חוליןקלח:
טוען את הדף…
אַלְמָא מַתָּנוֹת דְּכֹהֵן לָא מְזַבֵּין אִינִישׁ, הָכָא נָמֵי מַתָּנוֹת דְּכֹהֵן לָא מְזַבֵּין אִינִישׁ. הִלְכָּךְ: שִׁיֵּיר הַמּוֹכֵר – מוֹכֵר חַיָּיב, דְּאָמַר לֵיהּ לוֹקֵחַ: ״מַתָּנָה דְּכֹהֵן גַּבָּךְ הִיא״. לֹא שִׁיֵּיר – לוֹקֵחַ חַיָּיב, דְּאָמַר לֵיהּ מוֹכֵר: ״מַתָּנָה דְּכֹהֵן לָא זַבֵּנִי לָךְ״. הֲדַרַן עֲלָךְ רֵאשִׁית הַגֵּז. שִׁילּוּחַ הַקֵּן נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בְּחוּלִּין אֲבָל לֹא בְּמוּקְדָּשִׁין. חוֹמֶר בְּכִסּוּי הַדָּם מִשִּׁילּוּחַ הַקֵּן, שֶׁכִּסּוּי הַדָּם נוֹהֵג בַּחַיָּה וּבָעוֹף, בִּמְזוּמָּן וּבְשֶׁאֵין מְזוּמָּן, וְשִׁילּוּחַ הַקֵּן אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בָּעוֹף, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּשֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן. אֵיזֶהוּ שֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן? כְּגוֹן אֲוָוזִין וְתַרְנְגוֹלִים שֶׁקִּנְּנוּ בַּפַּרְדֵּס, אֲבָל אִם קִנְּנוּ בַּבַּיִת, וְכֵן יוֹנֵי הַרְדָּסִיָּאוֹת – פָּטוּר מִשִּׁילּוּחַ. עוֹף טָמֵא – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ, עוֹף טָמֵא רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָהוֹר, וְטָהוֹר רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָמֵא – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. קוֹרֵא זָכָר – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. גְּמָ׳ רַבִּי אָבִין וְרַבִּי מְיָישָׁא, חַד אָמַר: כֹּל הֵיכָא דִּתְנַן ״בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ״ שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ, לְבַד מֵרֵאשִׁית הַגֵּז, לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אִלְעַאי דְּאָמַר: ״רֵאשִׁית הַגֵּז אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בָּאָרֶץ״. וְחַד אָמַר: כֹּל הֵיכָא דִּתְנַן ״בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת״ – שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ, לְבַד מֵ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּבְעִנְיָנָא דְּקָדָשִׁים כְּתִיב, בִּזְמַן דְּאִיכָּא קָדָשִׁים – נִנְהוֹג, בִּזְמַן דְּלֵיכָּא קֳדָשִׁים – לָא נִנְהוֹג, קָא מַשְׁמַע לַן. וְתַרְוַיְיהוּ אָמְרִי: כֹּל הֵיכָא דִּתְנַן ״בְּחוּלִּין וּבְמוּקְדָּשִׁים״ – לְצוֹרֶךְ, לְבַד מִגִּיד הַנָּשֶׁה, פְּשִׁיטָא! מִשּׁוּם דְּאִיקַּדַּשׁ פְּקַע לֵיהּ אִיסּוּר גִּיד הַנָּשֶׁה מִינֵּיהּ? וְלָאו אוֹקֵימְנָא בְּוַלְדוֹת קָדָשִׁים? וּמַאי טַעְמָא אוֹקֵימְנָא? לָאו מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא לַן לָא לִיתְנֵי? מֵעִיקָּרָא נָמֵי לָא תִּקְשֵׁי לָךְ, אַיְּידֵי דִּתְנָא לְצוֹרֶךְ, תְּנָא נָמֵי שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ. בְּחוּלִּין אֲבָל לֹא בְּמוּקְדָּשִׁים. אַמַּאי לָא? דְּאָמַר קְרָא: ״שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם״ – בְּמִי שֶׁאַתָּה מְצוֶּּוה לְשַׁלְּחוֹ, יָצָא זֶה שֶׁאִי אַתָּה מְצוֶּּוה לְשַׁלְּחוֹ אֶלָּא לַהֲבִיאוֹ לִידֵי גִּזְבָּר. אָמַר רָבִינָא: הִלְכָּךְ, עוֹף טָהוֹר שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ פָּטוּר מִשִּׁלּוּחַ, מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם״ – בְּמִי שֶׁאַתָּה מְצוֶּּוה לְשַׁלְּחוֹ, יָצָא זֶה שֶׁאִי אַתָּה מְצוֶּּוה לְשַׁלְּחוֹ אֶלָּא לַהֲבִיאוֹ לְבֵית דִּין. הֵיכִי דָמֵי? אִי דִּגְמַר דִּינֵיהּ –מתני' שילוח הקן: אבל לא במוקדשין - בגמ' מפרש היכי דמי מוקדשין: ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן - דכתיב (דברים כב) כי יקרא: שקננו בפרדס - שמרדו ויצאו מן הבית ואין חוזרות לבית ונעשו מדבריות ופרדס לאו מזומן הוא שיכולים הם לברוח אבל אם בבית קננו פטור: קננו בתוך הבית - שלא מרדו: וכן יוני הרדסיאות - שדרכם ליגדל עם בני אדם פטור: עוף טמא פטור - כדמפרש בגמרא צפור טהורה ולא טמאה: עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור - אע"ג דמינא דאפרוח בר שילוח הוא: פטור - דקן צפור בעינן שתהא האם המקננת צפור טהורה. ועוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא נמי אע"ג דקן צפור הוא פטור כדמפרש בגמרא ואת הבנים תקח לך ולא לכלביך ובגמרא פריך מכלל דעוף טהור הרובץ על ביצי מין אחר כמותו טהור חייב: קורא - עוף טמא הוא ודרכו לרבוץ על ביצי אחרים: זכר פטור מלשלח - כדיליף טעמא בגמ': גמ' רבי אבין ורבי מיישא - מפרשי הך מתניתין דכסוי הדם ואותו ואת בנו וגיד הנשה והזרוע והלחיים וראשית הגז ושלוח הקן דתנן בכולהו בארץ ובחו"ל בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין מר פריש חדא ומר פריש חדא ולא פליגי ותרוייהו קא מפרשי לאידך וצריכין אנו לומר דבר בשם אומרו: כל היכא דתנן בארץ ובחו"ל - בהנך פרקין: שלא לצורך - הוא דלאו חובת קרקע נינהו אלא חובת הגוף ונוהגת בכל מושבות כדיליף בפ"ק דקדושין (דף לז:): לבד מראשית הגז לאפוקי מדרבי אלעאי - דמקיש לה לתרומה. וה"ה נמי במתנות נשנית לצורך דהא רבי אלעאי יליף מתנות מראשית הגז והא דנקט ראשית הגז משום דעלה א"ר אלעאי בהדיא כדאמר לעיל רבי אלעאי אומר ראשית הגז אינה נוהגת אלא בארץ: וכל היכא דתני בחולין ובמוקדשין - דהיינו גיד הנשה ואותו ואת בנו: לצורך - דאותו ואת בנו אי לאו דאשמועינן ליה הוה אמינא דאינו נוהג אלא במוקדשין דהא בקדשים כתיב הילכך אשמועינן דנוהג הוא בחולין כדאמר התם ושור הפסיק הענין וכ"ש הנך דתנן אבל לא במוקדשין לצורך הוא דאשמועינן חילוק: בר מגיד הנשה - דשלא לצורך תנייה דנוהג הוא דפשיטא לן דמשום דאקדשיה לא לפקע איסור גיד הנשה מיניה: ולאו מי אוקימנא ליה - בפרק גיד הנשה (לעיל חולין דף פט:): בולדות קדשים - דאתא לאשמועינן דחייב משום גיד ומוקדשין דכיון דאיסור מוקדשין קדים כדמפרש התם שיצירת הולד קודמת לגידין איצטריך לאשמועינן דאתי איסור גיד וחייל עלייהו: ומשני מ"ט - דוחקת לאוקמה בהכי משום דהיה קשיא לך למאי הלכתא תנינהו והשתא אתו רבי אבין ורבי מיישא להנך למימר לא תדחק לאוקמה בהכי דמעיקרא כי מקשת התם פשיטא לאו קושיא היא דהא איכא טובא דמתני שלא לצורך ואיידי דתנינהו כל חדא וחדא בחדא לצורך תנא נמי בהן באידך שלא לצורך וה"ה למוקדשין איידי דתנייה בכולהו לצורך תנייה נמי בהן שלא לצורך וכן בפני הבית משום אותו ואת בנו תנייה בכולהו וכן חו"ל משום ראשית הגז: שהרג את הנפש - ואח"כ מרד ונמצא בקן: פטור מלשלח - הואיל ובר קטלא הוא והכי דרשת ליה דקא בעי לשלח למקום הצלה והפקר והאי לאו בר הכי הוא והכי דריש קרא שלח תשלח את הראוי לשלחו ואת שאין ראוי לשלחו אל תשלחנו:אלמא מתנות דכהן לא מזבני אינשי - פירוש לא מזבני כמו לא זבני דכי היכי דכשלקח ממנו במשקל מנכה לו משום דכשאמר ליה מכור לי ליטרא בשר לא רצה לקנות מתנות ה"נ מתני' שייר אצל מוכר הוי כלוקח הימנו במשקל ולא זבין מתנה דכהן אבל בשלא שייר כלום לא שייך לומר לא זבין שהרי קנה הכל ומיהו הא דקאמר דא"ל מוכר מתנה דכהן לא זבני לך לא א"ש: מתני' שילוח הקן: לבד מראשית הגז - וה"ה לבד ממתנות וחדא מינייהו נקט: כל היכא דתנן בחולין ובמוקדשין לצורך כו' - תימה כיון דאין חילוק בין חולין ומוקדשים אלא בגיד הנשה ובאותו ואת בנו א"כ הכי נמי הוה מצי למימר איפכא שלא לצורך לבד מאותו ואת בנו וי"ל דכיון דחדוש הוא באותו שהוא שלא לצורך כדמפרש ואזיל ולאו מי אוקימנא כו' ניחא טפי לומר לבד מאותו דבר שהייתי סבור שהוא לצורך והוא שלא לצורך: מאי טעמא אוקימנא לאו משום דקשיא לן כו' - דהא דאשמועינן דולדות קדשים במעי אמן או בהוייתן הן קדושין הוה מצי לאשמועינן בעלמא בלא גיד הנשה אלא איידי דתנא לצורך תנא נמי שלא לצורך ומ"מ מוקמינן לה בולדות קדשים כיון דמצינן לפרושי דאשמועינן חדוש קצת: יצא זה שאין אתה מצווה לשלחו אלא להביאו ליד גזבר - פ"ה דטעמא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה וקשה חדא דלישנא לא משמע הכי ועוד דמסיק ומוקי לה בלא נגמר דינו וא"כ אין בו תקלה ונראה דפשטיה דקרא דריש דמשמע דבמידי שיכול לשלחו משתעי אבל הקדש מצוה להביאו ליד גזבר ופירש בקונטרס מתקח לך לא מצי לאתויי דהא ביצי תורים לא מועלים ולא נהנים ואע"ג דבקדשי בדק הבית מועלים מתניתין איירי בקדשי מזבח לכ"ע ולא פליגי בסמוך אלא בקדשי בדק הבית ולהכי לא מצי ממעט מתקח לך ומיהו לשון להביאו ליד גזבר אין מיושב כל כך דגזבר לא שייך אלא בקדשי בדק הבית: