חוליןכז:
טוען את הדף…
וּפֶדֶר קַמָּא דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? חוֹפֶה אֶת הַפֶּדֶר עַל בֵּית הַשְּׁחִיטָה וּמַעֲלֵהוּ, וְזֶהוּ דֶּרֶךְ כָּבוֹד שֶׁל מַעְלָה. וְהַאי תַּנָּא מַיְיתֵי לַהּ מֵהָכָא, דְּתַנְיָא: ״זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף״, וְכִי בְּאֵיזוֹ תּוֹרָה שָׁוְותָה בְּהֵמָה לָעוֹף וְעוֹף לִבְהֵמָה? בְּהֵמָה מְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, עוֹף אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא! עוֹף מְטַמֵּא בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה, בְּהֵמָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה! בְּאֵיזוֹ תּוֹרָה שָׁוְותָה בְּהֵמָה לְעוֹף וְעוֹף לִבְהֵמָה? לוֹמַר לָךְ: מָה בְּהֵמָה בִּשְׁחִיטָה – אַף עוֹף בִּשְׁחִיטָה. אִי מָה לְהַלָּן בְּרוֹב שְׁנַיִם – אַף כָּאן בְּרוֹב שְׁנַיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֹאת״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּאֵיזוֹ תּוֹרָה שָׁוְותָה בְּהֵמָה לְעוֹף וְעוֹף לִבְהֵמָה? לוֹמַר לָךְ: מָה עוֹף הֶכְשֵׁרוֹ מִן הַצַּוָּאר, אַף בְּהֵמָה הֶכְשֵׁרָהּ מִן הַצַּוָּאר. אִי מָה לְהַלָּן ״מִמּוּל עוֹרֶף״, אַף כָּאן ״מִמּוּל עוֹרֶף״? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עׇרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל״ – רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה מִמּוּל עוֹרֶף, וְאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל אַחַר מִמּוּל עוֹרֶף. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַאי ״זֹאת״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? אִי לָאו ״זֹאת״ הֲוָה אָמֵינָא: מָה עוֹף בְּסִימָן אֶחָד, אַף בְּהֵמָה בְּסִימָן אֶחָד, כְּתַב רַחֲמָנָא ״זֹאת״. תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: ״זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף״ – הֵטִיל הַכָּתוּב לְעוֹף בֵּין בְּהֵמָה לְדָגִים, לְחַיְּיבוֹ בִּשְׁנֵי סִימָנִין אִי אֶפְשָׁר – שֶׁכְּבָר הוּקַּשׁ לְדָגִים, לְפוֹטְרוֹ בְּלֹא כְּלוּם אִי אֶפְשָׁר – שֶׁכְּבָר הוּקַּשׁ לִבְהֵמָה. הָא כֵּיצַד הֶכְשֵׁרוֹ? בְּסִימָן אֶחָד. דָּגִים דְּלָאו בְּנֵי שְׁחִיטָה נִינְהוּ, מְנָלַן? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם אִם אֶת כׇּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם״, בַּאֲסִיפָה בְּעָלְמָא סַגִּי לְהוּ. אֶלָּא מֵעַתָּה, גַּבֵּי שְׂלָיו דִּכְתִיב: ״וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָיו״, הָכִי נָמֵי דְּלָאו בִּשְׁחִיטָה? וְהָא אָמְרַתְּ: לְפוֹטְרוֹ בִּוְלֹא כְּלוּם אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר הוּקַּשׁ לִבְהֵמָה! הָתָם לָא כְּתִיבָא אֲסִיפָה בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה דְּאַחֲרִינֵי, הָכָא כְּתִיבָא אֲסִיפָה בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה דְּאַחֲרִינֵי. דָּרַשׁ עוֹבֵר גָּלִילָאָה: בְּהֵמָה שֶׁנִּבְרֵאת מִן הַיַּבָּשָׁה – הֶכְשֵׁרָהּ בִּשְׁנֵי סִימָנִים, דָּגִים שֶׁנִּבְרְאוּ מִן הַמַּיִם – הֶכְשֵׁירָן בִּוְלֹא כְּלוּם, עוֹף שֶׁנִּבְרָא מִן הָרְקָק – הֶכְשֵׁרוֹ בְּסִימָן אֶחָד. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל קַפּוֹטְקָאָה: תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי עוֹפוֹת יֵשׁ לָהֶן קַשְׂקֶשֶׂת בְּרַגְלֵיהֶם כַּדָּגִים. וְעוֹד שְׁאֵלוֹ, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף״, אַלְמָא מִמַּיָּא אִיבְּרוֹ, וּכְתִיב: ״וַיִּצֶר ה׳ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כׇּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כׇּל עוֹף הַשָּׁמַיִם״, אַלְמָא מֵאַרְעָא אִיבְּרוֹ! אָמַר לוֹ: מִן הָרְקָק נִבְרְאוּ. רָאָה תַּלְמִידָיו מִסְתַּכְּלִים זֶה בָּזֶה, אָמַר לָהֶם: קָשֶׁה בְּעֵינֵיכֶם שֶׁדָּחִיתִי אֶת אוֹיְבִי בְּקַשׁ? מִן הַמַּיִם נִבְרְאוּ, וְלָמָּה הֱבִיאָן אֶל הָאָדָם? לִקְרוֹת לָהֶן שֵׁם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בְּלָשׁוֹן אַחֵר אָמַר לְאוֹתוֹ הֶגְמוֹן, וּבַלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן אָמַר לָהֶן לְתַלְמִידָיו, מִשּׁוּם דִּכְתִיב עַל ״וַיִּצֶר״. אָמַר רַב יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי יִצְחָק בֶּן פִּנְחָס: אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁפַךְ״ – בִּשְׁפִיכָה בְּעָלְמָא סַגִּי. אִי הָכִי, חַיָּה נָמֵי! אִיתַּקַּשׁ לִפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין. עוֹף נָמֵי! אִיתַּקַּשׁ לִבְהֵמָה, דִּכְתִיב: ״זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף״. הָא כְּתִיב: ״וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ״. וּמַאי חָזֵית דְּשָׁדֵית לֵיהּ עַל עוֹף? שַׁדְיֵיהּ אַחַיָּה! מִסְתַּבְּרָא, מִשּׁוּם דְּסָלֵיק מִינֵּיהּ. (סִימָן: נִתְנַבֵּל, דָּם, בִּמְלִיקָה.) מֵיתִיבִי: הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ, הַנּוֹחֵר וְהַמְעַקֵּר – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. וְאִי אָמְרַתְּ אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה, נְחִירָתוֹ זוֹ הִיא שְׁחִיטָתוֹ, לִיבְעֵי כִּסּוּי! מִי סָבְרַתְּ בְּעוֹף? לָא, בְּחַיָּה. תָּא שְׁמַע: הַשּׁוֹחֵט וְצָרִיךְ לַדָּם – חַיָּיב לְכַסּוֹת. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? אוֹ נוֹחֲרוֹ אוֹ עוֹקְרוֹ.ופדר קמא למה לי - בשלמא ראש איצטריך לרבויי משום שכבר הותז אלא הפדר למה לי: דרך כבוד - שכשמקריב הראש חופה הפדר על מקום חתך מפני שמלוכלך בדם: מייתי לה מהכא - שחיטה מן הצואר: זאת תורת הבהמה - לעיל מיניה איירי בטומאת נבילות: עוף אינו מטמא במגע ובמשא - דכתיב לטמאה בה אין לך אלא מה שאמור בה לא יאכל לטמאה בה: בהמה אינה מטמאה בבית הבליעה - אם תחבה לו חברו דתניא יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בבית הבליעה ת"ל לא יאכל לטמאה מי שאין לה טומאה אלא דרך אכילתה יצתה זו שיש לה טומאה קודם שיאכלנו: מה בהמה בשחיטה - יוצאה מידי נבלה דכתיב (ויקרא א) ושחט את בן הבקר: אי מה בהמה ברוב שנים - מדאצטריך לעיל לרבות את הראש שכבר הותז דאי בסימן אחד לאו הותז קריא ליה ולא איצטריך לרבוייה: זאת - מיעוטא הוא: מה עוף הכשרו מן הצואר - מליקתו: אף בהמה הכשרה מן הצואר - שחיטתה והיינו דאמרן ותנא מייתי לה מהכא: זאת מאי עביד ליה - כיון דעוף לאו מבהמה יליף אלא בהמה מעוף ילפא מיעוטא מאי ניהו: בסימן אחד - דכתיב בחטאת (ויקרא ה) ולא יבדיל זאת ממעט שלא לכל דבריהם הוקשו אלא לדבר אחד: הבהמה והעוף - וכל נפש חיה הרומשת במים דגים: לחייבו בשני סימנים - כבהמה דנפקא לן ממנין לרבות את הראש שכבר הותז: אי אפשר שכבר הוקשו לדגים - דלאו בני שחיטה נינהו כדלקמן: הכא כתיבא אסיפה - דידהו אצל שחיטת בהמה ומדשני בדיבוריה וכתיב בהו אסיפה ש"מ דוקא הוא: מן היבשה - לפיכך יש לו חיות בריא וחזק: רקק - גרביל"א שיש בה מים ויבשה: תדע - שמן הרקק נבראו: ועוד שאלו - קונטריקון ההגמון את רבן גמליאל שאלות הרבה והן בבכורות (דף ה.) וגם זאת שאלו והכא תניי' משום גררא דעופות: שרץ נפש חיה ועוף אלמא ממיא איתבריאו - עופות: ולמה הביאן אל האדם - ר"ג קאמר לה כלומר ולמה נכתבו כאן משום קריאת שם: לקרות להם שם - והכי קאמר ויצר מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים לראות מה יקרא לו ולא איצירה קאי: משום דכתיב - ואת כל עוף השמים על ויצר דמשמע דאיצירה נמי קאי. לישנא אחרינא משום דכתיב על כלומר מקרא קמא גופיה משתמע דמן הארץ נבראו דכתיב על הארץ דמשמע דמינה איתבריאו וכתיב נמי בקרא בתרא ויצר מן האדמה זה שמעתי וראשון נראה בעיני: אין שחיטה לעוף מן התורה - והיקשא דזאת תורת לאקושי בהמה למליקת העוף שתהא שחיטתה מן הצואר כדאמרינן לעיל ואפילו מתורה שבעל פה מהלכה למשה מסיני אין לו אלא מדברי סופרים ואין נבלת עוף קרויה נבלה אלא אם כן מתה מאליה או הרגה במכה שלא על ידי סימנים אבל נחירה או עיקור סימנין כשר בו: חיה נמי - דהא חיה נמי בהאי קרא כתיבא: לפסולי המוקדשין - כדאמרינן לקמן בשמעתין מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשין: איתקש לבהמה - ונימא אין היקש למחצה: דסליק מיניה - או עוף אשר יאכל ושפך את דמו: ונתנבלה בידו - שלא מדעת: הנוחר והמעקר - מדעת: פטור מלכסות - דאשר יאכל כתיב (ויקרא יז): ליבעי כסוי - דהא כתיבא כסוי אנחירה דידיה ומהיכי תיתי למיפטריה: מי סברת בעוף - קאי בחיה קאי דכסוי דידה כי כתיב אהכשרה כתיב והכשרה דידה שחיטה היא: השוחט - דבר הצריך כסוי: וצריך לדם - כדמפרש: חייב לכסות - על כרחו ושוב לא יראה למלאכה: כיצד עושה - להפטר מן הכסוי נוחרו או עוקרו:ופדר קמא למאי אתא - מה שמקשינן לכתוב חד ראש ותרי פדר דמחד ראש ידעינן שהוא בכלל עריכה ופדר קמא דדרשינן מיניה שחופהו על בית השחיטה ידעינן דראש קודם לכל אברים נראה דאי לא כתיב אלא חד ראש לא הוה דרשינן מיניה שכבר הותז אלא הוה דרשינן [מיניה שחופהו על בית השחיטה והוה שמעינן מיניה] שקודם לכל האברים אבל השתא מיתורא דכתיב ראש שני אשמועינן דשחיטה מן הצואר: באיזו תורה שוותה בהמה לעוף - בפרק חטאת העוף בזבחים (דף סט:) דרשינן מינה מה בהמה דבר שמכשירה לאכילה מטהר טרפתה מטומאתה אף עוף כו' תרתי שמע מינה: מה עוף בסימן אחד - דכתיב ומלק ולא יבדיל: דרש בר קפרא - לדידיה איצטריך זאת לשום דרשא: תדע שהרי יש להם קשקשת - תימה מה צריך ראיה על זה דקרא כתיב בהדיא ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף וי"ל דמייתי ראיה דכיון דבריאת המים ניכרת בהם ראוי לדמותם לדגים לענין שחיטה: ועוד שאלו - פירוש קונטריקון ההגמון את רבן יוחנן בן זכאי ולא כמו שפירש בקונטרס את רבן גמליאל ובכל דוכתי דאיכא ועוד שאלו עליה קאי ואע"ג דלא מייתי התם כמו בו ביום שבכל הש"ס דהוי ביום שמינו בו את רבי אלעזר בן עזריה נשיא כדאמרינן בפרק תפלת השחר (ברכות דף כח.): בשפיכה בעלמא - ואפילו לר' מאיר דיליף לקמן בפרק כסוי הדם (חולין דף פה.) דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה דגמר שפיכה שפיכה משחוטי חוץ מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו: