חוליןקלד.
טוען את הדף…
וּרְמִינְהוּ: ״עַל מְנָת שֶׁהַמַּתָּנוֹת שֶׁלִּי״ – נוֹתֵן לְכׇל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה! ״עַל מְנָת״ אַ״חוּץ״ קָא רָמֵית? ״חוּץ״ – שִׁיּוּרָא, ״עַל מְנָת״ – לָאו שִׁיּוּרָא. וּרְמִינְהוּ: ״עַל מְנָת שֶׁהַמַּתָּנוֹת שֶׁלִּי״ – הַמַּתָּנוֹת שֶׁלּוֹ! בְּהָא פְּלִיגִי: מָר סָבַר ״עַל מְנָת״ – שִׁיּוּרָא הוּא, וּמָר סָבַר ״עַל מְנָת״ – לָאו שִׁיּוּרָא הוּא. אָמַר לוֹ: מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ וְכוּ׳. אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשָּׁקַל לְעַצְמוֹ, אֲבָל שָׁקַל לוֹ טַבָּח – הַדִּין עִם הַטַּבָּח. וְרַב אַסִּי אָמַר: אֲפִילּוּ שָׁקַל לוֹ טַבָּח – הַדִּין עִמּוֹ. לֵימָא בִּדְרַב חִסְדָּא קָא מִיפַּלְגִי, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: גָּזַל וְלֹא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, וּבָא אַחֵר וַאֲכָלוֹ – רָצָה מִזֶּה גּוֹבֶה, רָצָה מִזֶּה גּוֹבֶה. דְּמָר אִית לֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וּמָר לֵית לֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא. לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַב חִסְדָּא, וְהָכָא בְּמַתְּנוֹת כְּהוּנָּה נִגְזָלוֹת קָא מִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר נִגְזָלוֹת, וּמַר סָבַר אֵין נִגְזָלוֹת. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא בִּפְנֵי עַצְמָהּ: רַב אָמַר: מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה נִגְזָלוֹת, וְרַב אַסִּי אָמַר: מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אֵין נִגְזָלוֹת. מַתְנִי׳ גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר וְהָיְתָה לוֹ פָּרָה, נִשְׁחֲטָה עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּיר – פָּטוּר, מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּיר – חַיָּיב, סָפֵק – פָּטוּר, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. גְּמָ׳ כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: רָמֵי לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן – תְּנַן: ״סָפֵק פָּטוּר״, אַלְמָא סְפֵיקָא לְקוּלָּא. וּרְמִינְהוּ: חוֹרֵי הַנְּמָלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַקָּמָה – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְשֶׁלְּאַחַר הַקּוֹצְרִים – הָעֶלְיוֹנִים לַעֲנִיִּים, וְהַתַּחְתּוֹנִים שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַכֹּל לַעֲנִיִּים, שֶׁסְּפֵק לֶקֶט – לֶקֶט. אֲמַר לֵיהּ: אַל תַּקְנִיטֵנִי, שֶׁבִּלְשׁוֹן יָחִיד אֲנִי שׁוֹנֶה אוֹתָהּ, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה בֶּן אַגְרָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: סְפֵק לֶקֶט – לֶקֶט, סְפֵק שִׁכְחָה – שִׁכְחָה, סְפֵק פֵּאָה – פֵּאָה. אָמַר לוֹ אַל תִּשְׁנֶה אוֹתָהּ אֶלָּא בִּלְשׁוֹן בֶּן תַּדָּל, וְהָא טַעְמָא קָאָמַר, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ״? מַאי ״הַצְדִּיקוּ״? אִילֵּימָא בְּדִינִים, וְהָא כְּתִיב ״וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ״? אֶלָּא, צַדֵּק מִשֶּׁלְּךָ וְתֵן לוֹ. אָמַר רָבָא: הָכָא, פָּרָה בְּחֶזְקַת פְּטוּרָה קָיְימָא, קָמָה בְּחֶזְקַת חִיּוּבָא קָיְימָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וַהֲרֵי עִיסָּה נַעֲשֵׂית עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּיר – פָּטוּר מִן הַחַלָּה, מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּיר – חַיָּיב, סָפֵק – חַיָּיב. אֲמַר לֵיהּ: סְפֵק אִיסּוּרָא לְחוּמְרָא, סְפֵק מָמוֹנָא לְקוּלָּא. דַּאֲמַר רַב חִסְדָּא, וְכֵן תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: שְׁמוֹנָה סְפֵקוֹת נֶאֶמְרוּ בַּגֵּר, אַרְבַּע לְחִיּוּב וְאַרְבַּע לִפְטוּר. קׇרְבַּן אִשְׁתּוֹ, וְחַלָּה, וּבְכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה, וּבְכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה – לְחִיּוּב.ורמינהו - כהן שמכר בהמה לישראל ואמר לו ע"מ שהמתנות שלי נותנן ישראל לכל כהן שירצה דכיון דכולה בהמה זבין ליה לא מצי לאתנויי ליה האי אמתנות שאינן שלו אלא של כהנים נינהו ואין לו בהן אלא טובת הנאה מ"מ ש"מ דחייב במתנות: חוץ שיור - לשון שיור משמע ששייר המתנות ולא מכרן לפיכך פטור הלוקח שהרי של כהן הן ודכוותה בישראל הוה מחייב הלוקח דכיון שהוא שחטה עליה רמיא למיתבינהו: על מנת לאו שיורא הוא - אלא תנאה הכל מכר לו ע"מ שיתנם לו והוא אין בו כח להתנות: ורמינהו - ברייתא אברייתא: לא שנו - היכא דלקח הימנו במשקל דקתני נותנן לוקח לכהן והוא חוזר ותובע דמים מן הטבח: אלא - כששקלן לוקח לעצמו דכיון דטבח לא נגע בהן אינו בעל דברים של כהן לפיכך זה הלוקח נותנן והוא שואל לו הדמים שעל הטבח היה מוטל ליתן: אבל שקלן לו טבח הדין - של כהן ומחלוקתו ותביעתו אף על הטבח הוא והטבח חוזר עליהן אם יש בעין נותנן לכהן והכי מפרש לה בריש הגוזל בב"ק (דף קטו.) דאף עם הטבח קאמר ר' יהודה: הדין עמו - דינו של כהן ותביעתו עם הלוקח הוא הואיל וישנה לגזלה בעין במקום שהוא שם ילך: רב אית ליה דרב חסדא: רצה מזה גובה - דכיון דקודם יאוש אכלו זה האחרון הוה ליה איהו גזלן עלייהו דהא כל מקמי יאוש ברשותייהו דמרייהו קיימי כל היכא דאיתנהו: לא - בגזלן דעלמא שהגזלן קונה אותו בגזלתו לשלם: דכולי עלמא אית להו דרב חסדא - דאם רצה נגזל לדון עם הראשון ידון: והכא - בגזל מתנות כהונה קמיפלגי מר סבר מתנות כהונה נגזלות ונתחייב גזלן בגזלתו לשלם דתורת גזל עליהן: ומר סבר אינם נגזלות - אין כח לגזלן וכל זמן שהן בעין כל מקום שהולכין החוב מוטל על מי שהם אצלו לתתו לכהן והראשון לא נעשה גזלן עליהן: באפי נפשה - ולא בלשון לא שנו ואמתני' כדלעיל: מתנות כהונה נגזלות - לכדאמרן שאם רצה כהן לדון עם הראשון ידון: אלמא ספק - מתנות כהונה לקולא דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה: שבתוך הקמה - לפני הקוצרים שעדיין לא הגיעו הקוצרים לשם: הרי - כל הנמצא בהן לבעה"ב דאין לקט אלא הנושר בשעת קצירה: העליונים - חטין העליונים שעל פי החור איכא למימר לקט הן שנשרו מן השבלין בשעת קצירה: והתחתונים - שבקרקעיתו של חור: לבעל הבית - דקודם קצירה כנסום נמלים שם: שספק לקט לקט - אלמא לרבי מאיר גבי מתנות עניים וה"ה למתנות כהונה ספיקא לחומרא וסתם מתני' ר"מ היא וקתני ספיקא לקולא: אל תקניטני - דהא דקתני ספק לקט לקט יחידאה היא שאיני שונה אותה כמו ששנית דברי ר"מ אלא דברי ר' יהודה בן אגרא משום ר"מ: א"ל - ר"ל: אל תשנה אותה אלא בלשון בן תדל - אפי' אין אתה שונה אותה אלא בשם שוטה שבעולם ששמו בן תדל אפילו הכי קשיא לך דהא טעמא קאמר למילתיה: אילימא בדינין - לראות לו זכות בדין: צדק משלך ותן לו: פרה - כשנולד לך ספק זה במתנותיה ואתה מעמידה על חזקתה הראשונה הרי היא פטורה שהרי בחזקת של עובד כוכבים היתה עומדת: קמה - כשנולד לך ספק בלקט ואתה מעמידה על חזקתה חזקת חיוב הוא דמעולם היא עומדת לכך דשל ישראל היא: חיוב חלה הכל הולך אחר גלגולה משגלגל בה הוי חיובה וגלגול העובד כוכבים פוטר דכתיב (במדבר טו) עריסותיכם. אם עד שלא נתגייר נתגלגלה פטור אם ספק חייב גרסינן: חלה ספק איסורא שיש בה עון מיתה הלכך לא סמכינן אחזקה אבל מתנות אין בהן קדושה אלא דין ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה: קרבן אשתו - ספק ילדה כשהיתה עובדת כוכבים ספק משנתגיירה מביאה קרבן דספק איסור כרת הוא לאכול בקדשים עד שתביא כפרה דמחוסר כפורים אסור בקדשים וענוש כרת: וחלה - ספק מיתה: ובכור בהמה טהורה - ספק כרת לשוחטו בחוץ וצריך להמתין עד שיסתאב דתו לית ביה אלא דין ממון ואוכלו הוא במומו: ובכור - פטר חמור. כמאן דאמר בבכורות (דף ט:) אסור בהנאה עד שיפדנו וצריך להפריש עליו טלה לפדיונו לאפקועי איסוריה ומעכב הטלה בידו והוא שלו דשה של פדיון לא רמיא קדושה עליה אלא ממונא דכהן הוא וכיון דספק הוא המוציא מחבירו עליו הראיה:חוץ שיורא הוא ע"מ לאו שיורא הוא - וא"ת כי א"ל ע"מ דאמרינן נותנן לכל כהן שירצה א"כ המקח בטל שלא נתן לו הבהמה אלא ע"מ שיהיו המתנות שלו וי"ל דמיירי שהתנו שיהיו המתנות שלו ואם לא יתן לו לא יהיה המקח בטל אי נמי הוי כמו מתנה על מה שכתוב בתורה שהרשתו תורה ליתנם לכל מי שירצה: דמר אית ליה דרב חסדא - אין לפרש דרב אית ליה דרב חסדא ועם הראשון דקאמר רב היינו אפי' עם הראשון דא"כ לרב אסי הדין עם השני ולא עם הראשון בגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דהא ליכא מאן דפליג שלא יוכל לגבות מן הראשון הגוזל ובאחר שאכלו הוא דאיכא דלית ליה דרב חסדא אלא יש לפרש איפכא דרב לית ליה דרב חסדא דהדין דוקא עם הטבח ורב אסי אית ליה דרב חסדא והדין אף עם הלוקח ודחי דכ"ע אית להו דרב חסדא ובמתנות כהונה נגזלות קא מיפלגי דרב סבר נגזלות והדין עם הטבח היינו אף עם הטבח כרב חסדא ורב אסי סבר דהדין דווקא עם הלוקח לפי שהמתנות אין נגזלות והוי איפכא ממאי דהוה בעי למימר מעיקרא ותימה דבמאי קא מיירי אי בשאין מתנות בעין הא אמרינן בריש פירקין דמזיק מתנות כהונה או אכלן פטור ואם הם בעין היכי קאמר דבדרב חסדא קא מיפלגי הא משמע בריש הגוזל בתרא (ב"ק דף קיא:) דהיכא דהם בעין ליכא מאן דפליג אדרב חסדא אלא דווקא כשאכלן דתני רבי אושעיא הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם הניח לפניהן גזלה קיימת חייבים לשלם אין גזלה קיימת פטורין כו' ופריך לימא תהוי תיובתא דרב חסדא משמע דלמאן דפליג עליה אתי שפיר דדוקא אין גזילה קיימת פטורים אבל בגזלה קיימת חייבים לשלם וצ"ע: ורמינהי חורי הנמלים שבתוך הקמה כו' - מרבנן נמי פריך דלא פליגי רבנן אלא משום דסברי דתחתונים ודאי נמלים כנסום הילכך הם של בעה"ב הא אם היו ספק היו מודים דהוי לקט כמו עליונים שספק לקט לקט: