חוליןכ:
טוען את הדף…
אֲבָל לְמַאן דְּאָמַר יֵשׁ שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה, יֵשׁ עִיקּוּר. אֲמַר לֵיהּ: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא! לְמַאן דְּאָמַר יֵשׁ שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה, אִיכָּא לְמֵימַר דְּהָכִי אַגְמְרֵיהּ דְּאֵין עִיקּוּר, וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר כִּבְהֵמָה, לְעִנְיַן עִיקּוּר לָא לֶיהֱוֵי כִּבְהֵמָה. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מֵהֵיכָא גְּמִירִי לַהּ? מִבְּהֵמָה, כּוּלַּהּ מִילְּתָא כִּבְהֵמָה! אָמַר רָבִינָא, אָמַר לִי רָבִין בַּר קִיסִי: הָא דְּתָנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל, אֵין עִיקּוּר סִימָנִין בָּעוֹף – לָא אֲמַרַן אֶלָּא בִּמְלִיקָה, אֲבָל בִּשְׁחִיטָה יֵשׁ עִיקּוּר. וְהָאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַכָּשֵׁר בִּשְׁחִיטָה כְּנֶגְדּוֹ בָּעוֹרֶף כָּשֵׁר בִּמְלִיקָה, הָא פָּסוּל – פָּסוּל! הָהִיא פְּלִיגָא. אָמַר זְעֵירִי: נִשְׁבְּרָה מַפְרֶקֶת וְרוֹב בָּשָׂר עִמָּהּ – נְבֵלָה. אָמַר רַב חִסְדָּא: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, מָלַק בְּסַכִּין – מְטַמֵּא בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה, וְאִי אָמְרַתְּ טְרֵפָה הָוְיָא, מְלִיקָתָהּ זוֹ הִיא שְׁחִיטָתָהּ – תַּהֲנֵי לַהּ סַכִּין לְטַהֲרָהּ מִידֵי נְבֵלָה. אָמְרִי: הָתָם מִשּׁוּם דְּלָאו שְׁחִיטָה הִיא כְּלָל. מַאי טַעְמָא? רַב הוּנָא אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחְלִיד, רָבָא אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהוּא דּוֹרֵס. מַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחְלִיד, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא דּוֹרֵס? קָסָבַר: מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בִּמְלִיקָה כָּשֵׁר. וּמַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא דּוֹרֵס, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחְלִיד? אָמַר לָךְ: חֲלָדָה הֵיכִי דָּמֵי? כְּחוּלְדָּה הַדָּרָה בְּעִיקְּרֵי בָתִּים דְּמִכַּסְּיָא, הָכָא הָא מִיגַּלְּיָא. אָמַר רָבָא: אִי קַשְׁיָא לִי הָא קַשְׁיָא לִי, וְכִי מֵתָה עוֹמֵד וּמוֹלֵק? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְתִקְשֵׁי לָךְ עוֹלַת הָעוֹף, דְּבָעֲיָא שְׁנֵי סִימָנִין, וְכִי מֵתָה עוֹמֵד וּמוֹלֵק? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם כְּדֵי לְקַיֵּים בָּהּ מִצְוַת הַבְדָּלָה. אִי הָכִי, עוֹר נָמֵי! כׇּל הַמְעַכֵּב בִּשְׁחִיטָה מְעַכֵּב בְּהַבְדָּלָה, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב בִּשְׁחִיטָה אֵינוֹ מְעַכֵּב בְּהַבְדָּלָה. וְהָא מִיעוּט סִימָנִין לְרַבָּנַן, דְּלָא מִעַכְּבִי בִּשְׁחִיטָה, וּמְעַכְּבִי בְּהַבְדָּלָה! אֶלָּא אֵימָא: כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּשְׁחִיטָה יֶשְׁנוֹ בְּהַבְדָּלָה, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ בִּשְׁחִיטָה אֵינוֹ בְּהַבְדָּלָה.אבל למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה - מתורה שנמסרה למשה על פה דהיינו הלכה למשה מסיני. ורבי אמרה דפליג אדרבי אלעזר בפ' השוחט (לקמן חולין דף כח.) דתניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטווה משה על הלכות שחיטה בעל פה ואע"פ שלא כתבו בתורה על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה אלמא יש שחיטה לעוף: אדרבה אפכא מסתברא למ"ד [יש] שחיטת העוף מן התורה איכא למימר דהכי אגמריה דאין עיקור: ואפי' למ"ד - דיליף ליה התם בהיקישא מזאת תורת הבהמה והעוף וגמר לעוף מבהמה מצי' למימר דכיון דהוזכרה שחיטת העוף בסיני דהא היקישא בסיני נאמרה אגמריה רחמנא למשה על פה דלענין עיקור לא ליהוי כבהמה: אלא למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אלא מדברי סופרים מהיכן גמר לה - כלומר אהיכא סמכי דאנן דתקון ליה שחיטה מבהמה גמרו הילכך כולה מלתא כבהמה תקון: רבין בר קיסי - שם חכם: לא אמרן אלא במליקה - דכיון דדרסה וחלדה לא פסלי בה עיקור סימנים נמי לא פסלי בה אבל בשחיטה כו': כל הכשר כו' - כל הצואר הכשר לשחיטה כשר למליקה מאחוריו: הא פסול פסול - ואי צואר שנעקרו סימנין פסול לשחיטה היכי מתכשר במליקה: ההוא - דרבי ירמיה פליגא אדרבין בר קיסי דרבי ירמיה סבר דאף לשחיטה אין עיקור ולית הילכתא כמתניתא דרמי בר יחזקאל דהא תניא בפירקין דלקמן (חולין דף כח.) שחט את הוושט ואח"כ נשמטה הגרגרת כשרה נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הוושט פסולה שחט את הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה או לאחר שחיטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה אלמא יש עיקור בעוף דהא בעוף קמיירי מדקתני שחט את הוושט ואח"כ נשמטה הגרגרת כשרה דעוף הכשרו בסימן אחד. ואי קשיא לך מתניתא אמתניתא דהא דרמי בר יחזקאל מתניתא היא תריץ הא כמאן דאמר יש שחיטה בעוף מן התורה. וכיון דלא איפסיק הילכתא קיימא לן בשל תורה הלך אחר המחמיר: ורוב בשר - שעל המפרקת מאחורי הצואר נפסקה עמו: נבלה - ומטמאה מיד אע"פ שהיא מפרכסת דמתה ממש היא ושחיטה דלאחר מכאן לא מטהרה לה מידי נבלה: מלק - עוף קדשים בסכין נבלה היא והאוכל נבלת עוף טהור מטמא בגדים שהוא לבוש בשעה שבולעה ולא בגדים שקודם לכן ולא בגדים שלבש אחר שהיא במעיו ואין לה טומאת מגע לגמרי אלא טומאת בליעה זו לבדה וכולה ילפינן לה בתורת כהנים מנבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה (ויקרא כב) וכתיב נמי (שם יז) והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר ובעוף משתעי קרא דתניא (לקמן חולין דף ק) יכול תהא נבלת בהמה מטמאה אבית הבליעה כגון תחב לו חבירו בבית בליעתו והוא לא נגע בה שלא נטמא במגעה וטומאת בית הסתרים לא מטמיא טומאת מגע ובטומאת משא נמי אינו טמא שלא זז עד שבלעה ת"ל לא יאכל לטמאה בה בה משמע מיעוטא מי שאין לה טומאה אלא אכילתה כדכתיב לא יאכל וכתיב בה כלומר בזו בבליעה ולא באחרת יצאת נבלת בהמה שמטמאה במגע כדכתיב (ויקרא יא) והנוגע בנבלתה וגו' הלכך על כרחך בעוף משתעי יכול נבלת העוף תטמא מן הכתוב מהאי קרא ונבלת בהמה מק"ו מה העוף שאינו מטמא במגע ובמשא מטמא בבית הבליעה בהמה שמטמאה כו' ת"ל בה בה אתה מיטמא בבית הבליעה ואי אתה מיטמא בנבלת בהמה בבית הבליעה ואם כן למה נאמר בבהמה והאוכל מנבלתה (שם) ליתן שיעור לנוגע ולנושא כשיעור אכילה דהיינו כזית וכולה מילתא מפרש התם דאין לה טומאה לנבלת עוף טהור אלא זו בלבד: ואי אמרת - נשברה מפרקת ורוב בשר עמה טרפה בעלמא הוה ולא נבלה והא מליקת סכין כיון דלאו מליקה היא הוה כשובר מפרקתו כשמגיע לסימנין וחותכן בסכין הרי זו כשוחט את הטרפה וקיימא לן בהעור והרוטב (לקמן חולין דף קכח:) טרפה ששחטה אינה מטמאה ואע"ג דבשל מוקדשים אמרינן התם (קכג:) דמטמאה והאי עוף נמי דקדשים היא ההיא מדרבנן היא ובהמה אבל טומאת בית הבליעה דעוף דמדאורייתא היא לית לה דהתם אמרינן דטומאה מדרבנן בעלמא הוא: מליקתה זו היא שחיטתה - דהא בסכין היה וכשר לשחיטה: תהני לה סכין - כשמולק הסימן בסכין לטהרה מידי נבלה. ואי קשיא לותביה ממתני' דקתני במתני' השוחט מן העורף שחיטתו פסולה טעמא משום שבירת מפרקת היא ואיכא למימר דטרפה היא ולא נבלה: שהוא מחליד - לאחר שנתפרקו פרקי העצם ננעץ הסכין תחת העצם לפי שאין העצם מתפשט לכאן ולכאן כדרך שאר בית השחיטה כשחותכין אותו אלא עומד במקומו וכשחותך הסכין תחת העצם הויא לה חלדה: מפני שהוא דורס - ממש ולא מוליך ומביא כדאמרן לעיל (חולין דף כ.) קוצץ ויורד וזו היא מצותה: מוליך ומביא במליקה כשר - וההיא דמלק בסכין סתמא קתני לא שנא קוצץ ויורד ולא שנא מוליך ומביא: בעיקרי בתים - קרו"ט בלעז: הא מיגליא - דאע"פ שאין העצם מתפשט כל כך לגלות בית השחיטה מיהו הסכין נראה ומגולה כל זמן חתיכתו: אי קשיא - בהא מילתא דזעירי: הא קשיא לי - כיון דאמרת נבלה אלמא מתה היא הא דאמר רחמנא מליקה כשרה בקדשים ובעינן חתיכת סימנין כדלקמן (חולין דף כא.): וכי - לאחר שהיא כמתה בשבירת העצם ורוב בשר למה עומד ומולק שוב הסימנין אי אמרת בשלמא טרפה בעלמא הואי אי נשברה בלא מליקה אבל חיותא מיהא אית בה מש"ה הויא מליקת סימנין מליקה וטרפה ליכא למימר שזה דרך הכשרה דאם לא שהה והניחה לאחר שעשה בה מעשה אין כאן טרפות וכן בכל השוחטין משנקב הוושט יש כאן מעשה טרפה וכי גמר שחיטתו מיתכשרא אם לא שהה שיעור שהייה אלא לזעירי דחשיב לה מתה מה הוא עומד ומולק: ותקשי לך עולת העוף - דאמרינן לקמן בשמעתין דבעיא ב' סימנים: וכי מתה עומד ומולק - דהא ודאי עוף בחד סימן מתה ואמאי מעכב שני: התם - לאו משום מליקה הוא אלא לקיים מצות הבדלה כדילפינן לקמן בשמעתין מומלק והקטיר מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו: אי הכי עור נמי - לבדיל ויחתוך כל הראש אלמה תניא לקמן (חולין דף כא.) שנים לרבנן ורוב שנים לר' אלעזר בר ר"ש אבל עור ליכא למ"ד: כל המעכב בשחיטה - עור אינו מעכב בשחיטה שאילו קודם שחיטה ניטל כל העור כשרה אבל סימנין שחיטה תלה בהו רחמנא ולכתחלה כולהו בעי כדתנן לקמן בהשוחט (חולין דף כז.) הלכך גבי הבדלה מעכבי: והא מיעוט סימנים לרבנן - דפליגי לקמן בשמעתין אדרבי אלעזר בר ר"ש ואמרי דלא תסגי ברוב שנים אלא א"כ גמר כולן ואף על גב דלא מעכבי בשחיטה:מפני שהוא מחליד - פירש בקונטרס לאחר שנפרקו פרקי העצם כשנעץ הסכין תחת העצם לפי שאין העצם מתפשט לכאן ולכאן כדרך שאר בית השחיטה כשחותכין אותו אלא עומד במקומו וכשחותך הסכין תחת העצם הויא חלדה (ולפיכך) [ולפירושו] לא איירי בסכין רחבה ונראה דחשיב חלדה לפי ששוחט הסימנין ממטה למעלה ואפי' בסכין רחבה ובזבחים פרק חטאת העוף (זבחים דף סח:) פי' בקונטרס דמחליד לפי שנועץ ראשו של סכין משום שאינו רוצה לחתוך רוב בשר קודם הסימנים וכאן א"א לומר כן דקרי ליה מחליד אף על גב דס"ד שחותך רוב בשר: ותיקשי לך עולת העוף דבעיא שני סימנין - בין לרבנן בין לר' אלעזר פריך כדפי' בקונט':