חוליןכא.
טוען את הדף…
מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא! אָמַר רָבָא, אֵימָא: וְכֵן הוּא עוֹשֶׂה – חוֹתֵךְ שִׁדְרָה וּמַפְרֶקֶת בְּלֹא רוֹב בָּשָׂר. כִּי סָלֵיק רַבִּי זֵירָא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי אַמֵּי דְּיָתֵיב וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ: וְכִי מֵתָה עוֹמֵד וּמוֹלֵק? אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָא, אֲמַר לֵיהּ: אֵימָא, כָּךְ הוּא עוֹשֶׂה: חוֹתֵךְ שִׁדְרָה וּמַפְרֶקֶת בְּלֹא רוֹב בָּשָׂר. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כֵּיצַד מוֹלְקִין חַטַּאת הָעוֹף? חוֹתֵךְ שִׁדְרָה וּמַפְרֶקֶת בְּלֹא רוֹב בָּשָׂר עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַוֶּושֶׁט אוֹ לַקָּנֶה; הִגִּיעַ לַוֶּושֶׁט אוֹ לַקָּנֶה, חוֹתֵךְ סִימָן אֶחָד אוֹ רוּבּוֹ וְרוֹב בָּשָׂר עִמּוֹ, וּבְעוֹלָה שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם. מַנִּי? אִי רַבָּנַן – הָא אָמְרִי: שְׁנַיִם דַּוְקָא! אִי כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – הָאָמַר: רוֹב שְׁנַיִם! אֵימָא: שְׁנַיִם – לְרַבָּנַן, רוֹב שְׁנַיִם – לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וּמַאי שְׁנַיִם – שֶׁדּוֹמִין לִשְׁנַיִם. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: נִשְׁבְּרָה מַפְרֶקֶת וְרוֹב בָּשָׂר עִמָּהּ – מְטַמֵּא בְּאֹהֶל. וְאִם תֹּאמַר: אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה דְּעֵלִי, מַפְרֶקֶת בְּלֹא רוֹב בָּשָׂר הֲוַאי! זִקְנָה שָׁאנֵי, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת כִּי זָקֵן הָאִישׁ וְכָבֵד וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קְרָעוֹ כַּדָּג – מְטַמֵּא בְּאֹהֶל. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: וּמִגַּבּוֹ. אָמַר שְׁמוּאֵל: עֲשָׂאָהּ גִּיסְטְרָא – נְבֵלָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: נִיטַּל הַיָּרֵךְ וְחָלָל שֶׁלָּהּ (נִיכָּר) – נְבֵלָה. הֵיכִי דָּמֵי חָלָל שֶׁלָּהּ (נִיכָּר)? אָמַר רָבָא: כֹּל שֶׁרְבוּצָה וְנִרְאֵית חֲסֵרָה. תְּנַן הָתָם: הוּתְּזוּ רָאשֵׁיהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁמְּפַרְכְּסִין – טְמֵאִים, כִּזְנַב הַלְּטָאָה שֶׁמְּפַרְכֶּסֶת. מַאי הוּתְּזוּ? רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: הוּתְּזוּ מַמָּשׁ, רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי מָנִי: כְּהַבְדָּלַת עוֹלַת הָעוֹף. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אַסִּי: כְּהַבְדָּלַת עוֹלַת הָעוֹף לְרַבָּנַן, וְלָא פְּלִיגִיתוּ, אוֹ דִלְמָא כְּהַבְדָּלַת עוֹלַת הָעוֹף לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וּפְלִגִיתוּ? אֲמַר לֵיהּ: כְּהַבְדָּלַת עוֹלַת הָעוֹף לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וּפְלִיגִינַן. אִיכָּא דְּאָמְרִי: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: הוּתְּזוּ מַמָּשׁ, רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי מָנִי: כְּהַבְדָּלַת עוֹלַת הָעוֹף לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרוֹב שְׁנַיִם. מַאי רַבָּנַן וּמַאי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דְּתַנְיָא: ״וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט״ – כְּמִשְׁפַּט חַטַּאת בְּהֵמָה. אַתָּה אוֹמֵר כְּמִשְׁפַּט חַטַּאת בְּהֵמָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא כְּמִשְׁפַּט חַטַּאת הָעוֹף? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְהִקְרִיבוֹ״, חִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין חַטַּאת הָעוֹף לְעוֹלַת הָעוֹף, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים ״כַּמִּשְׁפָּט״ – כְּמִשְׁפַּט חַטַּאת בְּהֵמָה. מָה חַטַּאת בְּהֵמָה אֵינָהּ בָּאָהמ"מ קשיא - וכי מתה עומד ומולק: בלא רוב - רוחב הבשר של מפרקת דאכתי לאו מתה היא דהא זעירי מפרקת ורוב בשר קאמר: להא שמעתא - דזעירי: א"ל - הואיל ומתה חשוב כל מליקות דאמר רחמנא דבעי לחתוך סימנים וכי מתה עומד ומולק: אשתומם - שתק והיה מחשב מה יענה: בחטאת העוף כתיב ולא יבדיל גבי שמיעת הקול בויקרא הילכך בחד סימן סגי דעוף הכשרו בסימן אחד: ורוב בשר עמו - לאחר מליקת הסימן: ובעולה - דבעי הבדלה כדלקמן שנים או רוב שנים: פלוגתא דר' אלעזר בר ר"ש ורבנן לקמן בשמעתין: האמר רוב שנים - דוקא ולא יותר כדקתני לקמן (חולין דף כב.) דבעינן שיהא אוחז בראש ובגוף כשהוא מזה: שדומים לשנים - דלכתחלה בעינן שיחתוך רוב להדיא שיהא נראה לעינים שהוא רוב או רוב שנים ואפי' רוב מצומצם: נשברה מפרקת - באדם: וא"ת - הא עלי מפרקת בלא רוב בשר הוה וקרי ליה מת ותשבר מפרקתו וימת: מטמא באהל - ואפי' מפרכס: עשאה גיסטרא - שחתכה לרחבה או בצוארה כולו או בשדרה עד החלל. כל דבר החלוק לשנים קרי גיסטרא: ניטל הירך - ממקום חיבורו בבוקא דאטמא: וחלל שלה - כלומר לא שניטל העצם עם קצת הבשר הפנימי ונשאר בשר העליון והעור עד חצי הירך או שלישיתו וחופה את המכה דהתם טרפה הוא דהויא כדתנן (לקמן חולין דף עו.) בהמה שנחתכו רגליה דהיינו אחרונים מן הארכובה ולמעלה טרפה אבל כשנטל כל הבשר עד שנראית גופה של מקום החתך כעין חלל קיבדור"א בלע"ז: נבלה - ואפי' בחייה מטמאה: כל שרבוצה ונראית חסרה - דרך הבהמה לרבוץ על יריכה ומתכסת יריכה ברביצתה ואם נראית חסרונה כשהיא רבוצה: הותזו ראשיהן - בשמנה שרצים קמיירי בסדר טהרות: טמאים - דכיון דעשויין גיסטרא אע"פ שלא הובדלו לגמרי כדמפרש ואזיל הרי הם כמתים: כזנב הלטאה שמפרכסת - כלומר דאע"פ שמפרכסת אין זה חיות שהרי זנב הלטאה חותך אותה לגמרי והיא מפרכסת חיתוך הזנב מפרכס: כהבדלת עולת העוף לרבנן - דבעו כל הסימנין: ולא פליגיתו - את ור"ל דהיינו נמי הותזו ממש: איכא דאמרי - דבהדיא אמר רב אסי למילתיה כהבדלת רבי אלעזר בר"ש ולא בעי רבי ירמיה מיניה: ואת השני וגו' - בעולת העוף של חובה כתיב גבי שמיעת הקול כשהוא מביא בדלות. בפרשה עליונה כשהוא מביא בעשירות דיבר בחטאת בהמה: כמשפט - משמע שקצוב המשפט במקום אחר ואהיכא קאי אחטאת בהמה דלעיל קאי שהרי עולה זו באה חליפין לה הלכך לה אקשה ויליף מיניה כדמפרש לקמיה דאינה באה אלא מן החולין כו': או אינו אלא כמשפט חטאת העוף - שלא תיטען הבדלה במליקתה כדכתיב (ויקרא ה) בחטאת העוף ממול ערפו ולא יבדיל: כשהוא אומר והקריבו - בעולת העוף של נדבה בויקרא והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו וגומר מדלא כתיב הקריב אלא והקריבו משמע חלוקה הקרבתו של זה מהקרבת אחרים גילה לך הכתוב שלא תלמד מליקת עולה ממליקת חטאת:כי סליק ר' זירא אשכחיה לרבי אמי דקאמר להא שמעתא - פירוש דזעירי. ורבי אמי גרסי' ולא גרסי' אסי דרבי אתי הוא דאמר לקמן גבי הותזו ראשיהן דהיינו כהבדלת עולת העוף: הותזו ראשיהן - גבי בהמה חיה ועוף מיתניא במסכת אהלות ולא גבי שרצים כדפירש בקונטרס: הותזו ממש - נראה דפליגי אזעירי דלעיל דסגי ליה במפרקת ורוב בשר לחוד: כשהוא אומר והקריבו חילק הכתוב כו' - פירוש להצריך הבדלה בעולת העוף וא"ת דבפרק קדשי קדשים (זבחים דף סה.) דריש ליה למילתא אחריתי דקאמר לפי שנאמר מן התורים או מן בני היונה יכול לא יפחות מב' פרידים ת"ל והקריבו וי"ל דהכא מדסמך והקריבו לומלק דרשינן דחלוקה מליקת עולת העוף ממליקת חטאת עוף לענין הבדלה: כמשפט חטאת בהמה - הקשה בקונטרס למה ליה להאי תנא למימר כמשפט חטאת בהמה לוקמיה בחטאת העוף דסליק מיניה דבאה מן החולין וכולהו איתנהו בה וחילוק דוהקריבו למילתיה אתא כדקאמר חלוקה עולה מחטאת לענין הבדלה כדקאמר רבי ישמעאל ור"א בר"ש ותירץ דבחטאת העוף לא כתיב בה חולין בהדיא אלא בבהמה כתיב כדלקמן ובהיקשא יליף מדאיקרי חטאת ודבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש גבי קדשים והדין עמו דחשיב כמשפט היקש ולא כתוב בהדיא דהא כאשר יורם וכן יעשה לפר כאשר עשה לפר החטאת חשיב ליה היקש פרק איזהו מקומן (זבחים דף מט:) וקשיא לפירושו דא"כ מחטאת בהמה גופיה היכי יליף הא כמשפט חטאת בהמה דקאמר ע"כ לאו אפרו של אהרן קאי דמה ענינו לכאן אלא אחטאת בהמה דלעיל קאי כדפירש בקונטרס שהרי עולה זו באה חליפים לה וחטאת בהמה מפרו של אהרן יליף מדאיקרי חטאת והיינו נמי למד מן הלמד ואמאי חשיב חטאת העוף למד בהיקש יותר מן בהמה ועוד דבפ"ב דביצה (דף כ.) דריש ויקרב את העולה ויעשה כמשפט לימד על עולת חובה שטעונה סמיכה כעולת נדבה והשתא ל"ל כמשפט תיפוק ליה מדאיקרי עולה ועוד דבפ"ק דזבחים (דף ח.) לא ילפינן חטאת נזיר מחטאת חלב ולא גמרי מהדדי מדאיקרי חטאת כיון דאיכא למיפרך וה"נ חטאת העוף היכי יליף מפרו של אהרן דאיכא למיפרך שכן טעונה כלי בשחיטה וד' מתנות על ד' קרנות ושכן כפרתו מרובה ונכנס דמה לפני ולפנים דהכי פריך פרק קמא דשבועות (דף ט.) וע"ק דחטאת בהמה גופיה היכי ילפינן מפרו של אהרן דאי במה מצינו איכא למיפרך שכן כפרתו מרובה ונכנס דמה לפני ולפנים כדפרישית ואי מהיקשא דזאת התורה מהתם נמי תיפוק ליה עולת העוף ול"ל כמשפט ונראה לפרש דמיתורא דרשינן דגבי פרו של אהרן לא הוה צריך למכתב את פר החטאת אשר לו אלא את פר החטאת ותו לא דפרו של אהרן ידעינן שפיר דאינו בא אלא מן החולין כיון דנשרף מידי דהוה אעולות דאין באין אלא מן החולין כדאמרינן בסיפרי בפרשת ראה משום דמעשר טעון אכילה ועולה אינה נאכלת אלא כתיב (ויקרא ט) החטאת אשר לו ללמד על כל חטאת אפילו על חטאת העוף שיהא משלו ולא משל מעשר ומיהו קשה ל"ל כמשפט לענין חולין בעולת העוף תיפוק לי מדרשא דסיפרי דהא אינה נאכלת וי"ל דס"ד דאתא והקריבו לחלק אף לענין חולין וא"ת א"כ מאי פריך לקמן (חולין דף כב.) מביום צותו נפקא דלמא הייתי מחלק מוהקריבו וי"ל דביום צותו כתיב על זאת התורה לעולה ומשמע כל עולה אפילו עולת העוף וא"ת כי היכי דילפי' הכא הבדלה בעולת העוף חובה מוהקריבו אע"ג דכתיב בעולת עוף נדבה אמאי לא ילפינן נמי בפ"ב דביצה (דף כ.) עולת חובה מנדבה לענין סמיכה וי"ל דסמיכה מילתא אחריתי היא אבל הכא שניהן צריכין מליקה ואינו אלא גילוי מילתא בעלמא דמגלה לנו הכשר מליקת העוף והבדלה הויא כמו גמר מליקה ובהקישא דזאת התורה לא ילפינן לענין סמיכה דלא ילפינן בהקישא אלא לענין דבר שיכול לנהוג בכל הנזכרים בפסוק וסמיכה ליכא בבכור ומעשר כדתנן בפ' ב' מדות (מנחות דף צב:) קרבנו ולא הבכור קרבנו ולא המעשר [ובזבחים (ז:)] מלהקריב את קרבניהם דרשינן זה בכור ומעשר ופסח: