חוליןקלב:
טוען את הדף…
אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: בְּבָא לִידֵי כֹּהֵן וּמְכָרוֹ לְיִשְׂרָאֵל בְּמוּמוֹ. הַשּׁוֹחֵט לַכֹּהֵן וְלַגּוֹי, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. וְלִיתְנֵי: כֹּהֵן וְגוֹי פְּטוּרִין מִן הַמַּתָּנוֹת? אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת, הַדִּין עִם הַטַּבָּח. דָּרֵשׁ רָבָא: ״מֵאֵת הָעָם״ – וְלֹא מֵאֵת הַכֹּהֲנִים, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״מֵאֵת זוֹבְחֵי הַזֶּבַח״ – הֱוֵי אוֹמֵר אֲפִילּוּ טַבָּח כֹּהֵן בַּמַּשְׁמָע. אוּשְׁפִּיזְכָנֵיהּ דְּרַבִּי טַבְלָא כֹּהֵן הֲוָה, וַהֲוָה דְּחִיק לֵיהּ מִלְּתָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי טַבְלָא, אֲמַר לֵיהּ: זִיל אִישְׁתַּתַּף בַּהֲדֵי טַבָּחֵי יִשְׂרָאֵל, דְּמִגּוֹ דְּמִפַּטְרִי מִמַּתְּנָתָא, מִשְׁתַּתְּפִי בַּהֲדָךְ. חַיְּיבֵיהּ רַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ: וְהָא רַבִּי טַבְלָא פַּטְרַן! אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַפֵּיק, וְאִי לָא – מַפֵּיקְנָא לָךְ רַבִּי טַבְלָא מֵאוּנָּךְ. אֲזַל רַבִּי טַבְלָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא עָבֵיד מָר הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: דְּכִי אֲתָא רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא מִדָּרוֹמָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, זִקְנֵי דָרוֹם אָמְרוּ: כֹּהֵן טַבָּח – שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שַׁבָּתוֹת פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת, מִכָּאן וְאֵילָךְ חַיָּיב בְּמַתָּנוֹת. אֲמַר לֵיהּ: וְלַעֲבֵיד לֵיהּ מָר מִיהַת כְּרַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא! אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי דְּלָא קְבַע מְסַחְתָּא, אֲבָל הָכָא הָא קְבַע מְסַחְתָּא. אָמַר רַב חִסְדָּא: הַאי כָּהֲנָא דְּלָא מַפְרֵישׁ מַתְּנָתָא – לֶיהֱוֵי בְּשַׁמְתָּא דֶּאֱלָהֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא: הָנֵי טַבָּחֵי דְּהוּצָל קָיְימִי בְּשַׁמְתָּא דְּרַב חִסְדָּא הָא עֶשְׂרִים וְתַרְתֵּי שְׁנִין. לְמַאי הִלְכְתָא? אִילֵּימָא דְּתוּ לָא מְשַׁמְּתִינַן לְהוּ – וְהָא תַּנְיָא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, אֲבָל בְּמִצְוַת עֲשֵׂה, כְּגוֹן אוֹמְרִים לוֹ ״עֲשֵׂה סוּכָּה״ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, ״לוּלָב״ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, ״עֲשֵׂה צִיצִית״ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה – מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ! אֶלָּא, דְּקָנְסִינַן לְהוּ בְּלָא אַתְרַיְיתָא, כִּי הָא דְּרָבָא קָנֵיס אַטְמָא, רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק קָנֵיס גְּלִימָא. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: זְרוֹעַ לְאֶחָד, וְקֵבָה לְאֶחָד, לְחָיַיִם לִשְׁנַיִים. אִינִי? וְהָא כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר: בְּמַעְרְבָא פָּלְגִינַן לְהוּ גַּרְמָא גַּרְמָא! הָתָם בִּדְתוֹרָא. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לֶאֱכוֹל מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמָה מַתְּנוֹתֶיהָ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הָאוֹכֵל מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמָה מַתְּנוֹתֶיהָ – כְּאִילּוּ אוֹכֵל טְבָלִים, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ. אָמַר רַב חִסְדָּא: מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אֵין נֶאֱכָלוֹת אֶלָּא צָלִי, וְאֵין נֶאֱכָלוֹת אֶלָּא בְּחַרְדָּל. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״לְמׇשְׁחָה״ – לִגְדוּלָּה, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמְּלָכִים אוֹכְלִים. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה, כׇּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בָּהֶן – אֵין נוֹתְנִין לוֹ מַתָּנָה. וְלָאו מִילְּתָא הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּעֲבוֹדָה – אֵין לוֹ חֵלֶק בַּכְּהוּנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה״. אֵין לִי אֶלָּא זֶה בִּלְבַד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה עֲבוֹדוֹת, כְּגוֹן: הַיְּצִיקוֹת, וְהַבְּלִילוֹת, וְהַפְּתִיתוֹת, וְהַמְּלִיחוֹת, תְּנוּפוֹת, וְהַגָּשׁוֹת, [וְהַקְּמִיצוֹת], הַקְטָרוֹת, (וְהַמְּצִיּוֹת), [וְהַמְּלִיקוֹת],אמר רב אושעיא - הכא במאי עסקינן דקתני מתניתין דפוטרין את כולן בבא אותו בכור ליד כהן ונפל בו מום קבוע: וליתני כהן ועובד כוכבים כו' - דהא לא איקרו עם ומאי איריא דקתני השוחט: זאת אומרת - מתניתין דקתני השוחט אתא לאשמועינן דבעלמא היכא דקשחיט בהמת ישראל הדין עם הטבח דינו של כהן לתבוע מתנותיו מן הטבח והכא כיון שהבהמה של כהן ועובד כוכבים הוא פטור הטבח מן המתנות והא לא מצינן למילף מכהן ועובד כוכבים לחוד: ולא מאת הכהנים - קס"ד דכהנים לא איקרו עם: כשהוא אומר מאת זובחי הזבח - כלומר מי שהוא ואפילו כהן להביא כהן שנעשה טבח למכור אבל אבהמה שהוא שוחט לצרכו פטור: והוה דחיקא ליה מילתא - דחוק ועני היה: דמגו דפטרת להו ממתנתא - מזרוע לחיים וקבה כדאמרינן במתני' המשתתף עמהם פטור מן המתנות: חייביה - להאי ישראל שנשתתף עם אותו כהן: זיל אפיק - הוצא אותם מתחת ידיך ותתנם לכהן: מפיקנא לך כו' - כלומר כל ראיותיו וסייעותיו אמחה לו: מאונך - מאזנך: שתים ושלש שבתות פטור מן המתנות - לתתם לכהן אחר משום דאכתי לא קביע ואינן יודעין עדיין שהוא טבח אבל מכאן ואילך חייב הואיל דקביע: לעביד ליה מר הכי כדרבי אחא - ותפטרנו משתים ושלש שבתות: א"ל הני מילי - דקא"ר אחא וזקני דרום דשתים ושלש שבתות פטור: היכא דלא קבע מסחתא - חנות: אבל הכא - האי טבח כהן כבר קבע חנותו וגלי אדעתיה דקביע: דלא מפריש מתנתא - לכהן אחר: הא עשרין ותרתין שנין - כלומר כבר עברו כ"ב שנה: למאי הלכתא - קאמר הא עשרין ותרתין שנין: אילימא - דמאחר שעמדו בשמתא כ"ב שנה תו לא משמתינן להו: והתניא בד"א - דתו לא משמתינן להו: במצות ל"ת - דאית ביה מיתה או כרת דקם ליה בדרבה מיניה: כגון אומרים לו עשה סוכה עשה לולב - שאין בהן חסרון כיס כולי האי: אלא - הא קמ"ל רבה מאחר שעמדו בשמתייהו כ"ב שנה קנסינן להו בלא התראה אבל קודם לכן לא: קנים אטמא - כל הירך היה גוזל ממי שלא היה רוצה לתת המתנות לכהן והיה נותנה לכהן: ואמר רב חסדא - מתנות כהונה כך היא נחלקת זרוע היה נותן ישראל לכהן אחד וקבה לכהן אחד ולחיים לשני כהנים: גרמא גרמא - כל עצם ועצם היה מחלק לשנים: התם בדתורא - בשור הגדול שאבריו גדולים ביותר דאפילו היה מחלק האבר לשנים עדיין יש בכל חלק וחלק שיעור נתינה מעליא אבל בבהמה דקה אם היה מחלק האבר לשנים לא היה בכל חלק נתינה מעלייתא ורחמנא אמר ונתן לכהן נתינה יפה: למשחה - במתנות כהונה כתיב בויקח קרח לך נתתים למשחה כל מתנות שנתתי לך בכהונתך נתתי לך לגדולה כדמתרגמינן לרבותא: עשרים וארבע - לקמן בפירקין (חולין קלג:) חשיב להו: שאינו בקי בהן - היאך דין מתנה היאך נאכלין בגדולה: שאינו מודה בעבודה - שאמר בלבו דברי הבל הן ולא צוה המקום להקריב לו קרבנות אלא משה בדה מלבו: אין לו חלק בכהונה - אין לו חלק בקדשים: המקריב - היא הולכה: היציקות והבלילות - שנותן שמן במנחה ובוללה וחוזר ונותן עליה שמן לקיים בה מצות יציקה ויצק עליה שמן כדאמרינן באלו מנחות דכולן צריכות שלשה מתנות שמן: הפתיתות - מנחת מחבת ומרחשת ומנחת מאפה תנור שהיו נקמצות לאחר אפיה פותתן ומחזירן לסולתן וקומץ דכתיב פתות אותה פתים וגו': המליחות - במלח תמלח (ויקרא ב): התנופות - מוליך ומביא. ולא כל המנחות טעונות תנופה והגשה והתם מפרש להו יש טעונות תנופה ולא הגשה הגשה ולא תנופה לא תנופה ולא הגשה. ומה היא הגשה מגישה כשהיא בכלי קודם קמיצה ומגיעה לקרן מערבית דרומית כנגד חודה של קרן במנחות (סא.) ובסוטה (יד:): והמליקות גרסינן ולא גרסינן וההקרבות - דהא איהו חשיבא ברישא ובהדיא פרט בה קרא (שם ז) המקריב את זבח השלמים והיא הולכה:כשהוא אומר מאת זובחי הזבח - דמיירי בטבח ולא קאי אעם דנמעט טבח כהן מדלא כתיב מאת העם זובחי הזבח וכתיב מאת זובחי יתירה הפסיק הענין דאכל שהוא טבח קאמר ואפילו כהן הואיל ושחיט בהמת ישראל אבל אם היתה שלו אפילו למכור רחמנא פטריה אלא דמדרבנן גזרו כשהוא טבח ליתן מתנות כהונה אפילו הבהמה שלו שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם ליפטר מן המתנות ועד ג' שבתות דאיכא למימר דדידיה שחיט לא גזרו רבנן ואוקמוה על דין תורה ומכאן ואילך גזרו וכי קבע מסחתא מיד מוכח דלאו לדידיה שחיט ולכך גזרו לאלתר כדמוכח בסמוך ולא כפי' הקונטרס דפירש דחייב מה"ת בשוחט למכור דא"כ שנים או שלשה שבתות אמאי פטור אטו שלשה שבתות כתיבי בקרא ועוד אי מן התורה א"א שלא היה יודע ר' טבלא דבר זה אלא ודאי תקנת חכמים היא כדפירשנו ור' טבלא לא הוה שמיע ליה הך תקנתא עד דאמר ליה ר"נ: כאילו אוכל טבלים - ממש דמתנות ילפינן נתינה נתינה מתרומה בפ' ראשית הגז (לקמן חולין דף קלו.): אין נאכלין אלא צלי ואלא בחרדל - וא"ת דבפ' כל התדיר (זבחים דף צ:) אמרי' ובכולן רשאין הכהנים לשנות באכילה לאוכלן צלויין שלוקין מבושלין ואמר בגמרא טעמא משום דכתיב בהו למשחה פירוש לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ונראה דודאי כמו שטוב לו ונהנה יותר מצי אכיל להו אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק ומבושל יאכל צלי שהוא דרך גדולה יותר: ולאו מילתא היא דתניא כו' - הוה מצי למימר מדאמרינן בריש פירקין המחזיקין בתורת ה' יש להם מנת משמע מחזיק אפילו שאין בקי: