חוליןקטז.
טוען את הדף…
חֲדָא מֵחֲדָא קוּלָּא וְחוּמְרָא פָּרְכִינַן, כֹּל דְּהוּ לָא פָּרְכִינַן, חֲדָא מִתַּרְתֵּי אֲפִילּוּ כֹּל דְּהוּ פָּרְכִינַן. חֲדָא מִתְּלָת, אִי הָדַר דִּינָא וְאָתֵי בְּמָה הַצַּד – פָּרְכִינַן כֹּל דְּהוּ, וְאִי לָא – קוּלָּא וְחוּמְרָא פָּרְכִינַן, כֹּל דְּהוּ לָא פָּרְכִינַן. וְלִפְרוֹךְ: מָה לְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, שֶׁכֵּן לֹא הָיְתָה לָהֶן שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר? אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: זֹאת אוֹמֶרֶת – כִּלְאֵי הַכֶּרֶם עִיקָּרָן נֶאֱסָר, וְהָיְתָה לָהֶן שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר קוֹדֶם הַשְׁרָשָׁה. מֵתִיב רַב שְׁמַעְיָה בַּר זְעֵירָא: הַמַּעֲבִיר עָצִיץ נָקוּב בַּכֶּרֶם, אִם הוֹסִיף מָאתַיִם – אָסוּר. הוֹסִיף – אִין, לֹא הוֹסִיף – לָא. אָמַר אַבָּיֵי: תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי, כְּתִיב ״פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְּלֵאָה״, וּכְתִיב ״הַזֶּרַע״. הָא כֵּיצַד? זָרוּעַ מֵעִיקָּרוֹ – בְּהַשְׁרָשָׁה, זָרוּעַ וּבָא, הוֹסִיף – אִין, לֹא הוֹסִיף – לָא. מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: בָּשָׂר בְּחָלָב אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: ״וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי״. מָה לְהַלָּן אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה, אַף כָּאן אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חַיָּה וָעוֹף וְכוּ׳. הָנֵי – הָא אַפְּקִינְהוּ לִכְדִשְׁמוּאֵל. קָסָבַר רַבִּי עֲקִיבָא: אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר, חֵלֶב וּמֵתָה לָא צְרִיכִי קְרָא, שְׁלִיל – גְּדִי מְעַלְּיָא הוּא, אִיַּיתַּרוּ לְהוּ כּוּלְּהוּ – פְּרָט לְחַיָּה, וְעוֹף, וְלִבְהֵמָה טְמֵאָה. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: נֶאֱמַר ״לֹא תֹאכְלוּ״. מַאי אִיכָּא בֵּין רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי לְרַבִּי עֲקִיבָא? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ חַיָּה: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סָבַר חַיָּה דְּאוֹרָיְיתָא, וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר חַיָּה דְּרַבָּנַן. אִיבָּעֵית אֵימָא, עוֹף אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר חַיָּה וָעוֹף אֵינָן מִן הַתּוֹרָה, הָא מִדְּרַבָּנַן אֲסִירִי, וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סָבַר עוֹף אֲפִילּוּ מִדְּרַבָּנַן נָמֵי לָא אֲסִיר. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַעֲשׂוֹת פֶּחָמִין לַעֲשׂוֹת בַּרְזֶל, בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הָיוּ אוֹכְלִין בְּשַׂר עוֹף בְּחָלָב. לֵוִי אִיקְּלַע לְבֵי יוֹסֵף רִישְׁבָּא, אַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ רֵישָׁא דְּטַוָּוסָא בַּחֲלָבָא, וְלָא אֲמַר לְהוּ וְלָא מִידֵּי. כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי לָא תְּשַׁמְּתִינְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא הוּא, וְאָמֵינָא: דְּרַשׁ לְהוּ כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאָמַר: יָצָא עוֹף שֶׁאֵין לוֹ חֲלֵב אֵם. מַתְנִי׳ קֵבַת גּוֹי וְשֶׁל נְבֵלָה – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. הַמַּעֲמִיד בְּעוֹר שֶׁל קֵבָה כְּשֵׁרָה,חדא מחדא - כגון בריש מילתא דבעי לאתויי מערלה לחודה פרכינן קולא וחומרא ולא כל דהו: חדא מתרתי - כגון שהשבנו מה לערלה שכן לא היתה כו' וסייעתנו ראיית דברינו בדבר אחר כגון חמץ בפסח יוכיח פרכינן אפילו כל דהו אם לא היה בידינו תשובת קולא וחומרא שהשבנו מה לחמץ בפסח שכן כרת והיה בידינו תשובה כל דהו השוה בשני המלמדין היינו משיבין אותה אע"פ שלא חזר הדין ולא באנו להצד השוה: אבל חדא מתלת - כגון זו שאמרנו כלאים יוכיחו אי הדר דינא ואתי במה הצד אם היה בידינו תשובת קולא וחומרא להשיב על כלאים כגון מה לכלאים שכן כך וכך דליצטריך מיהדר דינא ומייתי במה הצד פרכינן כל דהו על מה הצד אבל כל כמה דלא הדר דינא לא פרכינן כל דהו אפילו שוים בכולהו כך המדות מסורות בידינו מסיני: ולפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר - דקס"ד אין הזריעה נאסרת אלא הגידולים ולהם לא היתה שעת הכושר מעולם: זאת אומרת - מדלא פריך הכי ש"מ כלאי הכרם עיקרן נאסר אפילו הזריעה עצמה נאסרת משנשרשה: עיקרן - השרשתן נאסרת ולזריעה הזאת היתה לה שעת היתר כל ימיה משבאה לעולם עד שנשרשה: עציץ נקוב - וזרעים בו והעבירו בכרם וכיון דנקוב הוא יונק מן הכרם: הוסיף מאתים - הוסיף בתוך הכרם אחד ממאתים שגדל הירק או גרעיני הזרעים בתוכו דהוו להו מאה ותשעים ותשעה דהיתר וחלק המאתים הוי איסור אסור וכל שכן אם הוסיף יותר דכלאי הכרם אין בטלים עד שיהו בו מאתים דהיתר והאחד (ומאתים) של איסור: לא הוסיף - מאתים אלא פחות כל דהו וכגון שיש בהיתר מאתים בו דהוי איהו אחד ומאתים מותר: המלאה - משמע מילויו ותוספתו: וכתיב הזרע - דמשמע זריעה עצמה: זרוע מעיקרו - בתוך הכרם נאסר מיד בהשרשה: זרוע ובא - שהיה נשרש כבר בהיתר חוץ לכרם בעינן מלאה: מתניתין - דקתני בשר בחלב אסור בהנאה דלא כי האי תנא: מה להלן מותר בהנאה - דכתיב ביה לכלב תשליכון אותו: הא דרשינהו לכדשמואל - חד לחלב ומתה וחד לרבות שליל וחד להוציא טמאה (לעיל חולין דף קיג:): קסבר ר"ע כו' - וכל הני גדי קראי יתירי נינהו לדרשה מדהוה ליה למיכתב בכולהו לא תבשל בהמה וכתב גדי שמע מינה לדרשה פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעוף וחלב ומתה ממשמעותיה דגדי משמע נמי חלב ומתה ואי משום דאסירי וקיימי ואין איסור חל על איסור אי לא כתיב רבויא קסבר ר"ע איסור חל על איסור הילכך חלב ומתה לא צריכי קרא לרבויי ואתו ממשמעותא וכן שליל: מאי איכא בין ר"ע - דנפקא ליה מגדי פרט לעוף ובין רבי יוסי הגלילי דנפקא ליה מבחלב אמו: רבי יוסי הגלילי סבר חיה דאורייתא - דכל שהוא אסור משום נבלה נוהג בו בשר בחלב חוץ מן העוף שאין לו חלב אם: עוף איכא בינייהו - ר"ע דפריש דאינו מן התורה משמע הא מדרבנן יש לו אבל רבי יוסי הגלילי דלא פריש האי לישנא שרי ליה לגמרי: תניא נמי הכי - דלרבי יוסי הגלילי אפילו איסורא דרבנן לית ליה בעוף: רבי אליעזר - אית ליה מכשירי מצוה דוחין את השבת במצוה שדוחה את השבת ואם אין לו אזמל למולו בשבת כורתין עצים לעשות פחמין ועושין אזמל: רישבא - צייד עופות רישבא לשון אין פורסין רישבין ליונים: טווסא - פואו"ן: מתני' קבה - זהו חלב קרוש שבתוך הקבה: ושל נבלה - בגמרא פריך אטו דעובד כוכבים לאו נבלה היא: המעמיד - חלב: בעור הקבה - דהוא בשר:חדא מתרתי אפילו כל דהו פרכינן - משמע אע"ג דלא הדר דינא וא"ת א"כ מיד כשאמר חמץ בפסח יוכיח נפרוך שכן גדולי קרקע ושוב לא יוכל לומר כלאי הכרם יוכיח וי"ל דמתחלה היה יכול לומר חמץ בפסח וכלאי הכרם יוכיחו דהוו להו תלתא ועוד דהוה מצי למימר בשר תקרובת עבודת כוכבים יוכיח וכי תימא מה לתקרובת שכן מטמא הא דמטמא היינו מדרבנן כדפרישית בפ"ק (לעיל חולין דף יג: ד"ה תקרובת): עיקרן נאסר - משמע שאף הקשים והעץ נאסרין וכן משמע בפרק כל שעה (פסחים דף כו:) דאמרינן תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשים של כלאי הכרם חדש יותץ ותימה דבפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות דף פ.) משמע דשרו גבי המוציא הוצאות על נכסי אשתו עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות רב יהודה לטעמיה דאמר אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה פירוש דאז אינו יכול לאכול אלא זמורות וי"ל דקשין ועץ שהיו קודם שנזרע כלאים מותר עד שיוסיף מאתים ורוב פעמים שהפרי הוסיף מאתים ונאסרו הקשין והעץ שהיו מקודם כבר גדולין ושוב לא יוסיפו מאתים אבל ודאי כל מה שגדל אחר שנזרע כלאים אסור אף הקשין והעץ: והיתה להם שעת הכושר קודם השרשה - הקשה הרב רבי משה כהן דבפ"ק דמנחות (דף ו.) אמר אי ממשקה ישראל ה"א היכא דלא היתה להן שעת הכושר דומיא דערלה וכלאי הכרם והכא משמע דהיתה להן שעת הכושר וי"ל דהתם מיירי ביין שעושין ממנו נסכים למזבח דבעי שיהיה ממשקה ישראל ואותו לא היה לו שעת הכושר דמה שגדל לאחר זריעת הכלאים הוא אסור (ואותו לא היתה לו שעת הכושר) ומה שגדל קודם מותר ואינו נאסר כשהוסיף מאתים אלא משום תערובת שנתערב עם מה שגדל אח"כ והגרעינים שנזרעו הוא דהיתה להן שעת הכושר: מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה - אע"ג דאיכא למילף איסור הנאה בקל וחומר כדלעיל קא סבר אין ג"ש למחצה ויליף מיניה אף היתר הנאה וההוא דלעיל סבר דאהני ג"ש ואהני ק"ו אי נמי משום דבההוא קרא דטרפה איירי נמי בקדשים שיצאו חוץ למחיצתן כדאמר פרק בהמה המקשה (לעיל חולין דף סח:) דאסירי אף בהנאה וגלי לן ק"ו דילפינן מינייהו ור"ש דהכא סבר דפשטיה דקרא בטרפה מיירי: המעמיד בעור של קבה אם יש בה כו' - תימה דבגמרא מפרש טעמא דאסרו גבינות העובדי כוכבים מפני שמעמידין אותם בעור קבת נבלה מאי איריא נבלה אפילו כשרה נמי ויש לומר דמשום בשר בחלב לא היו אסורין מספק משום דליכא אלא איסורא דרבנן דדרך בישול אסרה תורה: