חוליןמט.
טוען את הדף…
בְּעוֹבִי בֵּית הַכּוֹסוֹת מִצַּד אֶחָד כְּשֵׁרָה, מִשְּׁנֵי צְדָדִין טְרֵפָה, וְלָא אָמְרִינַן לִיחְזֵי אִי קוֹפָא לְבַר אִי קוֹפָא לְגָיו? אָמְרִי: הָתָם, כֵּיוָן דְּאִיכָּא אֳכָלִים וּמַשְׁקִים – אֵימָא אֳכָלִים וּמַשְׁקִים דַּחְקוּהָ. הָהוּא מַחְטָא דְּאִישְׁתְּכַח בְּסִמְפּוֹנָא רַבָּה דְּכַבְדָּא, הוּנָא מָר בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי טָרֵיף, רַב אַדָּא בַּר מִנְיוֹמֵי מַכְשַׁר. אֲתוֹ שַׁיְילוּהּ לְרָבִינָא, אֲמַר לְהוּ: שְׁקִילוּ גְּלִימָא דְּטָרוֹפָאֵי. הָהִיא קְשִׁיתָא דְּאִישְׁתְּכַח בְּמָרָה, אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב כָּהֲנָא, אָמַר: הָא וַדַּאי סִימְפּוֹנָא נְקַט וַאֲתַאי, אַף עַל גַּב דְּלָא קָא נָפְקָא, מִירְבָּל הוּא דְּרָבֵיל לַיהּ, וְהָנֵי מִילֵּי דְּדִיקְלָא, אֲבָל דְּזֵיתָא מִיבְזָע בָּזַע. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ רֵיאָה – שֶׁמְּאִירָה אֶת הָעֵינַיִם. אִיבַּעְיָא לְהוּ: לַאֲכִילָה, אוֹ עַל יְדֵי סַמָּנִין? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה: אֲוָוזָא בְּזוּזָא, וְרֵיאָה דִּידַהּ בְּאַרְבְּעָה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לַאֲכִילָה – לִינְקֹט בְּזוּזָא וְלֵיכוֹל! אֶלָּא, עַל יְדֵי סַמָּנִין. אִינַּקְבָה רֵיאָה הֵיכָא דִּמְמַשְׁמְשָׁא יְדֵיהּ דְּטַבָּחָא, תָּלֵינַן אוֹ לָא תָּלֵינַן? רַב אַדָּא בַּר נָתָן אָמַר: תָּלֵינַן, מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי אָמַר: לָא תָּלֵינַן, וְהִלְכְתָא: תָּלֵינַן. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ: אַבָּא מֵרֵישֵׁי כַּלֵּי דְּרַפְרָם הֲוָה, וַאֲמַר: תָּלֵינַן. אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ לְהָא דְּמָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי, וְלָא קַבְּלַהּ. אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: כְּוָותֵיהּ דַּאֲבוּהּ דְּאַבָּא מִסְתַּבְּרָא, דְּהָא תָּלֵינַן בִּזְאֵב. מוּרְנָא, פְּלִיגִי בַּהּ רַב יוֹסֵף בַּר דּוֹסַאי וְרַבָּנַן, חַד אָמַר: קוֹדֶם שְׁחִיטָה פָּרֵישׁ, וְחַד אָמַר: לְאַחַר שְׁחִיטָה פָּרֵישׁ, וְהִלְכְתָא: לְאַחַר שְׁחִיטָה פָּרֵישׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁתִּינָּקֵב. אָמַר רַבָּה בַּר תַּחְלִיפָא אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: עַד שֶׁתִּינָּקֵב לְסִמְפּוֹן גָּדוֹל. יָתֵיב רַב אַחָא בַּר אַבָּא קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: אָמַר רַבִּי מַלּוּךְ אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אֲמַר לֵיהּ: מַלּוּךְ עַרְבָאָה קָאָמְרַתְּ? אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן קָאָמַר! כִּי סָלֵיק רַבִּי זֵירָא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב בִּיבִי דְּיָתֵיב וְקָאָמַר: אָמַר רַבִּי מַלּוּךְ אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אֲמַר לֵיהּ: חַיֵּי דְּמָר, דַּאֲנָא וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא וְרַב אַסִּי אִיקַּלְעִינַן לְאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי מַלּוּךְ, וַאֲמַרִי לֵיהּ: אִי אָמַר מָר הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? וַאֲמַר לַן: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲמַרִי. וְאַתְּ מָה בִּידָךְ? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַמֵּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. נִיקְּבָה הַקֵּבָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: חֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי קֵבָה – כֹּהֲנִים נָהֲגוּ בּוֹ הֶיתֵּר, כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁאָמַר מִשּׁוּם אֲבוֹתָיו. וְסִימָנָיךְ: ״יִשְׁמָעֵאל כָּהֲנָא מְסַיַּיע כָּהֲנֵי״. מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: ״כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: לָמַדְנוּ בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל מִפִּי כֹּהֲנִים, לְכֹהֲנִים עַצְמָן לֹא לָמַדְנוּ. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וַאֲנִי אֲבָרְכֵם״ – הֱוֵי אוֹמֵר: כֹּהֲנִים מְבָרְכִין לְיִשְׂרָאֵל, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבָרֵךְ לַכֹּהֲנִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לָמַדְנוּ בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל מִפִּי כֹהֲנִים, מִפִּי גְבוּרָה לֹא לָמַדְנוּ. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וַאֲנִי אֲבָרְכֵם״ – הֱוֵי אוֹמֵר: כֹּהֲנִים מְבָרְכִין לְיִשְׂרָאֵל, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַסְכִּים עַל יָדָם. אֶלָּא רַבִּי עֲקִיבָא, בְּרָכָה לְכֹהֲנִים מְנָא לֵיהּ? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִ״וַּאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ״. וּמַאי מְסַיַּיע כָּהֲנֵי? דְּמוֹקֵי לֵהּ לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים בִּמְקוֹם בְּרָכָה דְּיִשְׂרָאֵל. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁאָמַר מִשּׁוּם אֲבוֹתָיו, מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: ״אֶת כׇּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶבעובי בית הכוסות - בסוף הכרס שקורים פנצ"א יש בו שעשוי ככובע ושפת דופנו כפולה שתי דפנות אדוקין זו בזו ושומן מחברן וקורין לו דובלו"ן: מצד אחד - שנקבה את דופן הפנימית ולא נקבה את השנית: כשרה - שחברתה מגינה עליה: משני צדדין - שנקבה השנית ויצאה לחלל הגוף: טרפה - ולא אמרינן היכא דלא נקבה אלא את האחת אי קופא לבר שנמצאת קופא שלה תחובה בדופן ופיה כולה בתוך הכרס ודאי מבחוץ נכנסה שנקבה את הוושט או כרס או דקין ובאת לחלל הגוף ומשם חזרה ונכנסה לעובי בית הכוסות ועברה כבר כולה את הדופן החיצון ולא הספיקה קופא שלה לעבור את דופן הפנימי דאי מבפנים באתה ועכשיו היא מתחלת לצאת דרך עובי בית הכוסות אין דרך הקופא לנקב ונימא טרפה אלא מדקתני כשרה שמעינן מינה כל היכא דמצינו למימר סמפונא נקט ועל כגון הכא די"ל דרך הוושט באת עד הלום ועכשיו היא מתחלת לנקב ואפילו קופא לבר לא טרפינן: אוכלין ומשקין דחקוה - ומתוך הדחק נכנסה קופא שלה בבשר הילכך אע"ג דקופא לבר הואיל ולא חזינן נקב יוצא לחוץ כשרה: הונא מר טריף - דקסבר נקובי נקיב שלא נכנסה אלא דרך הוושט ונקבה כרס או וושט או דקין ויצתה: מכשר - כיון דבסמפונא אישתכח אמרינן מי מיכוונה להכנס בסמפון זה אלא דרך הקנה נכנסה והקנה וקנה כבד סמוכין זה לזה בהתחלקן סמוך לריאה וגם קנה הלב וקנה הכבד מתחלקין לסמפונות בראשן האחד וי"ל שנכנסה מסמפוני הכבד לסמפוני קנה הכבד ומשם עלתה לכבד דרך הסמפונות: שקילו גלימא דטרופאי - שהאכילוה לכלבים: קשייתא - גרעין של תמרה: סימפונא - דכבד נקט ועל. דרך הקנה נכנסה דאי דרך הוושט נכנסה אינה ראויה לנקב כלום ולצאת משם ולחזור וליכנס כאן דרך נקב: ואע"ג דלא נפקא - שאינה יכולה לצאת דרך הסמפון כשרוצין להוציאה לפי שהסמפון דחוק: מירבל הוא דרביל - על ידי נענוע שנענעה הבהמה בהליכתה ימים רבים נכנסה תמיד מעט מעט במקום דחוק שאינה יכולה עכשיו לצאת. מירבל לשון כברה שמנענעים אותה כמו אייתי ארבלא וקמרבל באלו מציאות (ב"מ כו:): מיבזע בזע - במחט ומאן דטריף במחט טריף נמי בהא: לאכילה - האוכלין אותה כמו שהיא: או ע"י סמנין - כשמערבין סממנין המאירין את העינים אף היא מסייעה עמם: אווזא בזוזא ריאה דידה בארבעה - כשהאווז נלקח בדינר ריאה שלה שווה ד' לפי שהסממנין מעורבין בה: ואי ס"ד - כמות שהיא מאירה לינקוט אווז שלם עם הריאה בזוזא וליכול ומאי דקאמר. הכי גרסינן ואי ס"ד לאכילה לינקוט בזוזא וליכול: היכא דממשמשא ידא דטבחא - אני שמעתי במיצר החזה שמתוך הדחק היד קורעת בצפרניו. וכמדומה אני בכל מקום שהוא יודע שיכול לתלות כגון נקב העשוי בסכין או שתלשה מלמעלה בחזקה ואח"כ נמצא שם נקב: והילכתא תלינן: מרישי כלי - מריש דרשנין המשמיעין לעם את דבריו כשהיה דורש: אבוה דאבא - רב אחא: דהא תלינן בזאב - דאמר בפ"ק (לעיל חולין ט.) בא זאב ונטל את בני מעיים והחזירן כשהן נקובין אין אומרים במקום נקב נקב: מורנא - תולעת היוצאה מן הריאה ונקבה: קודם שחיטה פריש - מן הריאה ונקבה ונטרפה: מלוך ערבאה - הדר בערביים: אין הלכה כרבי שמעון קאמר - לא אמר הלכה כרבי שמעון אלא אין הלכה כרבי שמעון קאמר: ואת מה בידך - רב ביבי שייליה לרבי זירא: ואין הלכה כרבי שמעון - גמרא קא פסיק ליה. ובישיבה האחרונה נפסקו ההלכות הללו הפסוקות סתם בגמרא: כהנים - שהקבה ניתנה להם מאת זובחי הזבח נהגו בו היתר לאכלו. ומשום רבי ישמעאל נקיט ליה: וסימניך - שהוא התירה ולא תשכח בשם מי נאמר: ישמעאל כהנא מסייע כהני - תמיד הוא עוזרן ומיקל להם ולקמיה מפרש היכא: מאי היא - היכא מסייע להם: ואני אברכם - רבי ישמעאל מוקי ליה אכהנים ורבי עקיבא מוקי ליה אישראל: ומאי מסייע כהני - הואיל ורבי עקיבא נמי אית ליה ברכה לכהנים מקרא אחרינא: במקום ברכה לישראל - אצל ברכת ישראל דהכי עדיפא דמשמע שמתברכין הן עם השאר:אבל דזיתא מבזע בזע - פירש הקונטרס ולמאן דחייש במחט חייש נמי הכא ואם כן הוה דלא כהלכתא דקיימא לן הלכתא כרבי יוחנן דמכשיר לעיל אבל נראה דאפילו רבי יוחנן במחט הוא דתלינן שבאתה דרך הסמפונות אבל קשייתא דזיתא שהם גסים ואינן יכולין לבא בריווח דרך הסמפונות חיישינן שמא ניקבה הוושט וחזר ונכנס בכבד: כהנים נהגו בו היתר - ה"ה ישראלים וכהנים דנקט לפי שהקבה ניתנה לכהנים: מאי מסייע כהני - דמשום פעם אחת לא היה קוראהו מסייע כהני: והקדוש ברוך הוא מסכים על ידם - ולרבי ישמעאל לא איצטריך קרא להכי דפשיטא דמסכים כיון שצוה להם לברך: ואברכה מברכיך - ואפילו עובדי כוכבים המברכים את ישראל מתברכין כדאיתא בירושלמי דברכות דההוא עובד כוכבים דיהיב שלמא לרבי ישמעאל אמר לו מלתך כבר אמורה פירוש איני צריך להחזיר לך שלום שברכתך כתובה מואברכה מברכיך: שאמר משום אבותיו מאי היא דתניא כו' - פירוש קבלה היתה בידו של רבי אושעיא דרבי ישמעאל משום אבותיו התיר אבל לא מתוך ברייתא זו דקדק ולא גרסינן דברי רבי ישמעאל שאמר משום אבותיו אלא דברי רבי ישמעאל סתם דהא במסקנא מהפכינן ליה ומפרש דמשום אבותיו דקאמר רבי אושעיא היינו משום אבותיו וליה לא ס"ל והא דקאמר הכא שאמר משום אבותיו מאי היא היינו אותה ברייתא שהתיר רבי ישמעאל חלב הקיבה שאתה אומר שהוא משום אבותיו מאי היא: