חוליןנ:
טוען את הדף…
בּוּקֵי סְרִיקִי? הָכִי אָמַר רַב נַחְמָן: מְקוֹם הַדֶּבֶק, אֲפִילּוּ נִיטַּל כּוּלּוֹ – כָּשֵׁר, וְהוּא שֶׁנִּשְׁתַּיֵּיר בּוֹ כְּדֵי תְּפִיסָה. וְכַמָּה? אָמַר אַבָּיֵי: כִּמְלֵא בַּטְדָּא בְּתוֹרָא. הַכָּרֵס הַפְּנִימִי. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הֵעִיד נָתָן בַּר שֵׁילָא רֵישׁ טַבָּחַיָּא דְּצִפּוֹרִי לִפְנֵי רַבִּי מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן: אֵי זוֹ הִיא כָּרֵס הַפְּנִימִי? סַנְיָא דֵּיבֵי. וְכֵן אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה: סַנְיָא דֵּיבֵי. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר: אִיסְתּוּמְכָא דְּכַרְסָא. רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָקוֹם צַר יֵשׁ בַּכָּרֵס, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: נְפַל כְּרֵסָא בְּבֵירָא. אָמַר רַב אַחָא בַּר רַב עַוָּא אָמַר רַב אַסִּי: מִן הַמֵּיצַר וּלְמַטָּה. רַבִּי יַעֲקֹב בַּר נַחְמָנִי אָמַר שְׁמוּאֵל: מְקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ מֵילָת. רַבִּי אֲבִינָא אָמַר גְּנִיבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: טֶפַח בַּוֶּושֶׁט סָמוּךְ לַכָּרֵס – זוֹ הִיא כָּרֵס הַפְּנִימִית. אָמְרִי בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: כׇּל הַכָּרֵס כּוּלּוֹ – זוֹ הִיא כָּרֵס הַפְּנִימִית, וְאֵיזֶהוּ כָּרֵס הַחִיצוֹן? בָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רוֹב הַכָּרֵס. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר: מַפְרַעְתָּה. מַאי מַפְרַעְתָּה? אָמַר רַב אַוְיָא: הֵיכָא דְּפָרְעִי טַבָּחֵי. בִּנְהַרְדְּעָא עָבְדִי כְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: כֹּל הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: כּוּלְּהוּ שָׁיְיכָן בִּדְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא. וּדְרַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי אֲמַר לֵיהּ? כְּבָר פֵּירְשָׁה רַב אַחָא בַּר עַוָּא. וּדְרַבִּי אֲבִינָא וְדִבְנֵי מַעְרְבָא, מַאי אֲמַר לֵיהּ? הָנֵי וַדַּאי פְּלִיגִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּגְדוֹלָה כּוּ׳. אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא ״גְּדוֹלָה״ – גְּדוֹלָה מַמָּשׁ, וְלֹא ״קְטַנָּה״ – קְטַנָּה מַמָּשׁ, אֶלָּא כֹּל שֶׁנִּקְרַע בָּהּ טֶפַח וְלָא הָוֵי רוּבָּא – זוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ: ״בִּגְדוֹלָה טֶפַח״, רוּבָּא וְלָא הָוֵי טֶפַח – זוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ: ״בִּקְטַנָּה בְּרוּבָּא״. רוּבָּא וְלָא הָוֵי טֶפַח, פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּהָוְיָא טֶפַח בְּמַשֶּׁהוּ, מַהוּ דְּתֵימָא: עַד דְּמִיקְּרַע בַּהּ טֶפַח לָא הָוֵי טְרֵפָה, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר גְּנִיבָא אָמַר רַבִּי אַסִּי: נִקְדְּרָה כְּסֶלַע – טְרֵפָה, שֶׁאִם תִּמָּתַח תַּעֲמוֹד עַל הַטֶּפַח. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דִּגְנִיבָא אַמַּבָּרָא דִּנְהַרְדְּעָא – כְּסֶלַע כְּשֵׁרָה, יָתֵר מִכְּסֶלַע טְרֵפָה. וְכַמָּה יָתֵר מִכְּסֶלַע? אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּגוֹן דְּעָיְילָן תְּלָת קַשְׁיָיתָא בְּצִיפָּא בְּדוּחְקָא, בְּלָא צִיפָּא בְּרַוְוחָא. הֶמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת, תָּנוּ רַבָּנַן: מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בְּעוֹבִי בֵּית הַכּוֹסוֹת מִצַּד אֶחָד – כְּשֵׁרָה, מִשְּׁנֵי צְדָדִים – טְרֵפָה. נִמְצָא עָלֶיהָ קוֹרֶט דָּם –בוקי סריקי - כדים רקים כלומר דברים שאינן: תפיסה - אחיזת יד: בטדא - אצבע: בתורא - אפילו בשור גדול די בכך: סניא דיבי - קרשטי"א בודי"ל לשון מורי והוא עשוי ככיס וסתום בראשו וכך מצאתי באל"ף בי"ת של רבי מכיר בודי"ל שאצלי"ר ולשון סניא דיבי לפי שהוא מקום מאוס וכחוש ואפילו לזאבים וכל שאר הכרס קרוי חיצון ושיעורו ברוב. לישנא אחרינא שמעתי מן הפנצ"א עצמה הוא מקום שמנקבים שם הטבחים הכרס ומוציאים הפרש מקום שהשנאוי זב והראשון נראה: איסתומכא דכרסא - אני שמעתי איסתומכ"א בלע"ז ואיני יודע מהו: מקום צר יש בכרס - שהוא קרוי כרס הפנימי וכל שאר הכרס קרוי חיצונה: נפל כרסא בבירא - הואיל ואינך יודע היכן הוא לא פירשת לנו כלום: א"ר אחא - אני אפרש אותו מקום צר: מן המיצר ולמטה - ממקום שהכרס הולך ומיצר לצד הוושט הוא קרוי פנימי מפני שנחבא בדופני החזה: ולמטה - כשהבהמה תלויה: מקום שאין בו מילת - מקום יש בכרס חלק שאין שם אותו צמר שגוררין ברותחים מן הכרס: בשר החופה - פירשתיו וזהו קרום עב העובר על כל החלל וקורין לו טינפ"א וישנו מן החזה ועד היריכים והכרס הקרוי פנצ"א מעוטו נחבא בצלעות החזה ורובו תחת אותו קרום ורוב החיצונה דקאמר מתניתין רואין כמה יש מן הקרום כנגד אותו רוב הכרס ואם נקרע שם רוב מה שיש מן הקרום כנגד הכרס טרפה ואם ממקום שהכרס כלה ולמטה נקרע אותו קרום כשרה והיינו דאמרינן לקמן רובא ולא הוי טפח זו היא ששנינו כו' ואי בכוליה קרום משערינן אין לך בהמה קטנה שאין ברוב שלה יותר מטפח וכל אמוראי דלעיל קרו פנימית וחיצונה בכרס עצמה: מפרעתה - צד הכרס הרואה את הקרקע הנראה מיד כשפותחין הבהמה להוציא את המעיים והיינו דמפרש היכא דפרעי טבחי: כולהו שייכן בדרבה - סניא דיבי ואיסתומכא ומקום שאין בו מילת כולן באותו צד עומדים או למעלה או למטה וכי טרפת לה לכל אותו צד בנקב במשהו הנמצא בו מקיימת להו לכולהו: אמימר מנהרדעא הוה כדאמרינן בשנים אוחזין (ב"מ דף טז:) אנא מנהרדעא אנא וסבירא לי שומא הדרא לעולם: דרב אסי אמר ר' יוחנן - דאמר לעיל ואיני יודע איזהו: מאי - אמריתו עלה הא איכא לספוקי בכל הכרס כולו: אמר ליה כבר פירשה רב אחא - דהיינו מן המצר ולמטה וההוא כנגד מפרעתה היא: ודרבי אבינא - דאמר כרס הפנימי בוושט הוא: ודבני מערבא - דאמרי כל הכרס כולו קרוי פנימי ונידון בנקב משהו: מאי - וכיון דלא אפסיק הלכתא עבדינן לחומרא וטרפינן בכל הכרס בנקב במשהו כבני מערבא. ומיהו כל הנך טרפות אנן לא טרחינן למיבדקי בתרייהו דכל כמה דלא מישתכחן אזלינן בתר רובא כדנפקא לן בפרק קמא (לעיל חולין יא.) מהאליה תמימה ומקראי טובא ובסירכי דריאה משום דשכיחן בדקינן בתרייהו: גדולה ממש - גדולה שבגדולות: כל שנקרע בה וכו' - כלומר כל היכא דמשתכחא או טפח או רובא טרפה: רובא פשיטא - דרובו ככולו: הכי גרסינן לא צריכא דהויא טפח במשהו - אי הויא משהו טפי מרובא הוה מיקרע טפח: נקדרה - כמין ארובה עגולה ורוחב הקדירה כסלע מטבע רחב הוא: שאם תמתח - אי הוה מושכו לכאן ולכאן שיכנס העוגל לאורך או לרוחב תמצא בו טפח באותה קדירה: תלת קשייתא - גרעיני תמרה: בציפא - עם אוכל הנשאר סביבותיה כשאוכלין אותה יכנסו שלשה בנקב בדוחק או בלא ציפא בהרווחה:ואיזהו כרס החיצונה בשר החופה את רוב הכרס - וא"ת אם כן חסר להו מי"ח טרפות דבשר החופה את רוב הכרס הוא משב שמעתא דבריש פירקין ובריש פירקין (דף מג.) פירשתי: רובא ולא הוי טפח פשיטא - פי' פשיטא דרוב מועיל לכולי עלמא וקצת תימה מאי קא משני לא צריכא דאיכא טפח במשהו מהו דתימא עד דמיקרע בה טפח לא הוה טרפה ואמאי ס"ד למימר הכי ורבינו חננאל גריס דאיכא טפח ומשהו ורוצה לפרש רובא דלא הוי טפח היינו כשאין בכל הכרס טפח ולכך פריך שפיר פשיטא דלא בעי טפח שהרי אין בכולה טפח ומשני כגון דאיכא טפח ומשהו מהו דתימא כיון דאיכא בכולה טפי מטפח לא מיטרפא עד דמקרע טפח: לכשתמתח תעמוד על טפח - כשתקיף הסלע בחוט וימתח החוט יהיה בארכו טפח: מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות בצד אחד כשרה - אבל בהמסס אפילו מצד אחד שלא נקב מעבר לעבר טרפה כך פירש רש״י במקום אחר ואפילו אם תמצא לומר דאין סברא שיהא טרפה הואיל ולא ניקב אלא חצי עור מצינו למימר דכוליה ניקב וחיישינן שמא הבריא כי היכי דחיישי' [גבי ושט] בריש פירקין (חולין דף מג.) למאן דחייש לספק דרוסה והא דקתני במתניתין המסס ובית הכוסות שנקבו לחוץ דמשמע דבעינן נקב מפולש לאו דוקא לחוץ שיהא מפולש אלא כלומר לחוץ כלפי חוץ ולאפוקי נקבו זה לתוך זה והא דקאמר מצד אחד כשרה בעובי בית הכוסות צריך לפרש אותו צד אחד מבפנים כלפי הריעי דאי צד שבחוץ כלפי חלל הגוף אפילו לא ניקב כלל אלא שנמצא מחט בחלל הגוף טרפה דאמר נקובי נקיב ואתאי ואין נראה לר״ת לומר שיהא טרפה בלא ניקב אלא חצי העור של המסס ונראה לו דהמסס נמי מצד אחד כשרה והא דנקט בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה רבותא קמשמע לן לפי שיש לו שני עורות וקמשמע לן דאע״ג שניקב עור אחד שלם אפילו הכי כשרה עד שניקבו שניהם ואגב דנקט מצד אחד כשרה נקט נמי משני צדדין טרפה אע״ג דמילתא דפשיטא היא ועוד אומר ר״ת דהאי נמי חדוש הוא דס״ד אמינא אפילו משני צדדין כגון שניקבו שני העורות כשרה לפי ששוכב ע״ג המסס ומדובק שם בשומן והוא הדין דאותו דבקות מגין שלא יצא הריעי מידי דהוה אחלחולת שניקבה וירכים מעמידין אותה דכשרה קא משמע לן הכא דטרפה וא״ת הא אמרינן בבמה מדליקין (שבת דף לו.) גבי הנהו תלת מילי דאישתנו שמייהו הובלילא בי כסי ובי כסי הובלילא למאי נפקא מינה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות והשתא מאי נפקותא איתא הא בתרוייהו אמרינן מצד אחד כשרה משני צדדים טרפה גם בהובלילא וי״ל דנפקא מינה שלא תטעה לפרש מה שאמר מצד אחד כשרה זהו בהובלילא דהיינו המסס שעתה קורין בית הכוסות אבל במה שקורין עכשיו הובלילא היינו מה שהיו רגילים לקרות בית הכוסות אפילו מצד אחד טרפה הואיל וניקב עור שלם אי נמי שלא נטעה נמי במשני צדדים טרפה דהוי במה שקורין אותו עכשיו בית הכוסות דהוא המסס אבל במה שקורין עכשיו הובלילא דהוא מה שקורין מתחלה בית הכוסות אפילו משני צדדין כשרה דהויא כמו חלחולת שניקבה וירכים מעמידין אותה: