חוליןכה:
טוען את הדף…
לָשׁוּף, לְשַׁבֵּץ, לְגָרֵר, לְכַרְכֵּר, לְהַקִּישׁ בְּקוּרְנָס. מְחוּסָּר כַּן אוֹ אוֹגֶן אוֹ אוֹזֶן – טָהוֹר, מְחוּסָּר כְּסוּי – טָמֵא. מַאי שְׁנָא הָנֵי וּמַאי שְׁנָא הָנֵי? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הוֹאִיל וּלְכָבוֹד עֲשׂוּיִין. רַב נַחְמָן אָמַר: הוֹאִיל וּדְמֵיהֶן יְקָרִים. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ כְּלֵי עֶצֶם, וְאַזְדָּא רַב נַחְמָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: כְּלֵי עֶצֶם כִּכְלֵי מַתָּכוֹת דָּמוּ. מִכְּלָל דִּכְלֵי עֶצֶם מְקַבְּלִי טוּמְאָה? אִין, דְּתַנְיָא: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכׇל מַעֲשֵׂה עִזִּים תִּתְחַטָּאוּ״? לְהָבִיא דָּבָר הַבָּא מִן הָעִזִּים, מִן הַקַּרְנַיִם וּמִן הַטְּלָפַיִם. שְׁאָר בְּהֵמָה וְחַיָּה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכׇל מַעֲשֵׂה״. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עִזִּים״? פְּרָט לְעוֹפוֹת. מַתְנִי׳ הַחַיָּיב בִּשְׁקֵדִים הַמָּרִים – פָּטוּר בַּמְּתוּקִים, הַחַיָּיב בַּמְּתוּקִים – פָּטוּר בַּמָּרִים. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁקֵדִים הַמָּרִים, קְטַנִּים – חַיָּיבִין, גְּדוֹלִים – פְּטוּרִין. מְתוּקִים, גְּדוֹלִים – חַיָּיבִין, קְטַנִּים – פְּטוּרִין. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: זֶה וָזֶה לִפְטוּר, וְאָמְרִי לַהּ: זֶה וָזֶה לְחִיּוּב. אָמַר רַבִּי אִלְעָא: הוֹרָה רַבִּי חֲנִינָא בְּצִפּוֹרִי כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר זֶה וָזֶה לִפְטוּר. וּלְמַאן דְּאָמַר זֶה וָזֶה לְחִיּוּב, גְּדוֹלִים לְמַאי חֲזוּ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הוֹאִיל וְיָכוֹל לְמַתְּקָן עַל יְדֵי הָאוּר. מַתְנִי׳ הַתֶּמֶד, עַד שֶׁלֹּא הֶחְמִיץ – אֵינוֹ נִיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וּפוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. מִשֶּׁהֶחְמִיץ – נִיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וְאֵינוֹ פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. הָאַחִין הַשּׁוּתָּפִין, כְּשֶׁחַיָּיבִין בַּקָּלְבּוֹן – פְּטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה; כְּשֶׁחַיָּיבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה – פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן. גְּמָ׳ מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא רַבִּי יְהוּדָה וְלָא רַבָּנַן, דְּתַנְיָא: הַמְתַמֵּד וְנָתַן מַיִם בַּמִּדָּה וּמָצָא כְּדֵי מִדָּתוֹ – פָּטוּר, וְרַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב. מַנִּי? אִי רַבָּנַן – אַף עַל גַּב דְּהֶחְמִיץ, אִי רַבִּי יְהוּדָה – אַף עַל גַּב דְּלֹא הֶחְמִיץ! אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ:לשוף - בשופינא לימ"א בלע"ז: לשבץ - במשבצות זהב לנוי: לגרר - גרוטושיי"ר לשוף שייך בכלי ברזל לגרר שייך בכלי זהב וכסף: לכרכר - בציורים שקורין ניי"ל: להקיש בקורנס - שיש בו פחיתות ופושטן בקורנס: טהור - הואיל ולא נגמרה כל מלאכת נויו ולקמן מפרש טעמא: מחוסר כסוי טמא - שאין הכיסוי ממלאכת הכלי שהכסוי כלי אחר הוא ובלא כסוי הוא בנויו: מאי שנא - גולמי כלי מתכות דטהורין ומאי שנא של עץ דטמאין: הואיל ולכבוד עשויין - הנך דמתכת הלכך לא חשיבי כלי למילתייהו עד שתגמר כל מלאכת כיבודן: הואיל ודמיהן יקרים - ועד דעבידי לנוי לא חזו למילתייהו לימכר ביוקר כראוי להם: כלי עצם - דמיהם יקרים ואין עשויין לכבוד לרב נחמן הוו ככלי מתכות ולר' יוחנן הוו ככלי עץ: דכלי עצם מקבלים טומאה - בתמיה והיכא רמיזא: להביא דבר הבא מן העזים - מקרניהם ומטלפיהם דהא כלי עור בהדיא כתיב ברישא דקרא: מן הקרנים גרסינן ולא גרסינן ומן הקרנים: פרט לעופות - כגון צפרני גריפו"ן שעושין מהם כלים: קטנים חייבין - במעשר שדרכן לאוכלן בקוטנם קודם שיהו מרים: מתוקים גדולים חייבין - שנגמר פריים: קטנים פטורין - שאין דרך אכילתן כך: זה וזה לפטור - קטנים פטורים בין מרים ובין מתוקים: זה וזה לחיוב - גדולים בין מרים ובין מתוקים ולקמן מפרש גדולים מרים למאי חזו: מתני' התמד עד שלא החמיץ - הא נמי להכי תנייה הכא משום דדמיא להנך דלעיל אלא דעד השתא איירי בתרתי מילי ודבר הנוהג בזו אינו נוהג בזו ומהשתא מיירי בחדא מילתא ויש בה חלוק פרקים ובזמן שדבר זה נוהג בה אין דבר זה נוהג בה ויש זמן שזה נוהג בה ואין זה נוהג בה: יין הוזכר לענין קיחת מעשר בירושלים ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו' מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע בעירובין (דף כז:) ומים הוזכרו לענין לפסול את המקוה בשלשה לוגין מים שאובין אם נפלו לתוכן קודם שהומשכו בו ארבעים סאה ויין אינו פוסל את המקוה: תמד - מים הנתנים בחרצנים ולכשהחמיץ ותוסס נעשה יין והתמד עד שלא החמיץ מים בעלמא הוא ונוהג בו תורת פסול מקוה ואינו נוהג בו תורת קיחת מעשר ולאחר שהחמיץ ינהוג בו קיחת מעשר ולא ינהוג בו פסול מקוה: וכן האחין השותפין כשחייבים כו' - האחין שהן שותפין בירושתן: כשחייבין בקלבון פטורים ממעשר בהמה - חלקו ולבסוף נשתתפו חייבין בקלבון כשמביאין שקליהן מביאין שני חצאי שקלים ונותנין שתי קלבונות והקלבון הוא לשון הכרע שחייבין להכריע שקליהן ואם נתנו בין שניהם שקל שלם נותנין שתי קלבונות שהיה להן לשקול לחצאין: ופטורין ממעשר בהמה - כל הנולדים להם כל ימי שותפותם שהשותפות פוטר ממעשר בהמה בבכורות בפרק בתרא (דף נו:) יהיה לך ולא של שותפות והתם מוקי ליה להאי קרא במעשר ואע"ג דבבכורות כתיב: וכשחייבין במעשר בהמה - כגון אם לא חלקו מעולם חייבין במעשר בהמה לעשר כל הנולדים להם כל ימי שותפותם דאמר התם יכול אפילו קנו בתפוסת הבית תלמוד לומר יהיה ופטורין מן הקלבון לגמרי ששוקלין בין שניהם שקל שלם שממון אביהם בחזקתו עומד ואביהם השוקל על בניו או על אחד מבני עירו ופוטרו בשלו פטור מן הקלבון דתנן בשקלים (פרק א משנה ז) השוקל על יד עני או על יד שכנו או על יד בן עירו פטור ובניו נמי אין מצות שקליהם עליו והוו ליה כשכנו ובן עירו: גמ' כדי מדתו - ולא יותר שאם מצא יותר הכל מודים שחייב לעשר שהרי יש כאן יין: ר' יהודה מחייב - במעשר דכוליה פירא הוא וחכמים פוטרים הואיל ולא נוסף בו כלום אף על פי שיש בו טעם יין אינו כלום:מאי שנא הני כו' - אגולמייהו קאי דפשוטייהו פשיטא דכלי עץ הוא דאיתקש לשק: מכלל דכלי עצם מקבלי טומאה - מדאורייתא קא בעי לאתויי דהא פשיטא שיש בהן טומאה דמתניתין היא במסכת כלים (פ"ב מ"א) ומייתי לה בפ"ק דשבת (דף טז.) כלי עץ וכלי זכוכית וכלי עצם פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאין: שאר בהמה וחיה מנין ת"ל וכל מעשה - ואם תאמר דבפרק במה אשה (שבת דף סד.) דריש דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה מבגד ועור תיפוק ליה מוכל וי"ל דאין לרבות מוכל אלא עצמות שדומין זה לזה של עזים ושל בהמה אבל בשער לא דמו ואם תאמר והכא תיפוק ליה מהתם מבגד ועור וי"ל דלא ידעינן אלא דומיא דבגד ועור: זה וזה לפטור - פירוש מרים בין גדולים ובין קטנים גדולים מפני שמרים ביותר וקטנים מפני שלא נגמרו ואמרי לה זה וזה לחיוב גדולים מפני שנגמרו קטנים לפי שטובים יותר ופירוש הקונטרס דחוק דפירש זה וזה לפטור קטנים מרים ומתוקים זה וזה לחיוב גדולים מרים ומתוקים והשתא לא הויא מענין אחד ועוד דכי בעי גדולים למאי חזו הוי ליה לפרושי גדולים מרים כיון דאיירי נמי במתוקים: התמד כו' - פירש בקונטרס מים הנתנים בחרצנים ונראה דמיירי במים הנתנים בשמרים דומיא דהמתמד ונתן מים במדה דמייתי עלה בגמרא דמיירי דנתנים בשמרים כדמשמע בפרק המוכר פירות (ב"ב צז.) ואינם שוים לגמרי כדמשמע בפ' אלו עוברין (פסחים מב): ופוסל את המקוה - היינו מקוה חסר אבל שלם אינו נפסל בשום ענין כדפירשנו בפרק המוכר את הבית (ב"ב דף סו: ד"ה מכלל): המתמד ונתן מים במדה - ואם תאמר ולוקמיה ברמו תלתא ואתא ארבעה ויש לומר דלכולי עלמא חייב אפילו לא החמיץ ואם תאמר ומאי טעמא דרבנן דפטרי שמרים שיש בהם טעם יין ואף על גב שלא החמיץ והלא כל איסור שבתורה שלא במינו בנותן טעם וטבל חמור לענין שלא במינו ועוד שאפילו החמיץ פוטרין חכמים למאן דאמר בהחמיץ מחלוקת ואפילו בטבל ודאי איירי כדמשמע בפ' המוכר פירות (ב"ב דף צז.) ויש לומר דיין במים אפילו בפחות מששים אפילו רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא לא חשיב טעם גמור לרבנן כבשאר איסורין דהכא לא הוי אלא קיוהא בעלמא: אי רבי יהודה אף על גב דלא החמיץ - אף על גב דרבי יהודה להחמיר איירי להתחייב במעשר והכא להקל הוא דניקח בכסף מעשר ואין פוסל את המקוה קסבר הש"ס דלא שנא וקשיא לפירוש רשב"ם דבהמוכר פירות (דף צו:) גבי פלוגתא דאחרים ורבנן בבורא פרי הגפן דקאמר הש"ס דברמא תלתא ואתא תלתא לא פליגי אלא ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא ופריך ליה מהא דפליגי בכדי מדתו ולא יותר ומשני ביתר נמי פליגי וכדי מדתו נקט להודיעך כחו דרבי יהודה והשתא קשיא דמאי משני תקשי אמאי לא מוקי נמי פלוגתייהו דרבנן ואחרים בכדי מדתו כי היכי דפליגי ר' יהודה ורבנן ותירץ שם רשב"ם דרבי יהודה דמחייב בכדי מדתו היינו לחומרא ואי אפשר לומר כן כדמשמע הכא וצריך לפרש דגמרא ס"ל כרבנן דפטרי בכדי מדתו ומוקי אחרים ורבנן כרבנן דרבי יהודה אי נמי משמע ליה דרבי יהודה מחייב מדאורייתא ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא לכך מחמיר מדרבנן בכדי מדתו ומתניתין ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא: