חוליןקכו:
טוען את הדף…
שָׁלֹשׁ טוּמְאוֹת פּוֹרְשׁוֹת מִן הַמֵּת, שְׁתַּיִם בְּכׇל אַחַת וּשְׁלִישִׁית אֵין בָּהֶן, וְאֵלּוּ הֵן: מְלֹא תַרְוָוד רָקָב, וְעֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה, וְגוֹלֵל וְדוֹפֵק. מְלֹא תַרְוָוד רָקָב – מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וּבְאֹהֶל, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע, וְהֵיכָן מַגָּעוֹ? עִם אַחַת מֵהֶן. עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה – מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וּבְמַגָּע, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל, וְהֵיכָן אׇהֳלוֹ? עִם אַחַת מֵהֶן. הַגּוֹלֵל וְדוֹפֵק – מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְאֹהֶל, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא, וְהֵיכָן מַשָּׂאוֹ? עִם אֶחָד מֵהֶן. קוּלִית נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״בְּנִבְלָתָהּ״ – וְלֹא בְּקוּלִית סְתוּמָה. יָכוֹל אֲפִילּוּ נִיקְּבָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַנּוֹגֵעַ … יִטְמָא״, אֶת שֶׁאֶפְשָׁר לִיגַּע – טָמֵא, וְאֶת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִיגַּע – טָהוֹר. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְאַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, בְּהֵמָה בְּעוֹרָהּ לֹא תְּטַמֵּא? פּוֹק חֲזִי כַּמָּה נְקָבִים יֵשׁ בָּהּ! אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, כּוּלְיָא בְּחֶלְבָּהּ לֹא תְּטַמֵּא? תָּא חֲזִי כַּמָּה חוּטִין נִמְשָׁכִין הֵימֶנָּה. בָּעֵי רַב אוֹשַׁעְיָא: חִישֵּׁב עָלֶיהָ לְנוֹקְבָהּ וְלֹא נִיקְּבָה, מַהוּ? מְחוּסַּר נְקִיבָה כִּמְחוּסַּר מַעֲשֶׂה דָּמֵי, אוֹ לָא? הֲדַר פַּשְׁטַהּ: מְחוּסַּר נְקִיבָה לָאו כִּמְחוּסַּר מַעֲשֶׂה דָּמֵי. מַתְנִי׳ בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ הַמְרוּקֶּמֶת טְהוֹרָה, נִיקְּבָה כׇּל שֶׁהוּא – טָמֵא. עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה – הַנּוֹגֵעַ בַּבָּשָׂר טָמֵא, בָּאֲדָמָה טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַנּוֹגֵעַ בָּאֲדָמָה שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר טָמֵא. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״הַטְּמֵאִים״ – לְרַבּוֹת בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ. יָכוֹל אֲפִילּוּ לֹא רִיקְּמָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַשֶּׁרֶץ״ – מָה שֶׁרֶץ שֶׁרִקֵּם, אַף בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ שֶׁרִקְּמָה. יָכוֹל אֲפִילּוּ לֹא נִיקְּבוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַנּוֹגֵעַ … יִטְמָא״, אֶת שֶׁאֶפְשָׁר לִיגַּע – טָמֵא, וְאֶת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִיגַּע – טָהוֹר. וְכַמָּה נְקִיבָתָהּ? כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, שֶׁאֶפְשָׁר לִיגַּע כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ [וְכוּ׳]. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: וְהוּא שֶׁהִשְׁרִיץ עַל פְּנֵי כּוּלּוֹ. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַנּוֹגֵעַ בָּאֲדָמָה שֶׁכְּנֶגֶד בָּשָׂר טָמֵא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: וְהוּא שֶׁהִשְׁרִיץ עַל פְּנֵי כּוּלּוֹ. מַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַרֵישָׁא, כׇּל שֶׁכֵּן אַסֵּיפָא, וּמַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא – אֲבָל רֵישָׁא, אַף עַל גַּב דְּלָא הִשְׁרִיץ. תָּנוּ רַבָּנַן: מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר ״עַכְבָּר״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עַכְבָּר שֶׁבַּיָּם, שֶׁשְּׁמוֹ עַכְבָּר. וְדִין הוּא: טִימֵּא בְּחוּלְדָּה וְטִימֵּא בְּעַכְבָּר, מָה חוּלְדָּה מִין הַגָּדֵל עַל הָאָרֶץ, אַף עַכְבָּר מִין הַגָּדֵל עַל הָאָרֶץ. אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: טִימֵּא בְּחוּלְדָּה וְטִימֵּא בְּעַכְבָּר, מָה חוּלְדָּה כֹּל שֶׁשְּׁמָהּ ״חוּלְדָּה״, אַף עַכְבָּר כֹּל שֶׁשְּׁמוֹ ״עַכְבָּר״, אֲפִילּוּ עַכְבָּר שֶׁבַּיָּם שֶׁשְּׁמוֹ ״עַכְבָּר״. תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַל הָאָרֶץ״. אִי ״עַל הָאָרֶץ״, יָכוֹל עַל הָאָרֶץ – יְטַמֵּא, יָרַד לְיָם – לֹא יְטַמֵּא,שלש טומאות פורשות כו' - טומאות הרבה פורשות מן המת כגון כזית בשר ושדרה וגלגולת שלא חסרו ורובע עצמות ומלא תרווד רקב ועצם כשעורה ורוב המנין והבנין אלא שלש טומאות פורשות ממנו ששוות בדבר זה שיש בכל אחת שתים מטומאתו של מת או מגע ומשא בלא אהל או מגע ואהל בלא משא או משא ואהל בלא מגע והשלישית אין בה: ואלו הן - הג' הפורשות שהמשפט הזה נוהג בהן: מלא תרווד רקב ועצם כשעורה וגולל ודופק - גולל זה כסוי העליון דף שנותנין על המת דופק זה דף הניתן בצדיו ורבינן להו מקראי בפ' בהמה המקשה (לעיל חולין דף עב.) והנך תרי חדא טומאה נינהו ששניהם יוצאים ממקרא אחד וטומאתן שוה אבל שאר פורשים מן המת כל ג' טומאות המת נוהגים בהם: מלא תרווד רקב מטמא במשא ואהל - שהרי נושא את כולו: ואינו מטמא במגע - שאין נוגע בכולן. והיינו פליגא דר' יוסי דאמר מלא תרווד רקב מטמא במגע דקרייה לאהל מגע: והיכן מגעו - של מת: באחת מהן - בכל אחת מאלו השתים הנותרות: עצם כשעורה - הלמ"מ דמגע ומשא אית ליה ולא אהל כדאמרינן בנזיר (דף נג:) עצם כשעורה הלכה: והיכן אהלו - של מת: גולל ודופק - נמי הלכה גמירי לה בבהמה המקשה (לעיל חולין דף עב.). ולמאן דנפקא ליה התם מקרא לא ידענא מהיכן אימעיט משא: יכול אפי' נקבה - לא הוי טמא: ת"ל הנוגע יטמא - יו"ד יתירא דריש: את שאפשר ליגע טמא - שם טומאה עליו הילכך אע"פ דלא נגע אלא בעצם טמא דשומר מכניס ומוציא טומאה: בהמה בתוך עורה - כל זמן שלא הופשטה כלל: לא תטמא - דהא אי אפשר ליגע בבשר: כמה נקבים יש בה - הפה והחוטם והעינים: חלב אינו טמא כדכתיב יעשה לכל מלאכה ותניא בגמרא דכל שעה בפסחים (דף כג.) מלאכה מה ת"ל לכל מלאכה שיכול למלאכת הדיוט יהא טהור למלאכת גבוה יהא טמא ת"ל לכל מלאכה: כוליא - המכוסה בחלבה לא תטמא הואיל ואי אפשר ליגע בה: נמשכין הימנה - באמצעיתה והן בשר: מתני' ביצת השרץ - יש שרץ שהוא מטיל ביצים צב והלטאה וחומט: המרוקמת - שנולד בה אפרוח: טהורה - לפי שאי אפשר ליגע בה: ניקבה כל שהוא טמאה - ואע"פ שלא נגע אלא שהשומר מוציא טומאה: יש מין עכבר שאינו פרה ורבה אלא מעצמו נוצר מאדמה כאשפה המשרצת תולעים ואם עדיין לא נברא העכבר אלא צדו אחד הימני או השמאלי הנוגע בבשר טמא באדמה שכנגדו טהור: גמ' הטמאים - אלה הטמאים ה"א יתירא נדרשת לכמה דרשות לאסור צירן ורוטבן (לעיל חולין דף קיב:) ולעורותיהן כבשרן (לעיל חולין דף קכב:) ולביצת השרץ: ת"ל השרץ - הטמאים לכם בכל השרץ: כחוט השערה - שער ראשו וזקנו אם יכניסו לתוכו הרי נגע וטמא שהשער המחובר הרי הוא כבשר בין שער טהור הנוגע בטומאה בין שער טמא שנגע בו הטהור טמא. דתניא בת"כ הנוגע בבשר הזב ולא בצואה שעליו ולא בקילקלין. הוא עירבוב שער תלוש המתקשה ונאסף בשערו שעל החזה ושעל השחי פולטרי"ץ בלע"ז ואינם מחוברין לבשר להכי קרי ליה קילקלין מה קילקלין זה מקושר כנגד החוץ אף הני שערות קשורין ומכוסין שם כך מצאתי בדברי רב האי. יכול שאני מוציא את השער ואת הצפורן ת"ל טמא הא למדת ששער הטמא הרי הוא כבשרו. ושער הטהור נמי תניא התם וכל אשר יגע בו הזב בו ולא בצואה שעליו ולא בקילקלין שעליו יכול שאני מוציא את השער ואת הצפורן ת"ל יטמא: והוא שהשריץ - חציו על פני ארכו של שרץ מראשו ועד רגליו כלומר שמצד א' הוא נעשה בשר ולהכי טמא אם נגע בבשר דחשיב שרץ הוא: מאן דמתני לה - להא דר' יהושע ארישא דמיירי בנוגע בבשר ואפ"ה מטהר ליה ריב"ל אם לא השריץ על פני כולו: כ"ש אסיפא - אדר' יהודה דמיירי בנוגע באדמה דאשמעינן דלא טימא ר' יהודה בעפר אלא אם כן השריץ על פני כולו דהכי מסתבר שפיר. ולקמן תנא כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה: עכבר שבים - דג הוא דומה לעכבר ועכבר שמו: ודין הוא - מדינא נפקא ליה דלא מטמא ולא צריכא קרא: מה חולדה מין הגדל על הארץ - ולא שבים שהרי אין חולדה בים: אף עכבר - אף על פי שיש ממינו בים לא טימא אלא מין הארץ: אי על הארץ יכול על הארץ יטמא - כלומר אומר אני לא אדרשנו לך במדה זו אלא לכך בא לומר על הארץ יטמא בין עכבר הים בין עכבר היבשה אם על הארץ נגע בטהור יטמאנו ואם נפל לים ושם נגע בטהור לא יטמא:עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא אבל לא באהל - פי' בקונטרס דהלמ"מ הוא ואי אפשר לומר כן דמקראי ילפינן לה בנזיר פרק כהן גדול (נזיר דף נג:) ולא הוי הלכה אלא מה שהנזיר מגלח עליו אע"ג דלא מטמא באהל: גולל ודופק מטמא במגע ובאהל ואין מטמא במשא - למ"ד בפרק בהמה המקשה (לעיל חולין דף עב.) דגולל ודופק הוו מהלכה איכא למימר דהכי גמירי לה אלא למאן דמייתי לה מעל פני השדה קשה מנא לן ונראה משום דההוא קרא דכל אשר יגע על פני השדה מוקמינן בנזיר (דף נג:) באהל הילכך מטמא באהל ובמגע נמי מטמא משום דאפקיה בלשון נגיעה אבל במשא לא מצינו שיטמא: בנבלתה ולא בקולית סתומה - מהאי קרא נמי ממעטינן בפ' בהמה המקשה (לעיל חולין עז:) עצמות וגידין וקשה דא"כ היכי נמעט מיניה קולית סתומה ומיהו כיון דלא מרבינן שומר אלא בנקובה שיכול ליגע ממילא כי אמעיטו עצמות אמעיט נמי קולית סתומה אע"פ דשומר הוי כסתום כגון חטה בקליפתה התם מרבינן מקרא דזרע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה אבל הכא גלי קרא דשומר לא הוי אלא בשאפשר ליגע וכן גבי שרצים מרבינן לקמן מיטמא דשרצים קולית השרץ נקובה ואע"ג דמהטמאים דרשינן לקמן לרבות קולית השרץ וביצת השרץ עיקר קרא לא אתא אלא לביצת השרץ אבל קולית נפקא מיטמא ואע"ג דמהטמאים דרשינן דרשות טובא אפשר דדרשינן מטמא טמאים הטמאים או טובא טמאים כתיב התם: יכול אפילו לא רקמה ת"ל השרץ - וא"ת ולרקמה למה לי קרא לענין טומאה הא לענין אכילה פשיטא לן בלא קרא בפרק אלו טרפות (לעיל חולין דף סד.) שאם רקמה ואכלה לוקה משום השרץ השורץ על הארץ אלמא שרץ איקרי ויש לומר דודאי רקמה שרץ איקרי אבל צב ועכבר לא איקרי וכה"ג אמרינן בפ' בהמה המקשה (לעיל חולין עה.) גבי חלב דלא איקרי חלב שור כשב ועז עד שיצא העובר לאויר העולם אי נמי מקרא דהכא קים לן באלו טרפות לענין אכילה שלוקה: