טוען את הדף…
יָכוֹל אַף זֶה כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ וְגוֹ׳״ – חוּלִּין עַד שֶׁיָּבֹאוּ לִידֵי גִזְבָּר. אֶלָּא, אִי אִיתְּמַר, הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רַב הַמְנוּנָא: הַכֹּל מוֹדִים בַּעֲרָכִין, דְּאַף עַל גַּב דְּלָא אָמַר ״עָלַי״ – מִיחַיַּיב, דִּכְתִיב ״וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ״, חוּלִּין הֵן בְּיָדְךָ עַד שֶׁיָּבֹאוּ לִידֵי גִזְבָּר. חוֹמֶר בְּכִסּוּי וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן, ״כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ״, יָכוֹל יַחְזוֹר בְּהָרִים וּגְבָעוֹת כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא קֵן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי יִקָּרֵא״ – בִּמְאוֹרָע לְפָנֶיךָ. ״קַן״ – [קֵן] מִכׇּל מָקוֹם, ״צִפּוֹר״ – טְהוֹרָה וְלֹא טְמֵאָה, ״לְפָנֶיךָ״ – בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, ״בַּדֶּרֶךְ״ – בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בָּאִילָנוֹת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּכׇל עֵץ״, בְּבוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ עַל הָאָרֶץ״. וְכִי מֵאַחַר שֶׁסּוֹפֵנוּ לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר, ״לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ״ לְמָה לִי? לוֹמַר לָךְ: מָה דֶּרֶךְ שֶׁאֵין קִנּוֹ בְּיָדֶךָ, אַף כֹּל שֶׁאֵין קִנּוֹ בְּיָדֶךָ. מִכָּאן אָמְרוּ: יוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּיה שֶׁקִּנְּנוּ בִּטְפִיחִין וּבְבִירוֹת, וַאֲוָוזִין וְתַרְנְגוֹלִין שֶׁקִּנְּנוּ בַּפַּרְדֵּס – חַיָּיב בְּשִׁילּוּחַ, אֲבָל קִנְּנוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וְכֵן יוֹנֵי הַרְדָּסִיָּאוֹת – פָּטוּר מִשִּׁילּוּחַ. אָמַר מָר: מָה ״דֶּרֶךְ״ – שֶׁאֵין קִנּוֹ בְּיָדְךָ, אַף כֹּל שֶׁאֵין קִנּוֹ בְּיָדְךָ. הָא לְמָה לִי? מִ״כִּי יִקָּרֵא״ נָפְקָא, ״כִּי יִקָּרֵא״ פְּרָט לִמְזוּמָּן. וְעוֹד, ״לְפָנֶיךָ״ לְמָה לִּי? אֶלָּא ״לְפָנֶיךָ״, לְאֵתוֹיֵי שֶׁהָיוּ לְפָנֶיךָ וּמָרְדוּ, ״בַּדֶּרֶךְ״ – כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מָצָא קֵן בַּיָּם חַיָּיב בְּשִׁילּוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר ״כֹּה אָמַר ה׳ הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וְגוֹ׳״. אֶלָּא מֵעַתָּה, מָצָא קֵן בַּשָּׁמַיִם, דִּכְתִיב ״דֶּרֶךְ נֶשֶׁר בַּשָּׁמַיִם״, הָכִי נָמֵי דְּמִיחַיַּיב בְּשִׁילּוּחַ הַקֵּן? ״דֶּרֶךְ נֶשֶׁר״ אִיקְּרִי, ״דֶּרֶךְ״ סְתָמָא לָא אִיקְּרִי. אָמְרִי לֵיהּ פַּפּוּנָאֵי לְרַב מַתְנָה: מָצָא קֵן בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם מַהוּ? אֲמַר [לְהוּ]: ״וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ״. מֹשֶׁה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? ״בְּשַׁגַּם הוּא בָּשָׂר״. הָמָן מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? ״הֲמִן הָעֵץ״. אֶסְתֵּר מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? ״וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר״. מׇרְדֳּכַי מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ״מׇר דְּרוֹר״, וּמְתַרְגְּמִינַן: ״מֵירָא דַּכְיָא״. וְאֵיזֶהוּ שֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן וְכוּ׳. רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן – חַד תָּנֵי ״הַדְּרָסִיָּאוֹת״, וְחַד תָּנֵי ״הַרְדָּסִיָּאוֹת״. מַאן דְּתָנֵי ״הַרְדָּסִיָּאוֹת״ – עַל שֵׁם הוֹרְדוֹס, וּמַאן דְּתָנֵי ״הַדְּרָסִיָּאוֹת״ – עַל שֵׁם מְקוֹמָן. אָמַר רַב כָּהֲנָא: לְדִידִי חַזְיָין [לִי], וְקָיְימָן שִׁיתְּסַר דָּרֵי בִּפְתֵי מִילָא, (וַהֲוָה קָרָא) [וְאָמְרָן] ״קִירִי, קִירִי״, (הֲוָה חַד מִינַּיְיהוּ דְּלָא הֲוָה קָרֵי קִירִי קִירִי) [הֲוָות חֲדָא דְּלָא הֲוָות יָדְעָה לְמֵימַר], אֲמַרָה לַהּ חֲבֶרְתַּהּ: סוֹמָא, אֱמַרִי ״קִירִי, קִירִי״, אֲמַרָה: סוֹמָא, אֱמַרִי ״קִירִי כִּירִי״, אַתְיוּהָ וְשַׁחְטוּהָ. אָמַר רַב אָשֵׁי: אֲמַר לִי [רַבִּי] חֲנִינָא: מִילִּין. מִילִּין סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: בְּמִילִּין. עוֹף טָמֵא פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: דְּאָמַר קְרָא ״כִּי יִקָּרֵא קֵן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ״, עוֹף מַשְׁמַע לַן בֵּין טָהוֹר בֵּין טָמֵא. ״צִפּוֹר״ – טָהוֹר אַשְׁכְּחַן דְּאִיקְּרִי ״צִפּוֹר״, טָמֵא לָא אַשְׁכְּחַן דְּאִיקְּרִי ״צִפּוֹר״. תָּא שְׁמַע: ״תַּבְנִית כׇּל צִפּוֹר כָּנָף״, מַאי לָאו ״צִפּוֹר״ – בֵּין טָהוֹר בֵּין טָמֵא, ״כָּנָף״ – חֲגָבִים? לָא, ״צִפּוֹר״ – טָהוֹר, ״כָּנָף״ – טָמֵא וַחֲגָבִים. תָּא שְׁמַע: ״הַחַיָּה וְכׇל בְּהֵמָה רֶמֶשׂ וְצִפּוֹר כָּנָף״, מַאי לָאו ״צִפּוֹר״ – בֵּין טָהוֹר בֵּין טָמֵא, וְ״כָנָף״ – חֲגָבִים? לָא, ״צִפּוֹר״ – טָהוֹר, ״כָּנָף״ – טָמֵא וַחֲגָבִים. תָּא שְׁמַע: ״כׇּל צִפּוֹר כׇּל כָּנָף״, מַאי לָאו כִּדְמַקְשִׁינַן? לָא, כְּדִמְשַׁנֵּינַן. תָּא שְׁמַע: ״וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר לְצִפּוֹר כׇּל כָּנָף״, מַאי לָאו כִּדְאַקְשִׁינַן? לָא, כִּדְשַׁנֵּינַן. תָּא שְׁמַע:יכול אף - ערכין משהפרישן יפטר: תלמוד לומר ונתן את הערכך קדש - אין ערכין קדושין עד שעת נתינה וקרא הכי מדריש וחשב לו הכהן למקדיש את שדה מקנה את מכסת הערכך ושבקיה והאי את הערכך קאי אערכין דאילו בפדיון הקדש כתיב לעיל מיניה והיה לו בלא שום נתינה: ה"ג לפי שנאמר שלח תשלח - ב' פעמים שומע אני לחזור אחר המצוה הזאת עד שתבא לידו: ת"ל כי יקרא במאורע - הכתוב מדבר לכשיקרא: קן מ"מ - אפילו באפרוח אחד או בביצה אחת כדתנן במתניתין: צפור טהורה ולא טמאה - לקמן מפרש לה ר' יצחק עוף משמע בין בטמא בין בטהור אבל צפור לא אשכחן בטמאים אלא בטהורים: לפניך - משמע ברה"י כגון בפרדס ובשדה שאינה משתמרת דלא קניא ליה חצרו דלאו מזומן הוא: בדרך - להביא רה"ר: שאין קנו בידך - אין קן מזומן לך ואין קנוי לך: יוני שובך - ויוני מדבריות שקננו בשובך ובשלהי פרקין פריך הא כיון דחצרו קונה לו הביצים מזומן הוא: טפיחים - שנותנין בהן קדרות קטנות בחומה וקורין בוייל"ש: ובבירות - דירות ומגדל עיר: שקננו בפרדס - שמרדו דהשתא אין קנו בידך: ועוד לפניך למה לי - משום רה"י דפרדס הואיל וסופנו לרבות את הכל: אלא לפניך - מיבעי ליה לחייב את שהיו כבר שלו ומרדו: בדרך - נמי מיבעי ליה לכדרב יהודה: קן בים - ששטף הים את האילן והיה קן בראשו חייב לשלח דים נמי איקרי דרך: קן בשמים - עוף נושא קן באויר: דרך סתמא לא איקרי - אבל ים איקרי דרך סתמא הנותן בים דרך: ואדמה על ראשו - אע"פ שהיה בראשו לא אבדה את שמה ש"מ אדם גופיה אדמה הוא מדלא אבדה את שמה דלא קרייה עפר והשתא נמי על הארץ קרינא ביה: ועוד זה שאלו ממנו מנין למשה רמז קודם שבא שסופו לבא: בשגם הוא - בשגם בגימטריא כמו משה וכתיב שם והיו ימיו מאה ועשרים שנה וכך היו ימי חיי משה כלומר עתיד לבא בשגם משה מן הנולדים וכן ימיו: מנין - למעשה המן: המן העץ - יתלה על העץ: למעשה אסתר - הסתר אסתיר בימי אסתר יהיה הסתר פנים ומצאוהו צרות רבות ורעות: מנין - לגדולת מרדכי: מר דרור - וקרי ליה ראש לבשמים לצדיקים ואנשי כנסת הגדולה: חד תני הדרסיאות וחד תני הרדסיאות: הורדוס - התחיל להתעסק בגדולן: לדידי חזיין לי - הנך שנשארו מבני בניהם של יוני הורדוס: וקיימא שית סרי דרי - ט"ז שורות: בפתי מילא - כל שורה ארכה ברחב מיל ואמרן קירי קרי אדוני אדוני. קירי הוא לשון אדון בירי הוא עבד כדאמר בעירובין (דף נג:) גבי בני גליל שאין מדקדקים בלשונם ההוא דאתאי לקמיה (דרבי ינאי) [דדיינא] דבעא למימר מרי קירי טבלא הוית לי וגנבוה ממני ואמרה מרי בירי טפלא הוית לי וגנבוך מין: סומא - שוטה בלא ראות: אימא קירי - כמו שאנו אומרים: אמרה לה - איהי לחברתה: סומא ואימא קירי בירי - לאותו שאת קורא אדון עבד הוא על שהיה הוא עבד: אתיוה - עבדים שנשארו מעבדי הורדוס ושחטוה: אמר לי ר' חנינא מילין - דברי רוח הן שלא דברו מעולם: מילין ס"ד - והאמר רב כהנא לדידי חזי לי והרי רב כהנא מעיד על הדבר ואי לאו דקושטא הוא לא הוה אמר: אלא במילין - על ידי כשפים מלומדות לדבר אותן עופות: עוף משמע בין טמא וכו' - אי הוה כתיב עוף הוה משמע בין טמא בין טהור כדכתיב (דברים יד) כל עוף טהור תאכלו וכתיב כל שרץ העוף טמא הוא לכם וכתיב (ויקרא יא) תשקצו מן העוף: ת"ש - דהזהיר הכתוב שלא לעשות עבודה זרה דמות צפור וע"כ אטמאים נמי מזהיר ומהיכא משתמע מיניה לאו מצפור משתמעי בין טמאין בין טהורין וכנף לאתויי חגבים: לא צפור טהורה - משתמעי מיניה וכנף לאתויי טמאים וחגבים: תא שמע - החיה וכל בהמה יהללו את שם ה' וע"כ צפרים טמאים נמי משבחי קמיה ומהיכא אדכרינהו דוד לאו מצפור וכנף לאתויי חגבים:שכסוי הדם נוהג כו' - תימה אמאי לא תני שכסוי הדם נוהג בזכרים ונקבות ושלוח הקן אינו נוהג אלא בנקבות: בדרך כדרב יהודה כו' - וא"ת אמאי איצטריך ריבויא לקן שבים דאי משום דכתיב על הארץ א"כ לא ליכתוב בדרך ולשתוק מעל הארץ ומיהו על הארץ איצטריך למעוטי נשר בשמים אבל קשה דא"כ מאי פריך בסמוך מצא קן בשמים הכי נמי דמחייב ומאי קושיא הא כתיב על הארץ ונראה דפריך דקן בשמים נחייב מבדרך ומעל הארץ נמעט שבים במה ראית: תא שמע תבנית כל צפור כנף וגו' - וא"ת והא כתיב (תהלים יא) איך תאמרו לנפשי נודי הרכם צפור י"ל דפשיטא דדוד לעוף טהור היה מדמה עצמו וכן (שם קכד) כצפור נמלטה מפח יוקשים (ישעיהו לא) כצפרים עפות וא"ת והא כתיב (תהלים פד) גם צפור מצאה בית דאיירי נמי בטמא דאטו טהור מצא טמא לא מצא ומיהו אפשר דמיירי בטהור כדמוכח סיפא דקרא דכתיב ודרור קן לה וצפור דרור היא טהורה כדמוכח באלו טריפות (לעיל חולין דף סב.) והא דכתיב (תהלים קד) אשר שם צפרים יקננו חסידה וגו' אפשר דבכלל חסידה הם כל הטמאים וצפרים היינו טהורה: