְּרוֹתֵחַ, כָּבוּשׁ הֲרֵי הוּא כִּמְבוּשָּׁל. וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ, אֲבָל נִצְלָה בָּהּ – קוֹלֵף וְאוֹכֵל עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַגִּיד. וְכִי תֵּימָא, מַאי כְּרוֹתֵחַ דְּקָאָמַר? כְּרוֹתֵחַ דִּמְבוּשָּׁל! וְהָא מִדְּקָאָמַר כָּבוּשׁ הֲרֵי הוּא כִּמְבוּשָּׁל, מִכְּלָל דְּרוֹתֵחַ דְּצָלִי קָאָמַר. קַשְׁיָא. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כְּשֶׁהֵן מְשַׁעֲרִין, מְשַׁעֲרִין בְּרוֹטֶב וּבַקֵּיפֶה וּבַחֲתִיכוֹת וּבִקְדֵרָה. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בִּקְדֵרָה עַצְמָהּ, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּמַאי דְּבָלְעָה קְדֵרָה. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה (מְשַׁעֲרִינַן) [מְשַׁעֲרִין אוֹתָן] כְּאִילּוּ הֵן בָּצָל וְקַפְלוֹט. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְאַבָּיֵי: וּלְשַׁעֲרִינְהוּ בְּפִלְפְּלִין וְתַבְלִין, דַּאֲפִילּוּ בְּאֶלֶף לֹא בְּטֵלִין! אֲמַר לֵיהּ: שִׁיעֲרוּ חֲכָמִים דְּאֵין נוֹתֵן טַעַם בְּאִיסּוּרִין יוֹתֵר מִבָּצָל וְקַפְלוֹט. אָמַר רַב נַחְמָן: גִּיד בְּשִׁשִּׁים, וְאֵין גִּיד מִן הַמִּנְיָן; כְּחָל בְּשִׁשִּׁים, וּכְחָל מִן הַמִּנְיָן; בֵּיצָה בְּשִׁשִּׁים, וְאֵין בֵּיצָה מִן הַמִּנְיָן. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא: וּכְחָל עַצְמוֹ אָסוּר, וְאִי נָפַל לִקְדֵרָה אַחֶרֶת – אוֹסֵר. אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב כָּהֲנָא, אִיבַּעְיָא לַן: כִּי מְשַׁעֲרִינַן בְּדִידֵיהּ מְשַׁעֲרִינַן, אוֹ בְּמַאי דִּנְפַק מִינֵּיהּ מְשַׁעֲרִינַן? פְּשִׁיטָא דִּבְדִידֵיהּ מְשַׁעֲרִינַן, דְּאִי בְּמָה דִּנְפַק מִינֵּיהּ – מְנָא יָדְעִינַן? אֶלָּא מֵעַתָּה, נָפַל לִקְדֵרָה אַחֶרֶת – לֹא יֶאֱסֹר? כֵּיוָן דְּאָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא: וּכְחָל עַצְמוֹ אָסוּר, שַׁוְּיוּהּ רַבָּנַן כַּחֲתִיכָה דִּנְבֵלָה. בֵּיצָה בְּשִׁשִּׁים, וְאֵין בֵּיצָה מִן הַמִּנְיָן. אֲמַר לֵיהּ רַב אִידִי בַּר אָבִין לְאַבָּיֵי: לְמֵימְרָא דְּיָהֲבָה טַעְמָא? וְהָא אָמְרִי אִינָשֵׁי: כִּי מַיָּא דְּבֵיעֵי בְּעָלְמָא! אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן?ואמור רבנן בששים - בפרק בתרא דמסכת ע"ז (דף סט.) פסקינן הלכתא בכל איסורין שבתורה (בששים) בין בשר בחלב ובין שאר איסורין בששים: מין בשאינו מינו - שהאדם יכול להבחין טעמו ושניהם של היתר שיכול בן ברית לטעמו כגון תרומה וחולין: בטעמא - יטעימנו כהן אם אין תרומה נותנת טעם בחולין יאכל התבשיל אף לזרים: דאיסורא - כגון בשר בחלב שאין בן ברית יכול לטעמו סמכינן אקפילא: ומין במינו - בין דהיתרא ובין דאיסורא דליכא להבחין טעמו: אי נמי מין בשאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא - עובד כוכבים דליטעמיה משערינן בששים: מאי דעתיך - דאסרת ליה אי משום דשמואל דאמר כו' והא רותח גיד דהכא שרי דהאמר שמואל קולף ואוכל: כבוש - בחומץ ותבלין וכבש בהן איסור והיתר יחד. שוליני"ר בלע"ז: כשהן משערין - האיסור בששים ומשערינן אותו שיהא בו אחד מששים ברוטב וקיפה ובחתיכות ובקדרה: קיפה - פונדריל"א דק דק של בשר ותבלין המתאסף בשולי קדרה: במאי דבלעה קדרה - אם ראינוהו כשנפל שם קודם שנתמעט ואנן משערינן אותו לאחר שנתבשל לכמות שנפל שם ואין בהיתר ששים בו אומדים כמה בלעה קדרה מן ההיתר לפי שכשנפל שם היה היתר הרבה ונתמעט בבליעת הקדרה אבל בקדרה עצמה לא משערינן. וכיון דאיפליגו לישני ואיסורא דאורייתא היא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדרה ועיקר הדבר כמות שהוא בא לפנינו משערינן ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדרה מן ההיתר לפי שאף מן האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה וכדאמרי' לקמן (חולין דף צח.) אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע: כל איסורין שבתורה - לבד גיד הנשה דכבשר בלפת הוא: משערינן - אותם כאילו האיסור בצל או קפלוט ואילו היה נותן טעם בהיתר זה שנתבשל עמו אוסרו. ובהך איסורי דלא מצי למיטעמינהו קאמר כגון מין ומינו ואי נמי שאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא ואכתי לא איפסיק הלכתא בששים: פלפלין - נותנים טעם באלף כמותן: שיערו חכמים - אין באיסורין בנ"ט יותר מבצל וקפלוט: ואין גיד מן המנין - דבעינן ששים דהיתר לבד מיניה אבל כחל הואיל ומין היתר הוא אם נתבשל עם הבשר משערינן ליה בששים לבהדי דידיה: ביצה - של עוף טמא: וכחל עצמו אסור - שהרי הבשר נתן בו טעם והוא לא נתן טעם בבשר לפי שמועט היה: בדידיה משערינן - דבעינן שיהא בהיתר ששים כמותו: או במאי דנפיק מיניה - אין צריכין שיהא בהיתר אלא בששים מה שפלט זה דהאי מאי דאתי קמן לאו בקדרה הוא ומישדא שדינן ליה לבר: אלא מעתה - הואיל ובדידיה משערינן הא איבטיל כוליה שהלך כל עצמו בתבשיל דאי לאו הכי אמאי בעית ששים כמות כולו וכיון דכוליה בטלתיה נפל בקדרה אחרת אל יאסר: כיון דאמר רב יצחק כו' - מפני שבתחלה נאסר עד שלא נצטמק משנתנה הקדרה בו טעם מיד נאסר ומאז שויוה רבנן כחתיכת איסור שהיא לעולם אסורה כדאמר במתניתין בזמן שמכירו כו': למימרא דיהבה טעמא - כי מבשלה בהדי אחריני:איכא דאמרי בקדרה עצמה - תימה אם שיעור עובי הקדרה כחמשים זיתים ונתן בה מים כשיעור עשרה זיתים ובשל באותן המים כזית חלב היאך יתבטל אותו כזית חלב במים הא פשיטא שיש במים טעם חלב ונראה לפרש דהכא מיירי כגון דליתיה לאיסורא בעיניה דנבלע בה בקדרה כזית חלב והיא היתה כבר בלועה מהיתר ואח"כ חזר ובשל היתר דמשערינן בקדרה עצמה לבטל האיסור שנבלע בה: כל איסורין שבתורה משערינן אותן כאילו הן בצל וקפלוט - מדלא נקט כבשר בלפת כדקתני במתניתין (לעיל חולין דף צו:) גבי גיד הנשה משמע דאין שיעורן שוה דגיד לא יהיב טעמא כולי האי הוא דמשערינן כבשר בלפת אבל שאר איסורים דיהבי טעמא טפי משערינן בבצל וקפלוט ומדאמר רב נחמן גיד בששים משמע דבשר בלפת הוה שיעורה בששים ולפי זה פליג רבי יוחנן אדרבא דלעיל דאמר כל איסורין שבתורה בששים וכרבא קיי"ל דהוא בתרא וכן פסקינן בפ' בתרא דמסכת ע"ז (דף סט.) גבי עכברא בשיכרא: וכחל מן המנין - וא"ת כיון דכחל עצמו אסור כדאמרינן בסמוך א"כ נימא חתיכה עצמה נעשה נבלה וליבעי ששים לבד מכחל וי"ל דהאי דאסור לאו משום שיהא טעם חלב בכחל יותר מבשאר בשר אלא לפי שיש בו גומות והחלב כנוס לתוכו ויש באותו חלב טעם בשר ואי אפשר להפרישו מן הכחל מאחר שנתבשל דתו לא מהניא ליה קריעה וא"ת ומה טעם הכחל עצמו אסור והלא כל החלב הכנוס לתוכו בגומות נפלט לחוץ ונתפשט ונפלט בשוה לכל החתיכות כדאמר דמשערינן בכוליה ופריך נמי אלא מעתה נפל לקדרה אחרת לא יאסור משמע דפשיטא ליה שיוצא כולו כמו שאפרש בסמוך וי"ל לפי שמתחלת בשולו קודם שיצא החלב לגמרי נאסר החלב שבכחל מפני טעם הבשר שבו ואז לא היה יכול לצאת בקריעה הילכך אף לאחר שנגמר בישולו שכבר יצא כולו תו לא לישתרי דאפשר לסוחטו אסור ואפילו למ"ד אפשר לסוחטו מותר הכא גזרינן שמא יאכלנו קודם שיצא כולו ואע"ג דגבי בישרא דאסמיק (לעיל חולין דף צג:) שרינן כי שפדיה בשפודא לבתר שנצלה לגמרי ולא גזרינן דלמא אתי למיכל קודם גמר צלייתו שאני התם שדרך הדם לצאת על ידי מליחה וצלייה ולכך צולהו כדי להוציא דמו גם לבסוף פירש כל הדם לגמרי ונופל לחוץ אבל הכא כשיצא נמי כל החלב מ"מ נשאר הוא בקדרה אלא שמתבטל ואי שריא לבסוף אתי למיכליניה קודם: וכחל עצמו אסור - יש ספרים דגרסי אסור היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בשר וא"ת כי בשיל ליה נמי לחודיה ליתסר משום טעם בשר הכחל שבחלב שבגומות וי"ל משום לישנא קמא דרב בפ' כל הבשר (לקמן חולין דף קט:) דאמר לא קרעו אינו עובר עליו ומותר לכך צריך להעמיד כשנתבשל עם הבשר: אלא מעתה נפל לקדרה אחרת לא יאסור - דכיון דבכוליה משערינן א"כ נפיק כוליה אבל אי במה דנפיק מיניה משערינן א"ש דאוסר קדרה אחרת דלא נפיק כוליה וא"ת ודלמא הא דמשערינן בכוליה משום דמספקא לן אי נפיק כוליה ולכך נפל לקדרה אחרת אוסר משום דדלמא לא נפיק כוליה וי"ל דזה פשוט לו ואין ספק בדבר וידוע היה להם אם יוצא כולו או מקצתו ועוד דמספק לא היה אוסר קדרה אחרת כיון דחלב שחוטה דרבנן ועוד נראה לפרש דאלא מעתה קאי אהא דאמר וכחל מן המנין אלמא לא חשבינן ליה חתיכה דאיסורא ולא אסיר אלא משום חלב הכנוס בגומות שבתוכו וא"כ נפל לקדרה אחרת לא יאסור דכל מה שסופו לצאת מן החלב יצא בקדרה ראשונה: נפל לקדרה אחרת אל יאסור - הא לא פריך הוא גופיה לא ליתסר כדפי' לעיל: ביצה בס' - וה"ה בשאר איסורין וביצה איצטריך ליה משום דאיכא ביצה טמאה דלא אסרה כדאמרי אינשי דמיא בעלמא הוא: