חוליןמב:
טוען את הדף…
בִּשְׁלָמָא לְתַנָּא דִּידַן, דִּתְנָא, תְּנָא וּדְשַׁיַּיר – אָתְיָא בְּזֶה הַכְּלָל, אֶלָּא לְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דְּאָמַר: שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה טְרֵפוֹת וְתוּ לֵיכָּא, וְהָא אִיכָּא בְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ רַגְלֶיהָ מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַעְלָה טְרֵפָה? סָבַר לֵיהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: יְכוֹלָה הִיא לִיכּוֹוֹת וְלִחְיוֹת. אַף עַל גַּב דִּיכוֹלָה לִיכּוֹוֹת וְלִחְיוֹת, לְמַאן קָאָמַר? לְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל טְרֵפָה חַיָּה סְבִירָא לֵיהּ! אֶלָּא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: ״כְּשֵׁרָה הִיא״. וְהָאִיכָּא חִסָּרוֹן בַּשִּׁדְרָה, דִּתְנַן: כַּמָּה חִסָּרוֹן בַּשִּׁדְרָה? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי חוּלְיוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חוּלְיָא אַחַת; וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וְכֵן לִטְרֵפָה. הֶמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת, דְּקָא חָשְׁבַתְּ לְהוּ בְּתַרְתֵּי, חַשְׁבִינְהוּ בַּחֲדָא, אַפֵּיק חֲדָא וְעַיֵּיל חֲדָא. וְהָאִיכָּא גְּלוּדָה? סָבַר לַהּ כְּרַבִּי מֵאִיר דְּמַכְשַׁיר. וְהָא אִיכָּא חֲרוּתָא? מָרָה – מַאן קָתָנֵי לַהּ? רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. אַפֵּיק מָרָה, וְעַיֵּיל חֲרוּתָא. וְהָאִיכָּא שַׁב שְׁמַעְתָּתָא, דְּאָמַר רַב מַתְנָא: הַאי בּוּקָא דְּאַטְמָא דְּשַׁף מִדּוּכְתֵּיהּ – טְרֵפָה, וְאָמַר רָכִישׁ בַּר פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: לָקְתָה בְּכוּלְיָא אַחַת – טְרֵפָה, וּתְנַן: נִיטַּל הַטְּחוֹל – כְּשֵׁרָה, וְאָמַר רַב עַוִּירָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא נִיטַּל, אֲבָל נִיקַּב – טְרֵפָה. וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר שְׁמוּאֵל: סִימָנִים שֶׁנִּדַּלְדְּלוּ בְּרוּבָּן – טְרֵפָה. וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא אָמַר רַב מַתְנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: נֶעֶקְרָה צֵלָע מֵעִיקָּרָהּ – טְרֵפָה, וְגוּלְגּוֹלֶת שֶׁנֶּחְבְּסָה בְּרוּבָּה, וּבָשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רוֹב הַכָּרֵס בְּרוּבּוֹ – טְרֵפָה. נְקוּבֵי תְּמָנְיָא הָווּ, חַשְׁבִינְהוּ בְּחַד, אַפֵּיק שַׁב, וְעַיֵּיל שַׁב. אִי הָכִי, פְּסוּקֵי נָמֵי תְּרֵי הָווּ, חַשְּׁבִינְהוּ בְּחַד, בָּצַר לְהוּ חֲדָא, וְעוֹד, דְּרַב עַוִּירָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא נָמֵי נְקוּבָה הִיא!בשלמא לתנא דידן - אע"ג דלא תנא אלא י"ח מ"מ לא תנא מניינא ואיכא למימר דתנא תנא ודלא תנא אתיא בזה הכלל: אלא לתנא דבי ר' ישמעאל - דתנא מניינא קשיא והא איכא בסג"ר סימן הוא ומשנה וברייתא הן בהמה שנחתכו רגליה בפרק בהמה המקשה (לקמן חולין עו.) כמה חסרון בשדרה באהילות גלודה בפרקין וכן חרותא. ושב שמעתתא שבע טרפות שמנו האמוראים ולא נשנו במשנה והן היו מקובלים מרבן. האחרונים קרי רגלים ושלפנים קרי ידים: ארכובה - יינויי"ל מקום חיבור השוק והירך שמפרקין אותה משם בשעת הפשטה: ר' שמעון בן אלעזר - בתוספתא קתני לה הכי רבי שמעון בן אלעזר מכשיר מפני שיכולה ליכוות ולחיות והכא נקט סיפא דמילתיה ולא נקט השתא ר' שמעון בן אלעזר מכשיר: ופרכינן אע"ג דיכולה ליכוות ולחיות - קשיא היא דאפי' הכי איכא למימר דאטרפה לא פליג ר"ש דלמאן קא מותבינן אתנא דבי רבי ישמעאל דתנא מניינא ואיהו טרפה חיה סבירא ליה דקאמר ובין החיה אשר לא תאכל דקרי לה לטרפה חיה אלא הכי פריק סבר לה כרבי שמעון דאמר כשרה היא כדקתני התם רבי שמעון בן אלעזר מכשיר: כמה חסרון בשדרה - שלא תטמא באהל אלא במגע ובמשא כדין עצם כשעורה דאילו שדרה שלמה וגולגולת שלמה ורוב מניינו ורוב בניינו תנן באהילות (פ"ב מ"א) דמטמאין באהל ואע"פ שאין עליהן בשר: וכן לטרפה - לב"ש לא הויא טרפה בבציר משתי חוליות ולב"ה בחוליא אחת מיטרפא: חשבינהו כחד - דהא גבי הדדי סמכי וכחד דמי: והאיכא גלודה - שניטל עורה והופשטה כולה או מחמת שחין או מחמת מלאכה דקתני מתני' (לקמן חולין דף נד.) וחכמים פוסלים: ומשני סבר לה כר"מ דמכשיר: והאיכא חרותא - דקתני מתניתין (שם) אלו כשרות חרותא בידי שמים ותניא לקמן (חולין דף נה:) בידי אדם טרפה ואיזו היא חרותא כל שצמקה ריאה שלה ונתקשה כחריות של דקל מחמת שהבעיתה אדם בקולו ופעמים שצומקת מקולות וברד והיא בידי שמים והדרא בריא אבל בידי אדם תו לא הדרא בריא: מרה מאן קתני לה - דחשבה ניקבה המרה במניינא די"ח טרפות במתניתין יחידאה היא ור"י ברבי יהודה קתני לה לקמן בפרקין (חולין דף מג.) בשמעתין ותנא דבי ר"י לית ליה מרה ואפיק מרה ועייל חרותא: בוקא דאטמא - קולית הירך: דשף מדוכתיה - שקפץ ממקומו חור שבעצם אליה שהוא תחוב בו ולקמן (חולין דף נד:) מסיים והוא דאיעכול ניבי. בוקא כמו בוכנא עגול ראשו ותחוב בחור כעלי זה התחוב בחור המכתשת: לקתה בכוליא אחת - וכ"ש בשתיהן ולקמן (חולין דף נה.) מסיים בה והוא דמטיא לקותא למקום חריץ: אבל ניקב טרפה - ולקמן מפרש ניקב בעליונו מקום שהיא עבה אבל בקולשיה כשרה: נדלדלו - נתלשו בכמה מקומות ומחוברין כאן מעט וכאן מעט: נעקרה צלע - אע"ג דתנן במתניתין נשתברו רוב צלעותיה דוקא נשתברו התם בעינן רובא אבל נעקרה צלע אחת מעיקרה עד חצי חולייתה כדמפרש לקמן (חולין דף נב.) טרפה: וגולגולת שנחבסה - שהוכתה מכות רבות ולא נפחתה ולא ניקב הקרום אם רובה נחבסה טרפה. נחבסה דמינציי"ר בלע"ז: ובשר החופה את רוב הכרס - זהו קרום עב שקורין טנפנ"א כשפותחין את הבהמה וחותכין את הבשר לאורך הבהמה והוא נראה. והאי דקרי ליה חופה את רוב הכרס ולא קרי ליה חופה את הכרס מפני שמיעוט הכרס נחבא בתוך צלעות החזה והסחוס ורובו מכוסה בבשר: כרס - פנצ"א לבדה בלא בית הכוסות והמסס ואם נקרע רובו של בשר כנגד הכרס אף ע"ג דכי משערת לההוא קרע לגבי כוליה בשר הוי מיעוטא שהרי אותו בשר מחזיק כל בני המעים והולך עד הירכים לא משערינן אלא במה שכנגד הכרס ואם מיקרע רובא דההוא טרפה. ושמואל לא סבירא ליה כמאן דפריש לקמן (חולין דף נ:) רוב החיצונה דמתניתין דהיינו בשר החופה את רוב הכרס דאם כן מה אתא שמואל לאשמועינן ואיהו מפרש למתניתין לקמן במילתא אחריתי: נקובי תמניא הוו - וכי חשבת להמסס ובית הכוסות בחד ומדלית לה למרה אכתי פשו להו תמניא נקובי דמתניתין: פסוקי תרין - גרגרת וחוט: דרב עוירא - ניקב הטחול:והא איכא בהמה שנחתכו רגליה - תימה דלא פריך מניטל צומת הגידים דתניא בהדיא בפ' בהמה המקשה (לקמן חולין עו.) דטרפה ויש לומר דהוי בכלל בהמה שנחתכו רגליה: ואמר רב יהודה אמר שמואל וכן לטרפה - מסיפא דייק רב יהודה דקתני גבי גולגולת כמה חסרון בגולגולת ב"ש אומרים כמלא מקדח ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות אלמא דבשיעור מיתה חשיב חסרון ולהכי חשיב דרב יהודה בהדי משניות משום דממתניתין דייק ולא חשיב לה בהדי שמעתא כדחשיב מלתא דרב עוירא אע"ג דאמתניתין אתמר וא"ת א"כ אמאי לא פריך נמי והא איכא גולגולת כיון דרב יהודה אכולהו קאי ואומר ר"ת דרב יהודה לא קאי אגולגולת דס"ד דחסרון דגולגולת הוי עם הקרום ובהמה מיטרפא בנקיבת הקרום לחודיה אבל אדם דאית ליה מזלא בעי חסרון גולגולת עם נקיבת הקרום והא דאמר בעירובין (דף ז:) דחשיב תרי חומרי דסתרי אהדדי כגון שדרה וגולגולת אגב שדרה נקט גולגולת אי נמי לענין טרפות אדם קאי וכן לטרפה נמי אגולגולת דמשכחת ביה חומרא וקולא חומרא לענין הורג את הנפש וקולא לענין פדיון בכור אם נטרף תוך שלשים שאין הכהן צריך להחזיר אם קבלו ולענין עשה חבירו טרפה ומיהו קשה דבסמוך גבי הא דאמר ר"י בר' יהודה ניקבה המרה טרפה דמקשו ליה רבנן מאיוב משמע דאין בהמה מיטרפא בכך כמו בן אדם ועוד לקמן (חולין דף מז:) גבי אדומה וירוקה כשרה מייתי מדרבי נתן שבאת לפניו אשה שמלה את בנה כו' אלמא מאי דחיי באדם חיי נמי בבהמה והיה נראה לפרש דחסרון הגולגולת בלא הקרום וטרפה לפי שסוף הקרום ליפסק ולהכי לא פריך הכא מגולגולת דהא קתני לה ניקב הקרום של מוח אבל אי אפשר לפרש כן שהרי יש ב"א הרבה שניטל מגולגולת שלהם יותר ממלא מקדח ועדיין חיים ונראה דחסרון הגולגולת הוי עם נקיבת קרום העליון דסוף תתאה ליפסק אבל בלא חסרון עצם אם ניקב קרום העליון אין סוף תתאה ליפסק וכן בבהמה איכא למ"ד (לקמן חולין דף מה.) תתאה מגין ואפילו למ"ד קרמא עילאה אע"ג דלא אינקיב תתאה טרפה יש לחלק בין אדם לבהמה ולא מטעם ר"ת אלא משום דבאדם הקרום התחתון קשה וחזק יותר מבהמה ומשום הכי בעי חסרון עצם עם נקיבת העליון ובבהמה התחתון רך ואין צריך חסרון עצם עם העליון אבל בדבר ששוה בזה ובזה אין לחלק ביניהן כלל: אפיק חדא ועייל חדא - ולמ"ד חסרון מבפנים לא שמיה חסרון וחסרון דמתניתין לר' שמעון דלרבנן הוי בכלל נקובה צ"ל דהך סוגיא כר' שמעון דלרבנן ליכא אלא י"ז: סימנין שנדלדלו ברובן טרפה - פירש ר"ח דלמאי דמסיק לקמן (חולין דף מד.) ומוקי לה באיפרוק אפרוקי נדלדלו היינו שנתפרדו זה מזה: אמר שמואל נעקרה צלע מעיקרה טרפה - לקמן (חולין דף נב.) פליג עליה בר זכאי ואמר נעקרו ברוב בצד אחד ונשתברו ברוב שני צדדין והכא נקט טפי מילתיה דשמואל משום אינך דקאמר גולגולת שנחבסה ובשר החופה את רוב הכרס ואם תאמר לרבי יוחנן דאמר התם בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדין חסר להו מי"ח טרפות דליכא למיחשבינהו בתרתי כיון דבזה ובזה צריך רוב שני צדדין ויש לומר דמכל מקום תרתי נינהו שזו עקורה וזו נטולה: