חוליןקכח:
טוען את הדף…
מַהוּ שֶׁתֵּעָשֶׂה יָד לַחֲבֶרְתָּהּ? תֵּיקוּ. אָמַר רַב פָּפָּא: הֲרֵי אָמְרוּ יִחוּר שֶׁל תְּאֵנָה שֶׁנִּפְשַׁח וּמְעוֹרֶה בִּקְלִיפָּתָהּ – רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִם יָכוֹל לִחְיוֹת – טָהוֹר, וְאִם לָאו – טָמֵא. בָּעֵי רַב פָּפָּא: מַהוּ שֶׁיֵּעָשֶׂה יָד לַחֲבֵירוֹ? תֵּיקוּ. אָמַר רַבִּי זֵירָא, הֲרֵי אָמְרוּ: אֶבֶן שֶׁבַּזָּוִית, כְּשֶׁהוּא חוֹלֵץ – חוֹלֵץ אֶת כּוּלָּהּ, וּכְשֶׁהוּא נוֹתֵץ – נוֹתֵץ אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵירוֹ. בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: מַהוּ שֶׁתֵּעָשֶׂה יָד לַחֲבֶרְתָּהּ? תֵּיקוּ. מֵתָה הַבְּהֵמָה. מַאי אִיכָּא בֵּין אֵבֶר מִן הַחַי לְאֵבֶר (שֶׁל) [מִן] הַנְּבֵלָה? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ (מֵאֵבֶר בְּהֵמָה), דְּאִילּוּ בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבֶר מִן הַחַי – לֹא מְטַמֵּא, מֵאֵבֶר מִן הַנְּבֵלָה – מְטַמֵּא. אֵבֶר מִן הַחַי דִּמְטַמֵּא, מַאי קְרָא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה״. וְהַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לִכְאִידַּךְ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה״ – מִקְצָת בְּהֵמָה מְטַמְּאָה, וּמִקְצָת בְּהֵמָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה, וְאֵיזוֹ זוֹ? זוֹ טְרֵפָה שֶׁשְּׁחָטָהּ! אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״מִבְּהֵמָה״, מַאי ״מִן הַבְּהֵמָה״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בָּשָׂר נָמֵי? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי טָמֵא? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה״ – מָה מִיתָה שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה חֲלִיפִין, אַף כֹּל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה חֲלִיפִין, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״בְּהֵמָה״, מָה בְּהֵמָה – גִּידִים וַעֲצָמוֹת, אַף כֹּל – גִּידִים וַעֲצָמוֹת. רַבִּי אוֹמֵר: ״בְּהֵמָה״ מָה בְּהֵמָה – בָּשָׂר גִּידִים וַעֲצָמוֹת, אַף כֹּל – בָּשָׂר גִּידִים וַעֲצָמוֹת. מַאי אִיכָּא בֵּין רַבִּי לְרַבִּי עֲקִיבָא? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אַרְכוּבָּה. בֵּין רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, מַאי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַב פָּפָּא: כּוּלְיָא וְנִיב שְׂפָתַיִם אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. תַּנְיָא נָמֵי גַּבֵּי שְׁרָצִים כְּהַאי גַּוְונָא: יָכוֹל בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַשְּׁרָצִים יְהֵא טָמֵא? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּמוֹתָם״ – מָה מִיתָה שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה חֲלִיפִין, אַף כֹּל שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה חֲלִיפִין. דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״שֶׁרֶץ״, מָה שֶׁרֶץ – גִּידִים וַעֲצָמוֹת, אַף כֹּל – גִּידִים וַעֲצָמוֹת. רַבִּי אוֹמֵר: ״שֶׁרֶץ״, מָה שֶׁרֶץ – בָּשָׂר גִּידִים וַעֲצָמוֹת, אַף כֹּל – בָּשָׂר גִּידִים וַעֲצָמוֹת. בֵּין רַבִּי לְרַבִּי עֲקִיבָא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אַרְכוּבָּה. בֵּין רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַאי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַב פָּפָּא: כּוּלְיָא וְנִיב שְׂפָתַיִם אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהֵמָה – הַיְינוּ טַעְמָא דְּלֹא מְטַמֵּא מֵחַיִּים, מִשּׁוּם דְּלֹא מְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה, אֲבָל שֶׁרֶץ דִּמְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה – אֵימָא לְטַמֵּא מֵחַיִּים. וְאִי אַשְׁמְועִינַן שֶׁרֶץ, מִשּׁוּם דְּלָא מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא – לֹא מְטַמֵּא מֵחַיִּים, אֲבָל בְּהֵמָה, דִּמְטַמֵּא בְּמַשָּׂא – אֵימָא תְּטַמֵּא מֵחַיִּים, צְרִיכָא. תָּנוּ רַבָּנַן: הַחוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר מֵאֵבֶר מִן הַחַי, חֲתָכוֹ וְאַחַר כָּךְ חִישֵּׁב עָלָיו – טָהוֹר. חִישֵּׁב עָלָיו, וְאַחַר כָּךְ חֲתָכוֹ – טָמֵא. רַבִּי אַסִּי לָא עָל לְבֵי מִדְרְשָׁא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא, אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֲמוּר בְּבֵי מִדְרְשָׁא? אֲמַר לֵיהּ: מַאי קַשְׁיָא לָךְ? אֲמַר לֵיהּ, דְּקָתָנֵי: חִישֵּׁב וְאַחַר כָּךְ חֲתָכוֹ טָמֵא.מהו שתעשה יד לחברתה - לענין טומאה דאורייתא לקבל טומאה מן השרץ כדי להביאה לחברתה להיות חברתה ראשונה כאילו נגע עצמה בטומאה. שניה לטומאה פשיטא לן דלא הויא ההיא חברתה שהרי זו לא קבלה טומאה לעצמה. לישנא אחרינא לענין טומאת עבודה זרה קמיבעיא ליה דזו שנעשית עבודה זרה הרי היא כשרץ וחציה השני מי הוה לה יד והנוגע בה כנוגע בעבודה זרה או דילמא לא הוי לה יד וטהור הנוגע בה כגון אם לא הוכשרה דאין עליה תורת אוכל לקבל טומאה מחברתה אי נמי הוכשרה הויא לה איהי ראשון והנוגע בה הוי שני נעשה האוכל יד לאוכל אחר או לא: יחור - נוף: רבי יהודה מטהר - דאכתי מחובר הוא: אם יכול לחיות - הוי מחובר וטהור: ואם לאו - הרי הוא כתלוש וטמא: מהו שיעשה יד לחבירו - אם נפשח מיחור זה יחור אחר ומעורה בו בקליפתו ואינו יכול לחיות והוי תלוש והראשון יכול לחיות מהו שיעשה זה שיכול לחיות ואינו מקבל טומאה בית יד לזה התלוש ומביא לו טומאה. א"נ אם יחור זה אינו יכול לחיות מהו שיעשה לו האילן יד להביא טומאה על פירות שביחור: אבן - המנוגעת: שבזוית - שנראה בבית זה ובבית זה שכן דרך הזויות לתת שם אבנים גדולות המחזיקים את כל עובי הכותל ונראה משני צדדים: כשהוא חולץ - לסוף שבוע של הסגר כדכתיב (ויקרא יד) וחלצו את האבנים: חולץ את כולו - דהא אבן כתיב כמות שהיא או גדולה או קטנה: וכשהוא נותץ - אם הוחלט הבית ובא לנותצו: נותץ את שלו - חולץ את האבן ונותץ את צד שלו: ומניח את חלק חבירו - דהא כתיב (שם) ונתץ את הבית ולא שתי בתים: מהו שיעשה - חלק הטהור בית יד לזה להכניס טומאה לבית חבירו דהא אבן המנוגעת מטמאה באהל כדכתיב (שם) והבא אל הבית: איכא בינייהו בשר הפורש מן האבר - לאחר זמן. בשר הפורש מן החי לא מטמא אא"כ הוי אבר עם הגידים והעצמות כדיליף לקמן וכ"ש בשר הפורש מן אבר מן החי: מאבר מן הנבלה מטמא - דהא איכא כזית נבלה: מן הבהמה ממקצת בהמה - כגון אבר ממנה מדכתיב וכי ימות מן דמשמע כעין מיתה שאינה עושה חליפין והיינו אבר וסיפיה דקרא הנוגע בנבלתה יטמא: ומקצת בהמה אינה מטמאה - ואף על פי שהיא כמתה כגון טרפה ששחטה: וכי ימות - מיניה נפקא לן אבר כדאמרינן וקרייה מתה אלמא כעין מיתה בעינן שאינה חוזרת: עושה חליפין - חוזרת לקדמותה ובשר עושה חליפין אם יתלוש בשר מן הבהמה אחר עולה תחתיו: מה בהמה גידין ועצמות - לקמיה מפרש מאי בינייהו: ה"ג רבי אומר בהמה מה בהמה בשר גידים ועצמות כו': בין רבי לר"ע א"ב רכובה - רכובה הנמכרת עם הראש אין בה בשר כלל אלא גידים ועצמות לר"ע אבר הוא וכ"ש לרבי יוסי הגלילי דהא אינו עושה חליפין ולרבי לאו אבר מן החי הוא דהא אין בו בשר: בין ר"ע לרבי יוסי הגלילי איכא בינייהו כוליא וניב שפתים - דאין עושין חליפין ואין בהן עצם לרבי יוסי הוו אבר לר"ע לאו אבר נינהו: בשר הפורש מן השרצים - מן החי דאבר מן החי נוהג בהן: דאי אשמועינן בהמה היינו טעמא דלא מטמא - בשר מן החי דידה משום דלא מטמא בכעדשה: שרץ לא כתיב ביה משא בהמה כתיב בה משא: החותך כזית בשר מאבר מן החי - בתוספתא לא גרסינן כזית אלא החותך בשר מאבר מן החי וכגון דאיכא כביצה: חתכו ואח"כ חישב עליו - להאכילו לעובד כוכבים: טהור - דהא בשר הפורש מאבר מן החי טהור הלכך טומאת עצמו אין בו ומשחישב עליו לא נגע בטומאה שיקבלנה אבל חישב עליו והורידו באביו באבר לתורת אוכל ואחר כך חתכו קבל טומאה מאביו קודם לכן מטומאה חמורה שהיתה עליו בעודו אבר שלם כשחתכו והלכה לה טומאה חמורה נשארה עליו הקלה שלא היה לו עד עתה: (מאי קשיא לך) א"ל - הכי קשיא לי דקתני בההיא ברייתא חישב כו' ואמאי היא טמאה כו':רבי יהודה מטהר - הא דאמר לעיל (חולין דף קכז:) תאנים שצמקו באיביהן מטמא טומאת אוכלין אתיא דלא כרבי יהודה א"נ צמקו לא הוי אפילו כמעורה: כוליא וניב שפתים איכא בינייהו - פירוש כוליא שלמה וניב שפתים שלם אבל חצי כוליא וחצי ניב שפתים אע"פ שאין עושה חליפין אינו מטמא דגמרינן מבהמה מתה שהיא דבר חשוב אף אבר שהוא חשוב ואע"ג דרבי יוסי הגלילי לא יליף מבהמה לענין דבעי חשיבות קצת יליף אבל אין לומר שאפילו חצי כוליא וחצי ניב שפתים הואיל ואין עושין חליפין מטמו דהא עצם אין עושה חליפין ואם נשבר ונפל מבהמה בחייה מסתמא לא מטמא דלא עדיף עצם מן החי מעצם דנבלה דאמר בנבלתה ולא בעצמות ועצם כשעורה מן המת מטמא אבל פחות לא אע"ג דאין עושה חליפין וא"ת דהכא אמר דבשר עושה חליפין חוץ מכוליא וניב שפתים ובפרק דם הנדה (נדה דף נה.) אמר מה עצם שאין גזעו מחליף ופריך והרי בשר כו' ומשני דמקומו נעשה צלקת וי"ל דהכא מעניניה דקרא והתם מעניניה התם דומיא דעצם שמתרפא קצת אבל אין מתרפא כבתחלה ובשר נמי נעשה צלקת והכא דומיא דמיתה שאינה עושה חליפין כלל ולכך נקט הכא לשון חליפין והתם נקט גזעו מחליף: בין רבי לר"ע איכא בינייהו בשר - אית' ספרים דגרסי רכובה וכן נראה דמשום הכי לא בעי ר"ע בשר דאיכא אבר בבהמה דהיינו רכובה שאין עליו בשר ורבי לא אזיל אלא בתר רוב אברים ולא מטמא אפילו ברכובה גופה אבל אי לאו רכובה לא הוה ידעינן טעמא דר"ע מ"ט לא דריש נמי מבהמה דנבעי בשר דטעמא דר' יוסי הגלילי ניחא דלא דריש מידי מבהמה וריב"א פי' דברכובה כ"ע לא פליגי כיון שנבראת כך בלא בשר לא גרעה משאר איברים ולא פליגי אלא דוקא באבר שהיה עליו בשר והוסר: