Chullin 22b · Talmud

וּמָה בְּנֵי יוֹנָה שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ בִּגְדוֹלִים הוּכְשְׁרוּ בִּקְטַנִּים, תּוֹרִים שֶׁהוּכְשְׁרוּ בִּגְדוֹלִים אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּכְשְׁרוּ בִּקְטַנִּים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תּוֹרִים״ – גְּדוֹלִים וְלֹא קְטַנִּים. ״בְּנֵי יוֹנָה״ – קְטַנִּים וְלֹא גְּדוֹלִים, שֶׁיָּכוֹל וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה תּוֹרִים שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ בִּקְטַנִּים – הוּכְשְׁרוּ בִּגְדוֹלִים, בְּנֵי יוֹנָה שֶׁהוּכְשְׁרוּ בִּקְטַנִּים – אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּכְשְׁרוּ בִּגְדוֹלִים? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּנֵי יוֹנָה״ – קְטַנִּים וְלֹא גְּדוֹלִים. מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רָבָא: לָא לִישְׁתְּמִיט קְרָא וְלִכְתּוֹב ״מִן בְּנֵי הַתּוֹרִים אוֹ מִן הַיּוֹנָה״. אֵימָא: בְּנֵי יוֹנָה דִּכְתַב בְּהוּ רַחֲמָנָא ״בְּנֵי״ – קְטַנִּים אִין, גְּדוֹלִים לָא, תּוֹרִים – אִי בָּעֵי גְּדוֹלִים לַיְיתֵי, אִי בָּעֵי קְטַנִּים לַיְיתֵי! דֻּמְיָא דִּבְנֵי יוֹנָה: מָה בְּנֵי יוֹנָה – קְטַנִּים אִין, גְּדוֹלִים לָא, אַף תּוֹרִים – גְּדוֹלִים אִין, קְטַנִּים לָא. תָּנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל יְהוּ כׇּל הַתּוֹרִים וְכׇל בְּנֵי הַיּוֹנָה כְּשֵׁרִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִן הַתּוֹרִים״ – וְלֹא כׇּל הַתּוֹרִים, ״מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה״ – וְלֹא כׇּל בְּנֵי יוֹנָה, פְּרָט לִתְחִילַּת הַצִּיהוּב שֶׁבָּזֶה וְשֶׁבָּזֶה שֶׁפָּסוּל. מֵאֵימָתַי הַתּוֹרִים כְּשֵׁרִים – מִשֶּׁיַּזְהִיבוּ, מֵאֵימָתַי בְּנֵי יוֹנָה פְּסוּלִין – מִשֶּׁיַּצְהִיבוּ. תָּנֵי יַעֲקֹב קָרְחָה: מֵאֵימָתַי בְּנֵי יוֹנָה כְּשֵׁרִים? מִשֶּׁיְּעַלְעוּ. הוּא תָנֵי לַהּ וְהוּא אָמַר לַהּ, ״אֶפְרוֹחָיו יְעַלְעוּ דָם״. אֵימַת? אָמַר אַבָּיֵי: מִכִּי שָׁמֵיט גַּדְפָּא מִינֵיהּ וְאָתֵי דְּמָא. בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה מִן הַתּוֹרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה״, וְהֵבִיא תְּחִלַּת הַצִּיהוּב שֶׁבָּזֶה וְשֶׁבָּזֶה, מַהוּ? סְפֵיקָא הָוֵי וְנָפֵיק, אוֹ דִילְמָא בְּרִיָּה הָוֵי וְלָא נָפֵיק? אָמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: פְּרָט לִתְחִילַּת הַצִּיהוּב שֶׁבָּזֶה וְשֶׁבָּזֶה, שֶׁפָּסוּל. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּרִיָּה הָוֵי – שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ סְפֵיקָא הָוֵי, אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי סְפֵיקָא?

ומה בני יונה שלא הוכשרו בגדולים - דהא בני קטנים משמע. ועיכובא דגדולים פסולין לקמן יליף: ת"ל תורים - לקמיה מפרש מאי תלמודא: מאי תלמודא - כלומר מאיזה מקרא אנו לומדים נהי נמי דבני משמע קטנים מיהו עיכובא מנלן דלא מרבינן גדולים מק"ו: לא לישתמיט קרא - אי סלקא דעתך גדולים נמי כשרים מכל הנך קראי דמשתעו בקינים כגון האי דנדבה ובשמיעת קול וביולדת ובזב ובזבה ובמצורע לא לשתמיט חד קרא דנכתוב מן בני התורים או מן היונה ומדכתיב בכולהו בני ש"מ לעכב: ואימא בני היונה דכתיב בהו בני - לעיכובא ודאי גדולים פסולין אבל תורים בין גדולים בין קטנים משמע הלכך אי בעי גדולים לייתי אי בעי קטנים לייתי: מה בני יונה - אינם כשרים בהכשר תורים: אף תורים - אינם כשרין בהכשר בני יונה: יכול יהו כל התורים כשרים - משיצאו מכלל קטנות: ויהיו כל בני יונה כשרים - כל זמן שלא באו לכלל גדולים: תחלת הציהוב - כשמתחילין לצהב כנפים שסביבות צוארם פסולים בזה ובזה דיצאו מכלל קטנים ונפסלו מבני יונה ולכלל גדולים לא באו שיוכשרו בתורים: משיזהיבו - שיהא כנפי גופן גדולים ואדומים ומזהיבים כזהב: משיצהיבו - משיתחילו לצהב: מאימתי בני יונה כשרים - דביום שנולדו מאוסים הן ומאימתי כשרים: משיעלעו - כדמפרש לקמיה: הוא תני לה - שונה היה המשנה מפי רבו משיעלעו והוא אמר לה מפרש המשנה מדעתו דמשיעלעו לשון אפרוחיו יעלעו דם משיהא להם דם מצוי בבשר דכי שמיט גדפא מיניה אתי מיניה דמא: מן התורים או מן בני היונה - מאיזה מהן שארצה והביא משניהן תחלת הציהוב מהו יצא ידי נדרו או לא. הא דתנן תחלת הציהוב פסול בשניהם משום ספיקא הוא שמא גדולים שמא קטנים הלכך הנודר תורים לא יצא שמא קטנים הם והנודר בני יונה לא יצא שמא גדולים הם אבל זה שנדר איזה שירצה והביא שניהם יצא ממה נפשך אם גדולים הם יצא משום תורים ואם קטנים הם יצא משום בני יונה: או דלמא - לא גדולים נינהו ולא קטנים הוו אלא בריה בעלמא הוו דיצאו מכלל קטנים ולכלל גדולים לא באו: אמר רבא תא שמע - מדאיצטריך קרא למעוטינהו: אי אמרת בשלמא - אשמועינן קרא דבריה נינהו ואפילו היכא דליכא למיחש לספיקא כגון בבעיא דידן דפסול שפיר אתא קרא: אלא אי אמרת ספיקא נינהו - וקרא לא פסלינהו אלא היכא דמיחייב תורין בהדיא או בני יונה בהדיא: איצטריך קרא למעוטי - מי איכא ספיקא קמי קודשא בריך הוא אי פשיטא לך דגדולים נינהו אייתינהו בתורים ואי פשיטא לך דקטנים נינהו אייתינהו בבני יונה וכיון דלא פשיטא לן לא הא ולא הא מהיכא תיסק אדעתין לאכשורינהו:

ומה בני יונה שלא הוכשרו בגדולים - כדמפרש בסמוך דלא לישתמיט קרא דליכתוב מן היונים: ומה תורים שלא הוכשרו בקטנים - תימה כיון דאכתי לא קיימא לן דבני יונה הוי קטנים דוקא א"כ מנא ליה דתורים לא הוכשרו בקטנים דהיא גופה לא ידעינן אלא מדומיא דבני יונה ויש לומר דהכי קאמר דאי מצית למילף מדוכתא אחרינא דתורים משמע גדולים הוה אמינא מק"ו דבני יונה אפילו גדולים ובקונטרס פירש דלא בעי אלא לעיכוב מנלן דהוה לן למילף מק"ו דלא מעכבא אבל לעולם לשון תורים משמע גדולים וקשה לפירושו דאי משמע גדולים היכי בעי למדרש בק"ו לאפוקי קרא ממשמעותיה ולמימר דלא מעכב: לא לשתמיט קרא כו' - על כרחיה לאו משום דאיכא הרבה מקראות קא דריש דאפילו לא היה כתוב אלא בחד דוכתא תורים ובני יונה הוי מצי למדרש מדכתיב בהאי בני יונה ובהאי לא כתיב בני דלמה יש לו לפסוק לייתר לשונו ולכתוב בני בחנם והא דנקט דלא לשתמיט לרבותא בעלמא נקטיה: יעלעו דם - צלע מתרגמינן עילעא והיינו משיעלעו דשמיט גדפא ואתי דם מצלעות ומנחם פתר במחברת יעלעו דם ענין בליעה כמו (עובדיה א) ושתו ולעו: והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה מהו ספיקא הוי ונפיק - וא"ת כיון דממה נפשך האחד פסול היאך יכול להקריב וי"ל דמיבעיא ליה כגון דאם עבר כהן והקריב אי נמי כיון שהביאן ליד הכהן יצא ידי נדרו מאחר דמ"מ האחד מהן ראוי להקריב וי"מ דבבמה איירי דמשמע בירושלמי דמסכת מגילה שכל עופות כשרין בבמה ואפילו תרנגולים ואפילו חיה ולא מיעט אלא טמאין וליתא דהתם מיירי בבמה לבני נח דבהדיא יליף לה בסוף זבחים (דף קטו:) מויבן נח מזבח ויקח מכל הבהמה הטהורה וגומר אבל בשאר במות איכא למ"ד דאין שום עוף קרב בבמה ואפילו תורים ובני יונה ועוד דקאמר בירושלמי דעולה אינה צריכה הפשט ונתוח ובסוף זבחים (דף קכ.) חשיב דשוותה במה גדולה לבמה קטנה לענין הפשט ונתוח אלא ודאי בירושלמי איירי בבמת בני נח: איצטריך קרא למעוטי ספיקא - תימה דגבי קפץ אחד מן המנויין לתוכו דריש פ"ק דב"מ (דף ו:) דכולן פטורין דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק וגבי ספק קדמה בהרת לשער לבן ספק שער לבן קדם דרשינן בסוף נזיר (דף סה:) דטהור מדפתח בה הכתוב בטהרה תחלה דכתיב לטהרו או לטמאו ומיהו מהכא לא קשיא דהכא הכי פירושו איצטריך קרא למעוטי ספיקא שלא מיעט אותם ודאי אלא מספק דקאמר ספקא הוי ונפיק כשהביא מזה ומזה אבל התם כולם פטורין ודאי ולא מספק וכן ספק קדמה בהרת לשער לבן ודאי טהור אבל גבי כוי בפרק בתרא דיומא (דף עד.) מכח פירכא מדאיצטריך קרא לרבויי ספקא קאמר דכוי בריה הויא ולא ספקא והשתא מנא ליה דלמא לעולם ספקא הוי ואצטריך לרבויי מכל חלבו לאסור ודאי חלבו ולא מספק וכן בפרק שתי מדות (מנחות דף צא:) גבי פלגס דבסמוך וי"ל דכל ספקא דאי אפשר להתברר כמו גבי בהרת ומעשר דלפעמים שהוא כך ולפעמים שהוא בענין אחר שייך למעוטי מקרא שפיר מטעם שהם ספק אבל הכא אפשר לברר ספקא זו דכל תחלת הציהוב שוין וקמי שמיא גליא אם הם קטנים או גדולים וכן בכוי ופלגס כולן שוין הלכך לא אתא קרא למעוטי מטעם שהם ספק שאינו ספקא קמי שמיא וכן בסוף על אלו מומין בבכורות (דף מא:) גבי הא דתניא כשהוא אומר למטה הזכר שאין ת"ל אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס ופריך מני אילימא ת"ק ספק הוא איצטריך קרא למעוטי ספקא התם נמי פריך מאנדרוגינוס שכולן שוין או כולן זכרים או כולן נקבות וקמי שמיא גליא וא"ת והא רב סבר דאנדרוגינוס ספק כדאמרינן בסוף המפלת (נדה דף כח.) מדמטמא בלובן ובאודם ובסוף הערל (יבמות דף פג.) פסיק כרבי יוסי דלא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה ובריה בפני עצמה דקא"ר יוסי בברייתא לאו דוקא ואפ"ה ממעט ליה רב לענין ביאת המקדש מדכתיב (במדבר ה) מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס והיכי אתא קרא למעוטי ספקא וי"ל דבההיא דרב תרי מיעוטי כתיבי דה"מ למכתב מזכר ועד אדם או מנקבה ועד אדם ואתי חד מינייהו לאנדרוגינוס וחד לטומטום ואם אנדרוגינוס הוא זכר אתי מזכר למעוטי מטעם שהוא משונה ואם הוא נקבה אתיא מנקבה למעוטי מטעמא שהיא משונה והא דפריך בבכורות גבי הא דממעט אנדרוגינוס מזכר הזכר יתירא דכתיב גבי עולה מני אי ת"ק ספקא הוא אתי קרא למעוטי ספקא התם פריך שפיר דאם בא למעוטי אפילו הוא זכר משום דמשונה הוא משאר זכרים א"כ מדממעט ליה מהזכר ש"מ דזכר הוא ולא ספק אלמא לא אתי כת"ק דאמר ספק הוא וא"ת והרי טומטום דיש מהן זכר ויש מהן נקבה וא"א לברר וקאמר רב חסדא בסוף על אלו מומין (בכורות דף מב.) סמי מכאן טומטום משמע דטעמא משום דספקא הוא ולא אצטריך קרא למעוטי וי"ל דקסבר רב חסדא דלא אתא קרא למעוטי מטעם ספק כיון דאם הוא זכר הרי הוא כשאר זכרים ולכך אין להעמיד המיעוט אטומטום כיון שיש להעמידו אאנדרוגינוס והכי פירושו התם מחלוקת באנדרוגינוס דלרבנן אינו בכור אבל טומטום דברי הכל קדוש מספק דהזכרים תקדיש דכתיב גבי בכור איכא לאוקומי למעוטי אנדרוגינוס ולא טומטום כדפירשנו ולכך פריך אלא מעתה בערכין יערך דלא נוקי הזכר אלא למעט אנדרוגינוס ולא טומטום אלמה תניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס ומשני סמי מכאן טומטום אע"ג דבערכין איכא תרין מיעוטי הזכר ואם נקבה צריכין תרווייהו לאנדרוגינוס דאי כתיב הזכר למעוטי ה"א דלא גרע מנקבה ויהיה בערך אשה וא"ת מאי פריך לרב חסדא מאם זכר ואם נקבה דכתיב גבי שלמים דאיכא תרי מיעוטי דאם מיעוט הוא כדאמרינן בפרק המפלת (נדה דף כח:) אם נקבה על כרחך למעוטי טומטום ויש לפרש דהתם גרסינן זכר או נקבה דכתיב בויקרא גבי שלמי צאן דהכי דרשינן להו בת"כ הנהו מיעוטי דכתיב בשלמים ובפ"ב דבכורות (דף טו:) ובתמורה (דף יז:) אבל אם זכר אם נקבה דכתיב גבי שלמי בקר דריש ליה בת"כ ובפרק ב' דבכורות (דף טו:) ובתמורה פרק אלו קדשים (תמורה דף יז:) לרבות ולד בעלי מומין ותמורת בעלי מומין והשתא פריך שפיר לרב חסדא דבההוא קרא לא כתיב אלא חד מיעוטא דהוי או למעט כמו או כשב פרט לכלאים וא"ת דלעיל אמרינן היכא דספק מחמת שאינו שוה איצטריך קרא למעוטי ובפ"ק דחגיגה (דף ד.) קאמר זכורך להוציא טומטום ופריך איצטריך קרא למעוטי ספיקא אע"ג דאין כולם שוין התם פריך משום דבלאו האי קרא הייתי פוטרו מן הראייה משום דאינו יכול לסמוך אע"ג דסמיכה לא מיעכבא מכל מקום לכתחלה צריך כדאשכחן בפסחים בפרק האשה (פסחים פח, ב) גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהן דפטורין מלעשות פסח שני משום סמיכה ואע"ג דגבי בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר אמרינן זכרים עולות נקבות זבחי שלמים ומקריב אותן בלא סמיכה לפי שאין מכירין מי הם בעלים שאני התם דקדושות כבר ואין להם תקנה בענין אחר וספק מצורע דמייתי אשמו ולוגו התם תיקון גברא שאני וא"ת דאשכחן קרא בשביל שלא נטעה אע"ג (דגבי) דקמי שמיא גליא בסוף אלו טרפות (חולין סו, ב) דפריך מכדי אנן אקשקשת סמכינן סנפיר דכתב רחמנא ל"ל ומשני אי כתב רחמנא קשקשת ולא סנפיר הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר ואפילו דג טמא נמי השתא דכתב רחמנא סנפיר עד דאיכא סנפיר וקשקשת ויש לומר דלשון קשקשת משמע דבר שאינו שוה וחלק דבר שהיד מסכסכת בו וסנפיר כך הוא ונופל בו לשון קשקשת:

חולין כב:

Navigate the library