חוליןלג:
טוען את הדף…
כׇּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מְטַמֵּא אֶת הַקֹּדֶשׁ, וּפוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, וּמוּתָּר בַּחוּלִּין וּבַמַּעֲשֵׂר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹסְרִים בַּמַּעֲשֵׂר. מַתְקֵיף לַהּ רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: מִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר, אֶלָּא בַּאֲכִילַת מַעֲשֵׂר, אֲבָל בִּנְגִיעָה דְּמַעֲשֵׂר וַאֲכִילָה דְחוּלִּין – לָא פְּלִיגִי. וְהָא נְגִיעָה הִיא, מִדְּקָתָנֵי נֶאֱכָלִין בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת, מִי לָא עָסְקִינַן דְּקָא סָפֵי לֵיהּ חַבְרֵיהּ? אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: הָכָא בְּיָדַיִם תְּחִלּוֹת עָסְקִינַן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הִיא, דְּתַנְיָא: אֵין יָדַיִם תְּחִלּוֹת לַחוּלִּין, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: יָדַיִם תְּחִלּוֹת לַחוּלִּין, וּשְׁנִיּוֹת לַתְּרוּמָה. תְּחִלּוֹת לְחוּלִּין – אִין, לִתְרוּמָה – לָא? הָכִי קָאָמַר: תְּחִלּוֹת – אַף לְחוּלִּין, שְׁנִיּוֹת – לִתְרוּמָה אִין, לְחוּלִּין – לָא. וּמִי אִיכָּא יָדַיִם תְּחִלּוֹת? אִין, דְּתַנְיָא: הִכְנִיס יָדָיו לְבַיִת הַמְנוּגָּע – יָדָיו תְּחִלּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יָדָיו שְׁנִיּוֹת. דְּכוּלֵּי עָלְמָא בִּיאָה בְּמִקְצָת לֹא שְׁמָהּ בִּיאָה, וְהָכָא בִּגְזֵירָה יָדָיו אַטּוּ גּוּפוֹ קָא מִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: יָדָיו – כְּגוּפוֹ שַׁוִּינְהוּ רַבָּנַן, וּמָר סָבַר: יָדַיִם – כְּיָדַיִם דְּעָלְמָא שַׁוִּינְהוּ רַבָּנַן. וְלוֹקְמַהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: יָדָיו תְּחִלּוֹת הָוְיָין? דִּלְמָא כִּי קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא הָנֵי מִילֵּי בִּתְרוּמָה וְקָדָשִׁים, דַּחֲמִירִי, אֲבָל לְחוּלִּין – שְׁנִיּוֹת הָוְיָין. וְלִיהֶוְיָין נָמֵי שְׁנִיּוֹת, דְּהָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין. דִּתְנַן, בּוֹ בְּיוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא: ״וְכׇל כְּלִי חֶרֶשׂ וְגוֹ׳ יִטְמָא״, ״טָמֵא״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״יִטְמָא״ – לְטַמֵּא אֲחֵרִים, לִימֵּד עַל כִּכָּר שֵׁנִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין. דִּלְמָא הָנֵי מִילֵּי בְּטוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא, אֲבָל בִּדְרַבָּנַן לָא. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: הָכָא בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ עָסְקִינַן, וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הָאוֹכֵל אוֹכֶל רִאשׁוֹן – רִאשׁוֹן, שֵׁנִי – שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי – שְׁלִישִׁי. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הָאוֹכֵל אוֹכֶל רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי – שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי – שֵׁנִי לַקֹּדֶשׁ, וְאֵין שֵׁנִי לַתְּרוּמָה. בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת תְּרוּמָה. עַל טׇהֳרַת תְּרוּמָה – אִין, עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ – לָא, קָסָבַר: חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ לֵית בְּהוּ שְׁלִישִׁי. וְלוֹקְמַהּכל הטעון ביאת מים מדברי סופרים - כל שהוא מן התורה טהור וסופרים גזרו עליו טומאה כגון הידים והכלים שנטמאו במשקין והבא ראשו ורובו במים שאובין וכל האמורים ביציאות השבת אצל שמונה עשר דבר כולם טומאת שני לטומאה גזרו עליהם ומטמא את הקדש עד שעושהו שלישי וטמא הוא שעושה רביעי: ופוסל את התרומה - דשלישי בתרומה פסול ולא עביד רביעי. במסכת סוטה נפקא לן מטבול יום בקל וחומר: וחכמים אוסרים במעשר - אלמא שאני מעשר מחולין: ממאי - ילפת מדרבנן דשני עושה שלישי במעשר: דלמא עד כאן - לא קאסרי רבנן אלא דאסור לאכול מי שידיו מסואבות או הבא במים שאובים לא יאכל במעשר דאסורין במעשר אכילה משמע אבל באכילה דחולין מודו ובנגיעה דמעשר נמי לא אסרי ומתניתין אסר להו אפילו בנגיעה: מדקתני נאכלין - ולא קתני אוכלין מי שידיו מסואבות דנידוק מינה הא יצא דם לא יאכלם אלא נאכלין לאחרים על ידי מי שידיו מסואבות: דקספי ליה חבריה - ובהא דייקינן הא הוכשרו אין נאכלין לאחרים אלמא פסלא בהו נגיעת שני והא ליכא למאן דאמר: מי לא עסקינן כו' - כלומר מי לא משמע נמי נאכלין לאחרים ואפילו הכי דייק מתניתין הא יצא מהן דם אין נאכלין: הכא - מתניתין דדייק הא הוכשרו פסלא בהו נגיעת ידים מסואבות לאו בידים שניות קאמר אלא בידים תחלות ולקמיה מפרש הי נינהו ידים תחלות ומתניתין דקאמר דידים תחלות הוזכרו אף להיות ראשונות לחולין רבי שמעון בן אלעזר היא: דתניא אין ידים תחלות לחולין - במקום שהוזכר ידים תחלות כגון ידים שהוכנסו לבית המנוגע דמיקרו תחלות לא הוזכרו אצל חולין דבחולין לא הוו אלא שניות אלא לענין תרומה וקדשים שווינהו תחלות משא"כ בשאר ידים דאפילו לתרומה שניות הויין: רבי שמעון בן אלעזר אומר ידים תחלות - הוזכרו אצל חולין וידים שניות כגון סתם ידים הוזכרו אצל תרומה לעשותה שלישי ולפוסלה: הכניס ידיו - כשנטלן וטיהרן מטומאת סתם ידים: ביאה במקצת לא שמה ביאה - דאי שמה ביאה הוי כל גופו טמא ובעי טבילה משום והבא אל הבית (ויקרא יד) ואנן ידים הוא דמטמינן. וטעמא דתרוייהו משום דגזרו ידיו אטו ביאת כל גופו ובההיא גזרה פליגי איזו טומאה גזרו על ידיו ר"ע סבר ידיו גזרו רבנן שיהו תחלות כגופו אם נכנס שם דהוי ראשון מדאורייתא: כידים דעלמא - ונ"מ דאפילו נטלן ומיד הכניסן ולא נגעו בשום דבר הוו שניות מחמת ביאה: ונוקמה - למתניתין כר"ע דהא סתימתאה הוא ורובא דסתמי אליבא דר"ע דסתם משנה רבי מאיר וסתם ספרא רבי יהודה וכולהו אליבא דרבי עקיבא וכיון דשמעת לרבי עקיבא דאמר ידיו תחלות אוקי למתניתין בדידיה: אבל לחולין שניות הויין - הלכך מוקי לה כרבי שמעון בן אלעזר דאמר בהדיא אף לחולין הן תחלות: וליהויין נמי שניות - וכרבי עקיבא מתוקמא שפיר: דהא שמעינן ליה דאמר שני עושה שלישי בחולין - הלכך יצא מהם דם פסלו בהו ידים: דתנן - בפרק כשם שהמים (סוטה דף כז:): בו ביום - יום שמינו את רבי אלעזר בן עזריה נשיא וכל היכא דתני בו ביום סתמא ההוא יומא הוה והכי אמרינן בברכות (דף כח.): שרץ שנפל לאויר תנור והרי הוא ראשון והתנור מטמא מה שבתוכו והוי שני וכתיב יטמא ומשמע יטמא אלמא עביד שלישי: על ככר - דסתם תנור ככרות בתוכו: שמטמא את השלישי - וקרא משמע בין חולין ובין תרומה: בטומאה דאורייתא - כגון שרץ: אבל בטומאה דרבנן - כגון ידים דמדרבנן הוא דהויין שניות: על טהרת הקדש - כגון אדם הרגיל לאכול קדשים ורוצה להיות רגיל תדיר בשמירת טהרתן ושומר אף חולין מכל טומאות הפוסלות בקדש ואשמעינן דשני עביד בהו שלישי: ודלא כרבי יהושע - דאמר חולין שנעשו על טהרת הקדש לא פסיל בהו שלישי דבטלה דעתו ואין יכול להתפיס על חולין טהרת הקדש: האוכל אוכל ראשון - נעשה גופו ראשון להיות מגעו שני והאוכל אוכל שני נעשה גופו שני להיות מגעו שלישי והאוכל שלישי שלישי. ולקמיה מפרש טעמא דר"א דמשוי אוכל כמאכל עצמו. ודוקא שאכל חצי פרס שזהו שיעור אוכלין טמאין לפסול את הגוייה והן שתי ביצים כדאמר בעירובין (דף פב:) אבל בנגיעה לא מטמא אוכל אדם שאין אדם וכלים מיטמאין אלא מאב הטומאה: רבי יהושע אומר האוכל אוכל ראשון - או אוכל שני הוי שני דסבירא ליה לרבי יהושע דלא משוינן אוכל כמאכל. ולקמיה מפרש כי אכיל אוכל שני אמאי משוי ליה שני: שלישי שני לקדש - האוכל מאכל שלישי נעשה גופו שני לקדש ועביד שלישי ורביעי. ולקמיה מפרש טעמא: ואין שני לתרומה - דאי נגע לתרומה לא פסל לה אבל מיכל תרומה אסור דשלישי מיהא הוי ליאסר באכילה. דאף ע"ג דאמר רבי יהושע אין אוכל נעשה כמאכל ה"מ באוכל אוכל ראשון דלא הוי ראשון למיעבד שני אבל לאיתסורי באכילה מודה דשלישי עביד האוכלו שלישי וה"נ אמרינן לקמן (חולין דף לד:) בשמעתין: בחולין שנעשו על טהרת תרומה - כלומר האי אוכל ראשון ושני ושלישי דקתני בחולין מיירי במסכת טהרות (פ"ב מ"ב) ובאיזו אוכל חולין אתה מוצא שלישי הא שני לא עביד שלישי בחולין אתה מוצאו בחולין שנעשו על טהרת תרומה: על טהרת תרומה אין על טהרת הקדש לא - דבטלה דעתו ואין שם טהרת הקדש נתפסת עליהם אבל בטהרת תרומה נתפסין אלמא מתניתין דלא כרבי יהושע אבל כר"א אתיא דהא סתם קאמר שלישי שלישי אפילו בחולין שנעשו על טהרת הקדש:ודלמא עד כאן לא פליגי אלא באכילה - אע"ג דנקט לשון דלמא נראה שכן הוא האמת וברייתא מוכחת כן דאסורין במעשר משמע באכילה ובפרק חומר בקדש (חגיגה דף יח:) לא גריס ודלמא בשום ספר: ובאכילה דחולין לא פליגי - לא היה צריך כאן לאכילה דחולין אלא אגב דנקטיה במס' חגיגה (ג"ז שם) נקטיה הכא: והא נגיעה היא מדקתני ונאכלין - וא"ת ואפילו אם היה תנן אוכלין יכול לדקדק דבנגיעה איירי דאי בנגיעה שרי אמאי לא יאכל כשיצא מהן דם כיון דאין גופו טמא ומותר ליגע ויש לומר דהחמירו חכמים שלא לאכול כשיש לו ידים מסואבות אף על גב דמותר ליגע: דכולי עלמא ביאה במקצת לא שמה ביאה - ואפילו לריש לקיש דאמר (זבחים דף לב:) טמא שהכניס ידו לפנים לוקה היינו דוקא במקדש דדרשינן מדכתיב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה מה נגיעה במקצת שמה נגיעה אף ביאה במקצת במקדש שמה ביאה: הני מילי בטומאה דאורייתא אבל בטומאה דרבנן לא - תימה דבפרק ה' דסוטה (דף ל.) א"ר אסי רבי מאיר ורבי יהושע סברי אין שני עושה שלישי בחולין רבי מאיר דתנן כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים כו' ומותר בחולין ומאי ראיה מייתי מיניה הא רבי עקיבא מודה בטומאה דרבנן כדאמר הכא דמשמע דאתא לאפוקי מדר' עקיבא דאמר התם לעיל שני עושה שלישי בחולין וי"ל דרבי אסי לית ליה דיחוי דהכא והשתא לרבי אסי ההיא דפרק קמא דשבת (דף יג:) דאלו פוסלין את התרומה דמשמע תרומה ולא חולין אתא דלא כר"ע דאפילו בטומאה דרבנן סבר דשני עושה שלישי בחולין: האוכל אוכל ראשון ראשון - בפ"ק דשבת (דף יד.) מפרש טעמא משום דזימנין דאכיל אוכלין טמאים ושקיל משקין דתרומה ושדי בפומיה וא"ת ואמאי הוי ראשון בשני סגי וכ"ת משום מעשר שני דאין שני פוסלו והלא אפילו משקים חולין נעשים ראשונים על ידי שני ויש לומר דרבי אליעזר משוה מדותיו לעשות אוכל כמאכל לגמרי: