חוליןכב.
טוען את הדף…
אוֹחֵז בָּרֹאשׁ וּבַגּוּף וּמַזֶּה, אַף כָּאן אוֹחֵז בְּרֹאשׁ וּבַגּוּף וּמַזֶּה. מַאי קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: מָה לְהַלָּן, כְּשֶׁהוּא אָחוּז הָרֹאשׁ בַּגּוּף מַזֶּה, אַף כָּאן, כְּשֶׁהוּא אָחוּז הָרֹאשׁ בַּגּוּף מַזֶּה. אִי מָה לְהַלָּן בְּסִימָן אֶחָד, אַף כָּאן בְּסִימָן אֶחָד? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהִקְרִיבוֹ״. וְתַנָּא קַמָּא, וְכִי מֵאַחַר דְּנָפְקָא לַן מִ״וּמָלַק … וְהִקְטִיר״, ״וְהִקְרִיבוֹ״ לְמָה לִי? אִי לָאו ״וְהִקְרִיבוֹ״, הֲוָה אָמֵינָא: מַאי ״כַּמִּשְׁפָּט״ – כְּמִשְׁפַּט חַטַּאת הָעוֹף. וְאִי מִשּׁוּם ״וּמָלַק וְהִקְטִיר״ – הֲוָה אָמֵינָא: מָה הַקְטָרָה בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ – אַף מְלִיקָה בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ. הַשְׁתָּא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״וְהִקְרִיבוֹ״, דְּרוֹשׁ בֵּיהּ נָמֵי הָא. חַטַּאת בְּהֵמָה, דְּאֵינָהּ בָּאָה אֶלָּא מִן הַחוּלִּין, מְנָלַן? אָמַר רַב חִסְדָּא, דְּאָמַר קְרָא: ״וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ״ – מִשֶּׁלּוֹ, וְלֹא מִשֶּׁל צִבּוּר, וְלֹא מִשֶּׁל מַעֲשֵׂר. בַּיּוֹם – מִ״בְּיוֹם צַוֹּתוֹ״ נָפְקָא! כְּדִי נַסְבַהּ. יָדוֹ הַיְמָנִית – מִדְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה נָפְקָא, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֶצְבַּע אוֹ כְהוּנָּה אֵינָהּ אֶלָּא יָמִין. וְאִידַּךְ, כְּהוּנָּה בָּעֲיָא אֶצְבַּע, אֶצְבַּע לָא בָּעֲיָא כְּהוּנָּה. וְתַנָּא קַמָּא וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, מִמּוּל הָעוֹרֶף מְנָא לְהוּ? גָּמְרִי מְלִיקָה מִמְּלִיקָה. מַתְנִי׳ כָּשֵׁר בְּתוֹרִין – פָּסוּל בִּבְנֵי יוֹנָה, כָּשֵׁר בִּבְנֵי יוֹנָה – פָּסוּל בְּתוֹרִין, תְּחִלַּת הַצִּיהוּב בָּזֶה וּבָזֶה – פָּסוּל. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: תּוֹרִין גְּדוֹלִים – כְּשֵׁרִים, קְטַנִּים – פְּסוּלִים; בְּנֵי יוֹנָה קְטַנִּים – כְּשֵׁרִים, גְּדוֹלִים – פְּסוּלִין. נִמְצָא כָּשֵׁר בְּתוֹרִין – פָּסוּל בִּבְנֵי יוֹנָה, כָּשֵׁר בִּבְנֵי יוֹנָה – פָּסוּל בְּתוֹרִין. תָּנוּ רַבָּנַן: ״תּוֹרִים״ – גְּדוֹלִים וְלֹא קְטַנִּים, שֶׁיָּכוֹל וַהֲלֹא דִּין הוּא:אוחז בראש ובגוף ומזה - לאחר מליקה הויא הזאה כדכתיב בחטאת העוף גבי שמיעת קול (ויקרא ה) והזה מדם החטאת וגו': מאי קאמר - דהא אוחז בראש ובגוף משמע שצריך לאוחזן שניהן בתוך כף ידו ולא סגי ליה לאחוז בראש או בגוף ומנא ליה הא בחטאת: כשהוא אחוז הראש בגוף - שמחובר הראש בגוף בשעת הזאה דהא כתיב ולא יבדיל: אף כאן כו' - דע"כ היקישא להכי אתא דהא מול עורף מג"ש נפקא ליה לקמן וכמשפט חטאת בהמה לא אמרינן דהא מעוף סליק: והקריבו - דבעי הבדלה במקצת: והקריבו למה לי - לחלק דלא נימא כמשפט חטאת העוף בסימן אחד דהא אתקש מליקה להקטרה: ה"א כמשפט חטאת העוף - דסליק מיניה: ואי משום ומלק והקטיר - ההוא הוה מפקינן ליה לדרשא אחרינא דמיניה נפקא לן מליקת עולת העוף דלמעלה מחוט הסיקרא היא בראש המזבח דאילו מליקת חטאת העוף למטה כדילפינן לה בזבחים (דף סד:) על קיר המזבח זה קיר התחתון כו' בפרק קדשי קדשים וכיון דמיבעי לן למילתא אחריתא לא אלים למעקר היקישא דכמשפט מההוא דסליק מיניה דאיכא למדרש היקישא דמליקה והקטרה לענין ראש המזבח והיקישא דכמשפט לענין אחיזת ראש וגוף: השתא דכתיב והקריבו - על כרחך עקריה מיניה דחילוק לגמרי משמע ליה לתנא קמא דלא תיגמר מיניה כלל ואוקמיה אחטאת בהמה ומהשתא דריש מומלק והקטיר דלגמרי איתקש הקטרה למליקה בין לענין ראשו של מזבח בין לענין הראש בעצמו והגוף בעצמו: משלו ולא משל ציבור - מתרומת הלשכה: משלו ולא משל מעשר - דתרי אשר לו כתובים בפרשה ואפילו לרבי יהודה דאמר מעשר ממון הדיוט הוא להכי אתא אשר לו לממעטיה. וביום ובידו הימנית נמי בפר יום הכפורים כתיב כי ביום הזה יכפר וכתיב ביה אצבע וכהונה והזה באצבעו אל פני וגו': מביום צוותו נפקא - למה ליה למילפא מחטאת בהמה הא בכולהו קרבנות כתיב ביום צוותו להקריב דמשמע ביום ולא בלילה וכל הקרבנות במשמע: כל מקום שנאמר אצבע וכהונה - ומוקמינן בפ"ק דמנחות (דף י.) או אצבע או כהונה וגמר ממצורע עני דכתיב ביה וטבל הכהן אצבעו הימנית ומיניה ילפינן לכל היכא דכתיב כהן או אצבע שתהא עבודה בימין ובעולת נדבה כתיב כהן והקריב הכהן: ואידך - הא דאוקמינן במנחות או אצבע או כהונה הני מילי לרבנן אבל לרבי שמעון אוקימנא התם דכהונה בעיא אצבע דאע"ג דכתיב כהונה אי לא כתיב בה אצבע לא גמרינן בה ימין ות"ק דלעיל כר"ש סבירא ליה: ות"ק - דאמר כמשפט חטאת בהמה: ור"א בר"ש - דאמר כמשפט חטאת העוף ומפיק היקישא לאחיזת ראש וגוף: מול עורף - בעולה מנא להו תרתי לא מצי גמרינן מיניה דאי מצטרכא לן היקישא למול עורף תו לא ילפת מיניה אחיזת ראש וגוף דחילוקא דוהקריבו לגמרי ממעט להבדלה בעולה מדין חטאת דהכי משמע חלק הכתוב בעולה ממליקת חטאת והטעינה הבדלה וכל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה: גמרי מליקה ממליקה - במה מצינו מה מליקה האמורה בחטאת פירש לך בה הכתוב מול עורף אף כל מליקה אינה אלא ממול עורף: מתני' בתורין - לשון משנה: ה"ג במתניתין תחלת הציהוב שבזה ושבזה פסול - תחלת הציהוב כשמתחילין להביא נוצה יפה צהובה סביב לצואר פסולין בזה ובזה כך מפרש בגמרא דבבני יונה פסולין משום גודלן ובתורין מפני קוטנן דיצאו מכלל קטנים ולכלל גדולים לא באו: גמ' תורין גדולים ולא קטנים - אתורים דקרא קאי: גדולים ולא קטנים - לקמיה מפרש מאי משמע: שיכול והלא דין הוא - אי לאו דכתיב תורים הוה ילפינן מדינא דקטנים כשרים:ואידך כהונה בעי אצבע - בסוף התודה (מנחות פג.) משני ידו הימנית כדי נסבה ובסוף דם חטאת (זבחים דף צח.) משני תרווייהו כי הכא ונראה דלמ"ד דבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש צ"ל דכדי נסבה דאצבע חטאת גופיה יליף בגזרה שוה ממצורע דהיינו ימין בפ"ק דזבחים (דף יג) ובפ"ק דמנחות (דף י.) ואם כן היכי מצי למילף עולת העוף מחטאת מהיקישא דכמשפט: נמצא כשר בתורין כו' - אברייתא דהכא לא שייך למידק האי נמצא למעוטי מאי כדדייק לעיל אמתניתין דנמצא כשר בשחיטה פסול במליקה דהך ברייתא אמתניתין קיימא לפרושי דתורין גדולים כשרים כו' והדר מסיים נמצא כמו שאמרה משנתינו אבל לעיל לא צריך למתני כלל נמצא דכבר אשמועינן רישא דשחיטה מן הצואר ומליקה מן העורף ואם שינה בזה ובזה פסול: שיכול והלא דין הוא - בשום דוכתא ל"ג תרווייהו דשיכול משמע דאי לאו האי קרא לא הוה אמינא הכי אבל והלא דין הוא משמע דבלאו האי קרא היה לו לומר כן: שיכול ומה בני יונה כו' - פירוש אי לאו קרא דתורים הייתי מכשיר אפילו קטנים מקל וחומר ואם תאמר ואי לא כתיב קרא דתורים לא הוה ידעינן תורין כלל דכשרים לקרבן ויש לומר דהכי פירושו שיכול אי לאו דאקיש רחמנא תורים לבני יונה דמינה ילפינן בסמוך דתורין קטנים לא אלא היה כתוב תורים רחוק מבני יונה דהשתא היה משמע תורים בין גדולים בין קטנים ואפילו בלא קל וחומר הוה ידעינן אלא דניחא ליה למנקט למילף בקל וחומר אי נמי דהוה מצי למכתב בני יונה ותורים דהשתא לא הוה מקיש תורים לבני יונה דאיכא למימר דקאי נמי בני אתורים ומכל מקום גדולים כשרים מדלא כתוב בהדיא בני יונה ובני תורים והוה אמינא מקל וחומר דכולם כשרים ת"ל תורים דמשמע גדולים דוקא כדמפרש לקמן דומיא דבני יונה: