חוליןלח.
טוען את הדף…
גּוֹעָה וְהֵטִילָה רֶיעִי וְכִשְׁכְּשָׁה בְּאׇזְנָהּ – הֲרֵי זֶה פִּירְכּוּס. אֲמַר לְהוּ: אִצְטְרִיכָא לֵיהּ לְאַבָּא לְאֹזוֹזֵי אוּנֵּי, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כֹּל שֶׁאֵינָהּ [עוֹשָׂה] דְּבָרִים שֶׁהַמֵּתָה עוֹשָׂה. מַאי נִינְהוּ דְּבָרִים שֶׁהַמֵּתָה עוֹשָׂה? אָמַר רַב עָנָן: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל – הָיְתָה יָדָהּ כְּפוּפָה וּפְשָׁטַתָּה – דָּבָר שֶׁהַמֵּתָה עוֹשֶׂה, פְּשׁוּטָה וּכְפָפַתָּה – דְּבָרִים שֶׁאֵין הַמֵּתָה עוֹשָׂה. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחְזִירָה – פְּסוּלָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא הוֹצָאַת נֶפֶשׁ; הָא הֶחְזִירָה – כְּשֵׁרָה. אִי מִמַּתְנִיתִין, הֲוָה אָמֵינָא: דַּוְקָא דְּכַיְיפָה וּפָשְׁטָה וַהֲדַר כָּיְיפָה לַהּ, אֲבָל פְּשׁוּטָה וּכְפָפַתָּה – לָא, קָא מַשְׁמַע לַן. מֵיתִיבִי: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גּוֹעָה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה – אֵין זֶה פִּירְכּוּס. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: אֲפִילּוּ הֵטִילָה רֶיעִי וְכִשְׁכְּשָׁה בִּזְנָבָהּ – אֵין זֶה פִּירְכּוּס. קַשְׁיָא גּוֹעָה אַגּוֹעָה, קַשְׁיָא רֶיעִי אַרֶיעִי! גּוֹעָה אַגּוֹעָה לָא קַשְׁיָא: הָא דְּעָבֵי קָלַהּ, הָא דְּעָמֵי קָלַהּ. רֶיעִי אַרֶיעִי נָמֵי לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּשׁוֹתֶתֶת, כָּאן בְּמַתְרֶזֶת. אָמַר רַב חִסְדָּא: פִּירְכּוּס שֶׁאָמְרוּ – בְּסוֹף שְׁחִיטָה. מַאי בְּסוֹף שְׁחִיטָה? בְּאֶמְצַע שְׁחִיטָה, לְאַפּוֹקֵי תְּחִלַּת שְׁחִיטָה דְּלָא. אָמַר רַב חִסְדָּא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דִּתְנַן: בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחְזִירָה – פְּסוּלָה. אֵימַת? אִילֵּימָא בְּסוֹף שְׁחִיטָה, כֹּל הָכִי תֵּיחֵי וְתֵיזִיל? אֶלָּא לָאו בְּאֶמְצַע שְׁחִיטָה? אֲמַר לֵיהּ רָבָא: לְעוֹלָם בְּסוֹף שְׁחִיטָה, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵינָהּ עוֹשֶׂה כֵּן בְּסוֹף שְׁחִיטָה – בְּיָדוּעַ שֶׁנִּשְׁמָתָהּ נְטוּלָה הֵימֶנָּה קוֹדֶם לָכֵן. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: פִּירְכּוּס שֶׁאָמְרוּ – בִּתְחִלַּת שְׁחִיטָה. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, וּלְמָחָר מָצָא כְּתָלִים מְלֵאִים דָּם – כְּשֵׁרָה, שֶׁזִּינְּקָה, וּכְמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: כּוֹתְלֵי בֵּית שְׁחִיטָה שָׁנִינוּ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בִּתְחִלַּת שְׁחִיטָה – שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּסוֹף שְׁחִיטָה, לֵיחוּשׁ דִּלְמָא בִּתְחִלַּת שְׁחִיטָה זִינְּקָה. וְדִלְמָא שָׁאנֵי זִינּוּק, דַּעֲדִיף. וּמִי עֲדִיף? וְהָתְנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: דַּיָּיהּ אִם זִינְּקָה, קַל מִדְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וַעֲדִיף מִדְּרַבָּנַן. אָמַר רָבִינָא: אָמַר לִי סַמָּא בַּר חִילְקַאי, אַקְשִׁי בַּהּ אֲבוּהּ דְּבַר אַבּוּבְרָם, וְאָמְרִי לַהּ אֲחוּהּ דְּבַר אַבּוּבְרָם: וּמִדְּרַבָּנַן מִי עֲדִיף? וְהָא תְּנַן: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס אוֹ בַיָּד אוֹ בָרֶגֶל. רַבָּנַן אַהֵי קָיְימִי? אִילֵּימָא אַדְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל – ״כֵּיוָן שֶׁפִּירְכְּסָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא פְּשִׁיטָא אַדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְאִי עֲדִיף, מַאי ״עַד״? רָבָא אָמַר: פִּירְכּוּס שֶׁאָמְרוּ – בְּסוֹף שְׁחִיטָה. אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא: ״שׁוֹרגועה והטילה ריעי - או זה או זה. גועה צועקת כמו אם יגעה שור על בלילו (איוב ו׳:ה׳): לאבא - לרב הוה קרי ליה שמואל הכי משום כבוד: לאזוזי אוני - לפרכס האוזן בתמיה דפירכוס חיות גדול הוא זה. אזוזי לשון מזיזין אותו ממקומו (אבות פ"ג מי"ז): שאני אומר - שאינה צריכה כל כך אלא כל פירכוס שמסוכנת מפרכסת שאינה עושה דבר שהוא הוצאת נפש הוי פירכוס כדלקמן: שאין המיתה עושה - בשעת הוצאת נפש קרי לה מתה ובבהמה דקה קאי דאילו גסה אפילו כפופה ופשטתה הוי פירכוס: אי - מדוקיא דמתניתין הוה גמרינן לה כדקדייקת הא החזירה כשרה משמע שפשטתה מכפיפותה והחזירה: אבל פשוטה - מעיקרא וכפפתה לא: קמ"ל - דהיכא דהויא פשוטה מעיקרא וכפפתה הוי פירכוס: משמו - של ר' יוסי: הא - דאמר רב לעיל גועה הוי פירכוס: דעבי קלה - שהיה קולה עבה וחזקה דודאי אתי מכח חיות: דעמי קלה - כהה מתרגמינן עמיא (ויקרא יג): שותתת - בסמוך: מתרזת - למרחוק וחיות הוא זה: אמר רב חסדא פירכוס שאמרו - אני שמעתי בסוף שחיטה ואני מפרש מאי סוף ששמעתי אמצע שחיטה היא והאי דקרי ליה סוף לאפוקי אם בתחלת שחיטה פירכסה כיון דבאמצע שחיטה לא פירכסה לא הוי לה חיותא כי האי אסיר משום נטילת נשמה: מנא אמינא לה - דהאי סוף ששמעתי אמצע הוא: אימת - פשטה ולא החזירה דאמרינן פסולה: כל היכי תיחי ותיזיל - דלאחר ששחטה לא תסגי בפשיטת יד בלא כפיפה וחזרה בתמיה: א"ל רבא לעולם סוף שחיטה - דוקא. ודקאמרת כל היכי תיחי ותיזיל לאחר שחיטה שתפשוט ותחזיר: שאני אומר כל שאינה עושה כן - פשטה וחזרה לאחר שחיטה בידוע כו': בתחלת שחיטה - כלומר אפי' פירכסה בתחלת שחיטה דייה כשרה אע"ג דהויא מסוכנת כיון דמלאים כותלי בית השחיטה דם בידוע שזינקה: וכמידת ר"א - דאמר זינוק הוי פירכוס: ואמר שמואל כו' - להכי איצטריך לפרושי דכותלים דהכא לא הוו כותלים ממש אלא כותלי בית השחיטה דאי הוו כותלים ממש למחר היינו יכולים להבין אי האי זינוק הוה בתחלת שחיטה או באמצע שחיטה דאי הוה בתחלת שחיטה ימצא הזינוק למעלה בכותל דמחמת כח וחיות שהיה עדיין בבהמה זינקה למרחוק ואם ימצא הזינוק למטה בכותל בידוע שבאמצע שחיטה זינקה שלא היה בה כח כל כך לזנק הדם למרחוק אבל השתא דאמר שמואל דהני כותלי לא הוו כותלי ממש אלא כותלי בית השחיטה לא מצינו למידע אי תחלת שחיטה זינקה או לאחר שחיטה ולהכי קאמר אי אמרת בשלמא כל כמה דפירכס אפילו בתחלת שחיטה הוי פירכוס: שפיר - דהא חזינן למחר ע"י זינוק דפרכיס באורתא: אלא אי אמרת - באמצע שחיטה בעינן מאן לימא לן למחר דזינוק דלאורתא באמצע שחיטה הוה דלמא בתחלת שחיטה זניק: ודלמא - לעולם שאר פירכוסין לא הוו פירכוס אלא באמצע או בגמר שחיטה ושאני זינוק דעדיף חיותיה ופירכוס גדול הוא הלכך אפילו בתחלת שחיטה זינקה שפיר דמי: דייה אם זינקה - ומדקתני דייה מכלל דקיל: קיל מדרבן גמליאל - דבעי ביד וברגל בשניהם: ועדיף מדרבנן - דאמרי ביד או ברגל: אבוברם - שם האיש: אבוה בר אבוברם - זהו אבוברם עצמו ומכירין היו את הבן ולא את האב והיו קורין אותו על שם בנו שעשו את בנו סימן לו: עד - משמע דחמיר האי פירכוס דרבנן מהנך דלעיל ואי דר"א עדיף מאי עד דרבנן משמע דעדיף כיון מיבעי להו למימר אלא ש"מ זינוק קיל ואפ"ה סגיא ליה כי הוי בתחלת שחיטה: בסוף שחיטה - סוף ממש שתפרכס בגמר שחיטה דתהוי בה חיות אחר שחיטה:גועה או הטילה ריעי וכשכשה באזנה ה"ז פירכוס - אפילו לר"ג דמחמיר ובעי פירכוס יד ורגל חשיב האי פירכוס ולהכי פריך שפיר מברייתא דקתני בסמוך גועה והטילה ריעי אין זה פירכוס ושמואל דאמר איצטריך ליה לאבא אזוזי אוני סבר כרבנן דאמרי או יד או רגל ולהכי פריך עליה דרב ענן דמפרש מילתיה דשמואל תנינא דפשיטא דאליבא דרבנן פשוטה וכפפה ה"ז פירכוס כפופה ופשטה לא הוי פירכוס: אצטריך ליה לאבא - פי' בקונטר' דשמואל הוה קרי הכי לרב בלשון כבוד ובערוך פירש שכך שמו ורב היו קורין אותו על שם חשיבותו כמו דבכל דוכתי הוו קרו ליה רבי לר' יהודה הנשיא ושמואל שהיה חבירו היה קורהו בשמו וכן לקמן אי הכי אמר אבא לא ידע בטרפות כלום ובערבי פסחים (פסחים דף קיט:) גבי גוזלייא וארזילייא לאבא ובפרק כל גגות (עירובין דף צד.) אי קפיד אבא קטרו ביה המיינא ובפירוש משמע סוף פרק ראשית הגז (לקמן חולין דף קלז:) דאמר רבי יוחנן לאיסי מאן ריש סדרא בבבל א"ל אבא אריכא וכעס עליו ר' יוחנן על שקראו כן משמע בהדיא דאבא לאו לשון חשיבות ומיהו ממה שהיה קורהו בשמו לחודיה לא היה כועס אי לאו משום דאמר אריכא שזהו לשון גנאי דר' יוחנן גופיה היה קורהו אבא בפרק כסוי הדם (לקמן חולין פד.) אבא ממשפחת בריאים הוה אע"פ שרב היה חשוב הרבה מר' יוחנן מיהו על רב המנונא דאמר בפ' יה"כ (יומא דף פז.) קא אזיל אבא למיקטל גברא קשה שהיה תלמידו וקורהו בשמו ואמר בחלק (סנהדרין ק.) מפני מה היה נענש גחזי מפני שקורהו לרבו בשמו ולפירוש הקונט' דאבא לשון חשיבות ניחא: אילימא בסוף שחיטה כל היכי תיחי ותיזיל - ומפרש רבינו תם דמדקתני שאינה אלא הוצאת נפש דייק דאטו מי לא חיתה הרבה אם לא הוציאה נפשה עד סוף שחיטה: רבא אמר פירכוס שאמרו בסוף שחיטה - והא דלא חיישינן דלמא בתחלת שחיטה זינק משום דלא שכיחא שיהיה זינוק אלא בסוף: