טוען את הדף…
זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ – אָסוּר, וְשֶׁאֵינָהּ גּוּפָהּ – מוּתָּר. שֶׁאֵין גּוּפָהּ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לָאו לְאֵתוֹיֵי כְּהַאי גַּוְנָא? לָא, לְאֵתוֹיֵי קָלוּט בִּמְעֵי פָּרָה, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאַף עַל גַּב דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: קָלוּט בֶּן פָּרָה אָסוּר – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּיָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, אֲבָל בִּמְעֵי אִמּוֹ – שְׁרֵי. בָּעֵי רַב חֲנַנְיָא: הוֹצִיא עוּבָּר אֶת יָדוֹ בָּעֲזָרָה, מַהוּ? מִגּוֹ דְּהָוֵי מְחִיצָה לְגַבֵּי קָדָשִׁים – הָוֵי נָמֵי לְגַבֵּי דְּהַאי, אוֹ דִלְמָא לְגַבֵּי דְּהַאי לָאו מְחִיצָה הִיא, דִּמְחִיצַת עוּבָּר – אִמּוֹ הִיא? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְתִבְּעֵי לָךְ קָדָשִׁים קַלִּים בִּירוּשָׁלַיִם? קָדָשִׁים קַלִּים בִּירוּשָׁלַיִם מַאי טַעְמָא לָא קָא מִיבַּעְיָא לָךְ? דִּמְחִיצַת עוּבָּר אִמּוֹ הִוא, הָכָא נָמֵי מְחִיצַת עוּבָּר אִמּוֹ הִוא. בָּעֵי אִילְפָא: הוֹצִיא עוּבָּר אֶת יָדוֹ בֵּין סִימָן לְסִימָן, מַהוּ? מִי מִצְטָרֵף סִימָן רִאשׁוֹן לְסִימָן שֵׁנִי לְטַהוֹרֵיהּ מִידֵי נְבֵלָה, אוֹ לָא? אָמַר רָבָא: קַל וָחוֹמֶר, אִם הוֹעִיל לוֹ סִימָן רִאשׁוֹן לְסִימָן שֵׁנִי לְהַתִּירוֹ בַּאֲכִילָה, לֹא יוֹעִיל לוֹ לְטַהוֹרֵיהּ מִידֵי נְבֵלָה? בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: מַהוּ לָחוֹשׁ לְזַרְעוֹ? הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דַּאֲזַל אַבְּהֵמָה מְעַלַּיְיתָא, מַאי אִירְיָא הַאי דְּאִית בֵּיהּ אִיסּוּר יוֹצֵא? אֲפִילּוּ בֶּן פְּקוּעָה דְּעָלְמָא נָמֵי, דְּאָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב, בֶּן פְּקוּעָה הַבָּא עַל בְּהֵמָה מְעַלַּיְיתָא – הַוָּלָד אֵין לוֹ תַּקָּנָה. לָא צְרִיכָא, דַּאֲזַל אַבֶּן פְּקוּעָה דִּכְוָותֵיהּ. מַאי? אֵבֶר מוֹלִיד אֵבֶר, וְחָתֵיךְ לֵיהּ וּשְׁרֵי, אוֹ דִלְמָא מִבַּלְבַּל זַרְעֵיהּ? הֲדַר אָמַר: פְּשִׁיטָא דְּמִבַּלְבַּל זַרְעֵיהּ, דְּאִם כֵּן, סוֹמֵא יִוָּלֵד סוֹמֵא, וְקִיטֵּעַ יִוָּלֵד קִיטֵּעַ! אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּמִבַּלְבַּל זַרְעֵיהּ, וְהָכִי קָמִיבַּעְיָא לַן: בְּהֵמָה בְּעָלְמָא, לָאו מִכֹּחַ חֵלֶב וָדָם קָאָתְיָא, וְשָׁרְיָא? הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא. אוֹ דִלְמָא: תְּרֵי אִיסּוּרֵי אָמְרִינַן, תְּלָתָא לָא אָמְרִינַן? וּלְמַאן? אִי לְרַבִּי מֵאִיר – אִיסּוּר חֵלֶב וָדָם אִיכָּא, אִיסּוּר יוֹצֵא לֵיכָּא. אִי לְרַבִּי יְהוּדָה – אִיסּוּר יוֹצֵא אִיכָּא, אִיסּוּר חֵלֶב וָדָם לֵיכָּא! דִּתְנַן: גִּיד הַנָּשֶׁה נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל, וְחֶלְבּוֹ אָסוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל, וְחֶלְבּוֹ מוּתָּר. אֶלָּא, כֹּל מִכֹּחַ לָא אָמְרִינַן דִּשְׁרֵי. וְהָכִי קָמִיבַּעְיָא לַן: מַהוּ לִגְמוֹעַ אֶת חֶלְבּוֹ? חֵלֶב דְּעָלְמָא לָא כְּאֵבֶר מִן הַחַי דָּמֵי, וּשְׁרֵי, הַאי נָמֵי לָא שְׁנָא. אוֹ דִלְמָא הָתָם, אִית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא לְאִיסּוּרֵיהּ בִּשְׁחִיטָה, הָכָא לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא לְאִיסּוּרֵיהּ בִּשְׁחִיטָה? תֵּיקוּ. חוֹתֵךְ מֵעוּבָּר וְכוּ׳. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְכׇל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְגוֹ׳״, ״בְּהֵמָה … בַּבְּהֵמָה״ – לְרַבּוֹת אֶת הַוָּלָד. אֶלָּא מֵעַתָּה, יָמִירוּ בּוֹ! אַלְּמָה תְּנַן: אֵין מְמִירִין לֹא אֵבָרִין בְּעוּבָּרִין, וְלֹא עוּבָּרִין בְּאֵבָרִין, וְלֹא אֵבָרִין וְעוּבָּרִין בִּשְׁלֵמִין, וְלֹא שְׁלֵמִין בָּהֶן! אֶלָּא, אָמַר קְרָא: ״וְכׇל בְּהֵמָה״, לְרַבּוֹת אֶת הַוָּלָד. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ חוֹתֵךְ מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת נָמֵי, אַלְּמָה תְּנַן: חוֹתֵךְ מִן הָעוּבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ – מוּתָּר בַּאֲכִילָה, מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת – אָסוּר בַּאֲכִילָה? אָמַר קְרָא: ״אוֹתָהּ״ – שְׁלֵמָה וְלֹא חֲסֵרָה. אֶלָּא מֵעַתָּה, הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ דְּמוּת יוֹנָה תִּשְׁתְּרֵי? אַלְּמָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ דְּמוּת יוֹנָה (אסור) [אֲסוּרָה] בַּאֲכִילָה?זה הכלל - משנתינו היא: דבר שאינו גופה - אלא מן העובר ונמצא בתוכה מותר: לאתויי מאי - אי חותך מן העובר תנא ליה אלא לאו לאתויי כה"ג דנשאר מיעוט העובר בפנים ורובו יצא מחותך: לאתויי קלוט - אפי' הנמצא שלם במעי פרה: הוציא עובר - של שלמים את ידו בשעת שחיטת אמו בעזרה: מהו - להיות לו חומת העזרה מחיצה להתירו בשחיטת האם: ותבעי לך קדשים קלים בירושלים - כגון עובר שלמים שהוציא את ידו בירושלים והחזירה והכניסוה לעזרה ושחטוה ותבעי לך אליבא דמ"ד יש לידה לאברים ולא מהניא חזרה מי מהניא ליה חומה דלא ליהוי בשר בשדה דהא חומת העיר הויא מחיצה לקדשים קלים וליכא לאוקמא בשוחט שלמים בירושלים והוציא העובר את ידו לחוץ דא"כ אף הבהמה אסורה משום שוחט קדשים בחוץ: אמו הוא - ולא חומה: מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני - גרסינן. והכי מיבעי ליה סימן ראשון כשנשחטה בעוד אבר זה בתוכה היה בא להתיר אף באכילה ומשיצא אין חתיכת סימן שני בא על אבר זה אלא לטהרו מידי נבלה כדאמרן לעיל וחכ"א מגע טרפה שחוטה מי מצטרף סימן ראשון שבא לו לטהר ולהתיר עם זה שאינו בא אלא לטהר להועילו מיהא לטהר הואיל ושניהם שוין בכך: או - דלמא כיון דיש חילוק ביניהם לא מצטרף ראשון שהוא נשחט לשני דברים עם השני שאינו אלא לטהרו מידי נבלה ואין כאן שחיטה שלמה לטהרו: אם מצטרף סימן ראשון לשני להתיר באכילה - כל העובר והבהמה ולא אמרינן שחיטה חלוקה היא ואין שחיטה לא בזו ולא בזו לא תועיל לאבר לטהרו מידי נבלה: מהו לחוש לזרעו - של עובר זה שהוציא ידו ונשחטה אמו והוציאוהו חי וגדל ובא על הבהמה והוליד מהו שיאסר אבר כיוצא בו הנולד ממנו: אפי' בן פקועה דעלמא - שלא הוציא את ידו וגדל והוליד נמי אסור כל הולד: דאמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב - חנניא הוא באותו ואת בנו (לקמן חולין עח:): אין לו תקנה - שמצד אביו אין טעון שחיטה כדתנן במתני' (שם דף עד.) וחכ"א שחיטת אמו מטהרתו ומצד אמו טעון שחיטה וסימניו אינן סימנין דהא פלגיה כשחוטין דמו ואי נמי ה"ל בר סימן א' ובהמה צריכה רוב שנים: אבן פקועה דכוותיה - דאין [הולד] טעון שחיטה אלא משום חד אבר וההוא אבר לא מישתרי בשחיטה דלאו שחיטה היא [וחתך ליה האי אבר ושרי]: מבלבל זרעיה - ומיתסר כל הולד משום אותו אבר ואליבא דחנניא קבעי לה: לאו מכח חלב ודם - של אבוה קאתי שאף החלב והדם הולידו: תרי איסורי אמרינן - דשרי אבל חלב ודם ויוצא לא: ולמאן - איכא תלתא: אי לר"מ - דאמר איסור חלב נוהג בשליל כדלקמן: איסור חלב ודם איכא איסור יוצא ליכא - דהא לר"מ אפי' מה שבפנים טעון שחיטה כדקתני מתניתין (שם) ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה הלכך ה"ל כשאר בהמה: ואי כר' יהודה - בר פלוגתיה דאמר אין טעון שחיטה מה שבפנים ואיכא איסור יוצא שאין לו היתר איסור חלב ליכא: נוהג בשליל - גיד הנשה וחלבו של שליל אסור: אלא - הא לא קמיבעיא ליה דכל מכח לא אמרינן דליתסר משום שבא מכח איסור: את חלבו - אם נקבה היא וילדה והרי היא חולבת חלבה מהו באכילה והיינו לזרעו דקאמר שאין החלב בא עד שתלד: בהמה בבהמה - שדיא בהמה דרישא אבהמה דסיפא ודרוש הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו: אלא מעתה - הואיל ושליל קרוי בהמה: ימירו - אם הביא בהמת חולין אצל בהמת קדשים מעוברת ואמר הרי זו תמורת עובר של זו תהא תמורה דהא גבי תמורה בהמה כתיב (ויקרא כז) ואם המר ימיר בהמה בבהמה: אין ממירין - כלומר אם המיר אין מומר דכל ממירין דתמורה דיעבד הוא כדאמרן בשמעתא קמייתא דפרקא קמא (לעיל חולין ב.): לא אברין בעוברין - אבר בהמת חולין זו תמורה תחת עובר בהמת קדשים זו: ולא עוברין באברין - עובר בהמת חולין זו תמורה ברגלה של בהמת קדשים זו: ולא עובר ואבר בשלמים - אלמא לאו בהמה מיקרו: אלא - לאו מבהמה נפקא אלא מכל נפקא והכי דריש כל מפרסת פרסה בבהמה תאכלו כלומר כל אשר תמצא בבהמה אכול: אותה תאכלו כשהיא שלמה - אכול כל הנמצא בתוכה אבל כשהיא חסרה שהנמצא בתוכה מגופה הוא שנחסר ממנה לא תאכל הנמצא: אלא מעתה - דדרשת כל בבהמה:ותבעי לך קדשים קלים בירושלים - רב חנניא הוה מיבעי ליה בעזרה משום דחשיבה מחיצה יותר אפי' לענין שחיטת קדשים קלים ומיהו בנולד כולו בעזרה לא קא מיבעי ליה דפשיטא דטעון שחיטה: דאתא אבן פקועה דכוותיה - שיש בו איסור יוצא בחד אבר: או דלמא תרי איסורי אמרינן - לאו דוקא תרי איסורי אמרינן דאיכא נמי איסור גיד הנשה: תלתא לא אמרינן - תימה מאי קמיבעיא ליה והא קי"ל (לעיל חולין דף נח.) דזה וזה גורם מותר: אלמה א"ר יוחנן השוחט בהמה ומצא בה דמות יונה אסור באכילה בעינן פרסות וליכא - נראה דוקא נקט דמות יונה שהוא אסור גם כשיצא לאויר העולם לפי שאינו מתקיים אבל מצא בה בהמה גמורה שראוי להיות מותר ורגליה רגלי יונה או שאין לה רגלים כלל מותרת דלא ממעט ר' יוחנן מידי שראוי להיות מותר כשיצא לאויר העולם דההיא חשיב כמפריס פרסה להיות ניתר בשחיטת אמו כמו שחשוב כמפריס פרסה כשיצא לאויר העולם דלא על חנם תפס ר' יוחנן דמות יונה ולא נקט עובר שרגליו דמות יונה או עובר שאין לו רגלים וכי פריך קלוט במעי אמו ליתסר אליבא דרבי שמעון דוקא פריך דאסר ליה כשיצא לאויר העולם כדפרישית לעיל: