חוליןכג:
טוען את הדף…
דְּאָמַר מַיְיתֵי וּמַתְנֵי. מִי אָמְרִינַן: אַיִל וָכֶבֶשׂ מַתְנֵה, בִּבְרִיָּה לָא מַתְנֵה, אוֹ דִלְמָא בִּבְרִיָּה נָמֵי מַתְנֵה, דְּאָמַר: אִי בְּרִיָּה הָוֵה – לֶיהֱוֵי כּוּלֵּיהּ נְדָבָה? תֵּיקוּ. בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי לַחְמֵי תוֹדָה מִן הֶחָמֵץ אוֹ מִן הַמַּצָּה״, וְהֵבִיא שִׂיאוּר, מַהוּ? שִׂיאוּר דְּמַאן? אִי שִׂיאוּר דְּרַבִּי מֵאִיר – לְרַבִּי יְהוּדָה מַצָּה מְעַלַּיְיתָא הִיא. אִי דְּרַבִּי יְהוּדָה, לְרַבִּי מֵאִיר – חָמֵץ הוּא. וְאִי דְּרַבִּי מֵאִיר, לְרַבִּי מֵאִיר, מִדְּלָקֵי עֲלֵיהּ – חָמֵץ הוּא. אֶלָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי יְהוּדָה, מַאי? סְפֵיקָא הָוֵי, וְנָפֵיק מִמָּה נַפְשָׁךְ, אוֹ דִלְמָא בְּרִיָּה הוּא, וְלָא נָפֵיק? וְהָאָמַר רַב הוּנָא: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי לַחְמֵי תוֹדָה״ – מֵבִיא תּוֹדָה וְלַחְמָהּ, וְכֵיוָן דְּאִיחַיַּיב לֵיהּ בְּתוֹדָה וְלַחְמָהּ, הָא לָא יָדַע הַאי גַּבְרָא אִי חָמֵץ הוּא דְּלַיְתֵי מַצָּה, אִי מַצָּה הוּא דְּלַיְתֵי חָמֵץ! לָא צְרִיכָא, דְּאָמַר ״הֲרֵי עָלַי חַלָּה לִפְטוֹר תּוֹדָתוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״. סוֹף סוֹף הָא לָא יָדַע הַאי גַּבְרָא, אִי חָמֵץ הוּא דְּלַיְתֵי מַצָּה, אִי מַצָּה הוּא דְּלַיְתֵי חָמֵץ! לָא צְרִיכָא, דְּלָא אָמַר ״לִפְטוֹר״, מִיפָּק גַּבְרָא יְדֵי נִדְרוֹ נָפֵיק אוֹ לָא נָפֵיק? תֵּיקוּ. מַתְנִי׳ כָּשֵׁר בַּפָּרָה – פָּסוּל בָּעֶגְלָה, כָּשֵׁר בָּעֶגְלָה – פָּסוּל בַּפָּרָה. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: פָּרָה בִּשְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה, בַּעֲרִיפָה פְּסוּלָה; עֶגְלָה בַּעֲרִיפָה כְּשֵׁרָה, בִּשְׁחִיטָה פְּסוּלָה; (נמצאת) [נִמְצָא] כָּשֵׁר בַּפָּרָה – פָּסוּל בָּעֶגְלָה, כָּשֵׁר בָּעֶגְלָה – פָּסוּל בַּפָּרָה. וּתְהֵא פָּרָה כְּשֵׁרָה בַּעֲרִיפָה מִקַּל וְחוֹמֶר: וּמָה עֶגְלָה שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרָה בִּשְׁחִיטָה – הוּכְשְׁרָה בַּעֲרִיפָה, פָּרָה שֶׁהוּכְשְׁרָה בִּשְׁחִיטָה – אֵינָהּ דִּין שֶׁהוּכְשְׁרָה בַּעֲרִיפָה?מייתי ומתני - דסבירא ליה ספק הוא והכא קא מבעיא לן אליבא דבר פדא במאי מסתפק ומאי מתני ואו לאיל דריש ליה לדרשא אחרינא במנחות בפרק שתי מדות (מנחות דף צא:) וקא מיבעיא לן הכא מאי מתני מי פשיטא ליה לבר פדא דלאו בריה הוא אלא ספק איל ספק כבש הוא וכי מתני איל וכבש הוא דמתני אי איל הוא ליהוי כוליה דידיה ואי כבש הוא עשרון סולת רביעית היין ליהוי דידיה ואינך לנדבה אבל בבריה לא צריך לאתנויי ולמימר אי בריה הוא ואינו ראוי לנסכים ליהוי כולהו לנדבה וגבי בעיין דלעיל כיון דודאי לאו בריה הוא יוצא ידי נדרו ממ"נ דהא או כבש או איל הוא והוא נדר באיזה שירצה: או דלמא בבריה נמי - מספקא ליה לבר פדא דלמא בריה הוא וגבי נסכים מייתי ומתני דאי בריה הוא ליהוי כולהו נדבה וגבי בעיין נמי לא נפיק דדלמא לאו איל ולאו כבש הוא: תודה טעונה מ' חלות שלשים של מצה וי' של חמץ: מן החמץ או מן המצה - י' חלות מאיזה מין שארצה ולקמן בעי היכי מייתי י' חלות לחודייהו: שיאור - שיצא מכלל מצה ולכלל חמץ לא בא: ר"מ ורבי יהודה פליגי באלו עוברין (פסחים מח:) לר"מ שיאור בהכספת פנים ואפילו אין שם סדק ואם נסדק אפי' כקרני חגבים מיקרי סידוק וחייב כרת ושיאור בהכספת פנים אמרינן בריש אלו עוברין (שם) דר"מ חייב מלקות ורבי יהודה אית ליה תרי קולי חדא דהכסיפו פניו אפילו שיאור לא מיקרי וכקרני חגבים הוא דמקרי שיאור ועוד קולא אחריתי דבהא דקרי ליה ר' יהודה שיאור לא מחייב עליה מלקות: שיאור דמאן אי שיאור דר"מ - דהכסיפו פניו: לרבי יהודה - כלומר וקא מיבעיא לן אליבא דרבי יהודה אי נפיק בהאי שיאור אי לא הא ודאי לרבי יהודה מצה מעליא הוא ונפיק משום מצה: אי שיאור דרבי יהודה - דקרני חגבים ומיבעי לך אליבא דרבי מאיר הא ודאי לרבי מאיר יצא ידי נדרו ונפיק משום חמץ: ואי דר"מ - דהכסיפו פניו וקא מיבעיא לך אליבא דר"מ: מדלקי עליה - דאמרינן התם האוכלו במ': חמץ הוא - ואע"ג דכרת לא מחייב משום דלאו חמץ הראוי לאכילה הוא מיהו חמץ נוקשה מיקרי מדקא מיחייב עליה מלקות ולענין נדר יצא ידי נדרו שהרי הביא חמץ: אלא דרבי יהודה - דקרני חגבים ומבעיא לן אליבא דרבי יהודה דאמר בשיאור דידיה ישרף אלמא יש בו צד חמץ וקאמר האוכלו פטור אלמא לאו ודאי חמץ הוא והויא התראת ספק: מאי ספק הוי ונפיק ממה נפשך או דלמא בריה הויא ולא נפיק: ה"ג והא א"ר הונא האומר הרי עלי לחמי תודה מביא תודה ולחמה - דאדם יודע דאין לחם בלא תודה וכיון דאיחייב בכולהו נהי נמי דלאו בריה הוא היכי נפיק: הא לא ידע אי חמץ אייתי - דלוסיף עליה ולייתי מצה אי מצה היא דלייתי חמץ ועל כרחו יביא חלות כשרים ובהן יוצא ידי נדרו שהרי הביא עשר שנדר וגם הוסיף עלייהו: לא צריכא דאמר הרי עלי - י' חלות לפטור תודתו של פלוני דלא מיחייב עליה בכולהו מ': סוף סוף - כיון דאמר לפטור לא נפיק עד דפטר ליה לההוא פלוני מי' חלות והאי לא מצי פטר ליה בהאי שיאור דלא ידע ההוא פלוני מאי אייתי האיך דלוסיף עלייהו: לא צריכא דלא אמר לפטור - אלא הרי עלי י' חלות לתודתו של פלוני דכיון דאמר לתודתו של פלוני לא איחייב ליה בתודה ולחמה אלא בעשר והא ודאי פשיטא לן דההוא פלוני לא מיפטר בהאי שיאור ואיהו נמי לא מקבל עליה למפטריה אלא לאתויינהו בעלמא וכסבור שיוכלו ליקרב עם המצה של חבירו: מיפק גברא ידי נדרו נפיק - ויפדו ויפלו דמיהם לנדבה לתודה אחרת או לא נפיק תיקו: ומה עגלה שלא הוכשרה בשחיטה - כדיליף לקמן (חולין דף כד.):דאמר מייתי ומתני - הקשה ריב"א בשלמא נסכים יכול להביא שיעור נסכי איל ולהתנות שאם הוא כבש שיהא המותר לנדבה כרבי עקיבא דאמר בפרק כל התדיר (זבחים דף צא:) המתנדב יין מנסכו לספלים ואפילו לרבי טרפון דאמר לאישים משמע דלא פליגי אלא באומר הרי עלי יין סתם ולא פירש לנסכים אבל אם פירש מודה דאזיל לספלים אבל במנחה היכי מתני הא אין בלילתן שוה דשל כבש בלילתו רכה שלש לוגין לעשרון ושל איל בלילתו עבה שני לוגין לעשרון ותנן פ"ק דמנחות (דף יא.) ריבה שמנה או שחיסר פסולה ותנן נמי אין מערבין מנחת כבשים בשל אילים ופרים וכי תימא דמייתי שיעור מנחת כבש בכלי אחד ושיעור מנחת איל בכלי אחד ומתנה שהאחד מהן יהיה נדבה אי אפשר לעשות כן דמנחת נדבה נקמצת ומנחת נסכים כולה כליל כדתניא בהדיא בפרק אלו מנחות (מנחות דף עד:) ותירץ ריב"א דודאי כשמתנדב מנחה סתם אז היא נקמצת אבל אם מפרש מנחת נסכים הויא כולה כליל ואמרינן מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום והשתא יכול להתנות שפיר: אי שיאור דר"מ לרבי יהודה מצה מעלייתא היא - וא"ת והא בפרק אלו עוברין (פסחים דף מג.) תניא שיאור ישרף ונותנו לפני כלבו ומפרש התם דהיינו שיאור דר"מ לרבי יהודה משמע דאסור באכילה וי"ל דמדרבנן בעלמא אסור דמדשרי ליתנו לפני כלבו שמע מינה דהוי מצה מעלייתא: ואי דר"מ לר"מ מדלקי עליה חמץ הוא - וא"ת ודילמא שאני לענין פסח דרבייה קרא בפרק אלו עוברין (פסחים דף מג.) מדכתיב כל וכי תימא נילף חמץ דתודה מחמץ דפסח דלמא מחמץ גמור דחייב כרת גמרינן אבל האי דלא חשיב חמץ גמור לענין פסח לא חשיב חמץ לענין תודה מיהו מצינו לפרש דהכי קאמר דפשיטא דלא יצא משום מצה דלענין מצה ילפינן תודה מפסח אבל קשה דבריש כל המנחות באות מצה (מנחות נג.) קאמר ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור וקאמר שיאור דמאן כו' ואי דר"מ לרבי מאיר מדלקי עליה חמץ הוא ומאי קושיא גבי פסח הוא דחשיב חמץ דרבייה קרא ונראה דיש שום יתור (כתוב) בתודה ובמנחות דחמץ נוקשה חשיב חמץ גבייהו והא דמשמע התם דלכולי עלמא אין מחמיצין בחמץ נוקשה גבי תודה דקאמר אין מחמיצין בתפוחים והתם משמע דחמץ נוקשה הוי (גבי תודה) היינו לכתחלה דכשבא לחמץ שתי הלחם וחלות תודה מצוה לעשות בחמץ גמור: ותהא פרה כשרה בעריפה מק"ו - והוא הדין דה"מ למפרך הכי אצל חולין וקדשים אבל נקט פרה ועגלה ששניהם ענין אחד דשניהם קדשים הנשחטים בחוץ ודמו אהדדי ליפסל בעול וכמה דברים וא"ת למה לי הנך מיעוטי למעוטי פרה מעריפה ועגלה משחיטה נימא כיון דאיכא למעבד ק"ו הכי ואיכא למעבד ק"ו איפכא כדעביד בסמוך כל חד וחד תיקום אדוכתיה כדאמרינן בפ"ב דזבחים (דף יז:) גבי ותותר אנינות אצל כהן הדיוט בקרבן צבור מק"ו וי"ל דהתם כל ק"ו סותר את חבירו לגמרי שבתחלה אומר ותותר אנינות אצל כהן הדיוט בקרבן ציבור מק"ו דכהן גדול שהותר אנינות אפילו בקרבן יחיד ואח"כ עושה ק"ו להפך דלא תותר אנינות אצל כהן גדול בקרבן יחיד מק"ו וכן אחריני דהתם להכי קאמר כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי כל חד וחד תיקום אדוכתיה אבל הכא גבי פרה ועגלה שבא ליתן את האמור של זה בזה ולא הוי ק"ו אלא כמו מה מצינו לא שייך למימר הכי דאי לאו מיעוט הייתי לומד זה מזה במה מצינו ואי הוה עביד ק"ו לא תותר פרה בשחיטה אז הוי כההיא דזבחים וכן תהא אשה יוצאה בחליצה מק"ו או יבמה בגט מק"ו הוי כמו מה מצינו וא"ת מה לעגלה שכן אינה מטהרת וכמה חומרות יש בזה מה שאין בזה וי"ל דלא עביד ק"ו מכח עגלה ופרה אלא מכח שחיטה ועריפה ומה שחיטה שאינה מכשרת בעגלה מכשרת בפרה כו' אבל קשה דא"כ ק"ו גמור הוא ולא מה מצינו דשחיטה מעריפה ליכא למילף במה מצינו אלא מק"ו א"כ נימא כל חד וחד תיקום בדוכתיה וי"ל דבכל מקום דעבד ק"ו הכי והכי כגון הכא ולקמן (חולין ד' כה.) גבי אויר כלי חרס וגבי כהנים ולוים ובפ"ב דבבא קמא (ד' כה:) גבי ותהא שן ורגל חייבין ברה"ר מק"ו והדר קאמר לא תהא שן ורגל חייבין ברשות הניזק אלא חצי נזק צריך לומר דיש שום סברא או קולא או חומרא לעשות ק"ו אחד יותר מאחר וכיון שהיינו עושין ק"ו אחד אצטריך קרא למעוטי מעתה היינו עושין ק"ו להפך: פרה שהיא כשרה בשחיטה - אין ללמוד בענין זה מק"ו שתהא פרה כשרה במליקה מק"ו מעוף שלא הוכשר בשחיטה הוכשר במליקה דהא לקמן בריש השוחט (חולין ד' כז:) דרשינן ראשו של זה ממול עורף ולא ראשו של אחר ואין ללמוד בעוף שיוכשר בשחיטה מק"ו דבהמה שלא הוכשר במליקה דלמאן דיליף רוב שנים מהלכה אין דנין ק"ו ובנין אב מהלכה כדתנן בנזיר בפ' כהן גדול (נזיר דף נו:) ונ"ל דכיון דאיכא מיעוטי בפרה ובעגלה לענין שחיטה ועריפה תו לא מצי למילף עוף מבהמה ובהמה מעוף לענין שחיטה ומליקה דאיכא למימר עריפה תוכיח שאינה כשרה בפרה וכשרה בעגלה ואפ"ה אין שחיטה כשרה בה אף אני אביא מליקה וכן איפכא: