חוליןעז.
טוען את הדף…
נִמְנִין עֲלֵיהֶן בַּפֶּסַח, וְעוֹד, הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרַבָּה: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וְאִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא, וְאַתְּ אָמְרַתְּ: מַאי לֵיחוּשׁ לְהוּ?! אִישְׁתִּיק. וְאַמַּאי אִישְׁתִּיק? וְהָאָמַר רָבָא: הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּהָנֵי תְּלָת! שָׁאנֵי הָכָא, דַּהֲדַר בֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דַּאֲמַר לֵיהּ: אַל תַּקְנִיטֵנִי, בִּלְשׁוֹן יָחִיד אֲנִי שׁוֹנֶה אוֹתָהּ. הָהוּא נִשְׁבַּר הָעֶצֶם וְיָצָא לַחוּץ, דְּאִישְׁתְּקִיל קוּרְטִיתָא מִינֵּיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי, שַׁהֲיֵיהּ תְּלָתָא רִיגְלֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא: זִיל קַמֵּיהּ דְּרָבָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא, דַּחֲרִיפָא סַכִּינֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ, אֲמַר: מִכְּדֵי ״נִשְׁבַּר הָעֶצֶם וְיָצָא לַחוּץ״ תְּנַן, מָה לִי נְפַל, מָה לִי אִיתֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: מִתְלַקֵּט מַהוּ? מִתְרוֹסֵס מַהוּ? מִתְמַסְמֵס מַהוּ? הֵיכִי דָּמֵי מִתְמַסְמֵס? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: כֹּל שֶׁהָרוֹפֵא קוֹדְרוֹ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: נִיקַּב מַהוּ? נִקְלַף מַהוּ? נִסְדַּק מַהוּ? נִיטַּל שְׁלִישׁ הַתַּחְתּוֹן מַהוּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עוֹר הֲרֵי הוּא כְּבָשָׂר, דִּלְמָא דִּקְנָה מַשְׁכָּא דִּידֵיהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב פַּפֵּי, אִיבַּעְיָא לַן: נִקְדַּר כְּמִין טַבַּעַת, מַהוּ? וּפְשַׁטְנָא מֵהָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: דָּבָר זֶה שָׁאַלְתִּי לַחֲכָמִים וְלָרוֹפְאִים, וְאָמְרוּ: מְסָרְטוֹ בְּעֶצֶם וּמַעֲלֶה אֲרוּכָה, אֲבָל פַּרְזְלָא מִזְרָף זָרֵיף. אָמַר רַב פָּפָּא: וְהוּא דִּקְנָה גַּרְמָא דִּידֵיהּ. מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ שִׁלְיָא – נֶפֶשׁ הַיָּפֶה תֹּאכְלֶנָּה, וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא טוּמְאַת אֳכָלִין וְלֹא טוּמְאַת נְבֵלוֹת. חִישֵּׁב עָלֶיהָ – מְטַמְּאָה טוּמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טוּמְאַת נְבֵלוֹת. שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ – אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה, סִימַן וָלָד בָּאִשָּׁה וְסִימַן וָלָד בַּבְּהֵמָה. הַמְבַכֶּרֶת שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא – יַשְׁלִיכֶנָּה לִכְלָבִים, וּבַמּוּקְדָּשִׁין תִּקָּבֵר, וְאֵין קוֹבְרִין אוֹתָהּ בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים, וְאֵין תּוֹלִין אוֹתָהּ בְּאִילָן, מִפְּנֵי דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כֹּל (בהמה) [בַּבְּהֵמָה] תֹּאכֵלוּ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַשִּׁלְיָא. יָכוֹל אֲפִילּוּ יָצְתָה מִקְצָתָהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹתָהּ״ – אוֹתָהּ וְלֹא שִׁלְיָתָהּ. מִכְּדִי אֵין שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד, לְמָה לִי קְרָא? קְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה. בָּעֵי רַבִּי יִצְחָק בַּר נַפָּחָא: עוֹר חֲמוֹר שֶׁשְּׁלָקוֹ מַהוּ? לְמַאי? אִי לְטוּמְאַת אֳכָלִין – תְּנֵינָא,נמנין עליהם - דאפי' לא נמנה אדם עם החבורה אלא לאכול מהן יצא ידי אכילת פסח. אלמא בשר נינהו: ר"ל - פליג עליה בפסחים בכיצד צולין (פסחים דף פד.) ואמר אין נמנין והכא לאכשורי טרפה קאתי ואיסורא דאורייתא היא ואת אמרת כו': ואמאי אישתיק והאמר רבא - ביבמות בהחולץ הלכתא כריש לקיש בהני תלת ותו לא קנין פירות והחולץ למעוברת ומתנה באמצע כולן בהחולץ אלמא בהך גידין הרכין הלכתא כר' יוחנן דאע"ג דסופן להקשות הרי הן עכשיו כבשר: שאני הכא דהדר ביה ר' יוחנן - מגידין הרכין ואמר כל מידי דסופן להקשות בתר סוף אזלינן דמעיקרא הוה סמיך ר' יוחנן אהא דתנן בהעור והרוטב (לקמן חולין קכב.) עור הראש של עגל הרך הוי כבשר לטומאת אוכלין ונבלות ואע"ג דסופו להקשות והדר ביה ואוקמה לההיא כיחידאה: דאמר ליה - ר' יוחנן לריש לקיש בהעור והרוטב דקבעי מיניה עור הראש של עגל הרך מהו שיטמא ואמר ליה אינו מטמא הואיל וסופו להקשות ואמר ליה הרי שנינו ואלו שעורותיהן כבשרן עור הראש של עגל הרך ואמר ליה אל תקניטני בה שבלשון יחיד אני שונה אותה כלומר יחידאה היא ולא סבירא לן כוותיה: דאישתקיל קורטיתא - לשון קורט כלומר מעט מן העצם נעכל ונפל לארץ: שהייה תלתא ריגלי - לשאול הלכה לחכמים הנאספים לרגל: א"ל רב אדא בר מתנה - לבעל הבהמה: רבא בריה דרב יוסף בר חמא - הוא רבא בר פלוגתיה דאביי: דחריפא סכיניה - לב פתוח לו בסברא: מכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן - בברייתא דלעיל מה לי נפל מיניה מה לי איתיה הואיל ועור ובשר חופין את רובו כשרה: מתלקט מהו - בשר הנותר לכסות הרוב אינו יחד אלא כאן מעט וכאן מעט סביב העצם ואם תצרפהו הרי רוב הקיפו נכסה: מתרוסס מהו - שהיה הבשר מרודד וקלוש וחופה את רוב העצם: נתמסמס - בשר הנשאר לכסוי נרקב: קודרו - נוטלו בסכין כקדירת ארובה: איבעיא להו ניקב - אותו בשר החופה נקב קטן בלא חסרון: מהו - מי הוי ריעותא או לא: נקלף מעל העצם - אותו בשר החופה ואינו דבוק בעצם מהו. את"ל נקלף בלא חסרון הבשר כשר: נסדק - הבשר הנותר לכסוי מהו: ניטל שליש התחתון - של עובי הבשר סמוך לעצם הרי שני שלישי עליונים עומדים באויר מהו: ת"ש - חדא מהנך בעיי דאמר ר' יוחנן עור הרי הוא כבשר אלמא ניטל שליש התחתון ונשאר העור ושני שלישי עומדים כל שכן דכשר: דלמא התם דקנה משכא דידיה - שהחזיק העור בשלו כלומר התם לאו בניטל הבשר מתחתיו והעור עומד באויר קאמר אלא כגון שנשבר העצם בשיפולו שהוא ערום מבשר סמוך לארכובה שאין שם אלא עור והעור דבוק יפה בעצם ומחזיקו: נקדר - הבשר בסכין מעל השבר בעגול כמין טבעת ורוב הקיפו מכוסה: מהו - מי אמרינן כיון דנקדר בעגול שוב אינו מעלה ארוכה או לא אמרינן: מסרטו בעצם - דעלמא ומתוך שהוא מוציא דם מתחבר הבשר ונמשך זה אצל זה ומעלה ארוכה וכן דרך הרופאים: מזרף זריף - עושה חריצים בבשר ומכאיב המכה: והוא דקנה גרמא דידיה - שאנו רואים שהעצם מחזיק בשלו סביבות הקדירה מידבק העצם לבשר וסימן התחלת עלות ארוכה הוא: מתני' נפש היפה - שאין דעתו קצה בה מחמת מיאוס: תאכלנה - ולא אמרינן אבר מן החי היא שגם היא ניתר בשחיטת האם: ואינה מטמאה - דלא חשיבא אוכל: ולא טומאת נבלות - אם מתה הבהמה: חישב עליה - לאכילה: מטמאה טומאת אוכלין - אם נגעה בטומאה דמחשבה משויא ליה אוכל: אבל לא טומאת נבלות - דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכל בעלמא הוא: אסורה באכילה - ואע"ג דלא נפק אלא פורתא וליכא למימר כל מיחוי הולד היה שם שמא באותו מקצת יצא ראש הולד והרי הוא כילוד: ה"ג סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה: המבכרת - זהו פטר רחם שלה: ישליכנה לכלבים - שאין בה קדושה דאע"ג דאין שליא בלא ולד הכא רובה לאו בת מיקדשה היא דדלמא נקבה הוה כדלקמן בגמרא: ובמוקדשין - כגון בהמת שלמים שהפילה שליא: תקבר - דכיון דאין שליא בלא ולד קדשה דבין זכר ובין נקבה דנפיק מבהמת הקדש קדיש: בפרשת דרכים - מקום שהדרכים מתפרשים לשנים ודרך המנחשים לקוברה שם שלא תפיל עוד: דרכי האמורי - ניחוש וכתיב (שמות כג) ולא תעשה כמעשיהם: גמ' למה לי קרא - למימר ולא שליתה פשיטא דאסורה דשמא יצא הולד והרי הוא כילוד ושליא בתריה אזלא ולא שריתה שחיטה: אסמכתא בעלמא - ולדרשא אחריתי אתא עיקר קרא לחותך מן הטחול ומן הכליות כדאמר לעיל בפירקין (חולין דף סט.): עור חמור - שהוא קשה ומאוס: ששלקו - בשלו הרבה מאד: אי לטומאת אוכלין - אם נעשה אוכל לטמא טומאת אוכלין:אל תקניטני - דאותביה ריש לקיש לר' יוחנן מההיא דאלו שעורותיהן כבשרן כו' וא"ת לדידיה גופיה תקשה ליה דהא קסבר דבתר בסוף אזלינן בהך גידין שסופן להקשות וי"ל דלא דמי פסח דלאכילה לטומאה דאפי' עור ששלקו מטמא טומאת אוכלין כיון דחזי לאכילה כדאמר בסמוך ואע"ג דודאי אין נמנין עליו בפסח והכי נמי גידין שסופן להקשות וכן בפרק כיצד צולין (פסחים פד.) דפריך מההיא דר' יוחנן דאמר עור הראש של עגל הרך אין מטמא טומאת אוכלין אההיא דגידין שסופן להקשות מכ"ש פריך ובירושלמי אההיא דראשו של עגל הרך א"ר יוחנן לא שנו אלא לטומאה אבל ללקות לא ור"ל אמר משנה שלמה היא זו בין לטומאה ובין ללקות ומסיק התם מיחלף שיטתיה דר"ל תמן לא עביד לה בשר גבי גידין שסופן להקשות דאמר אין נמנין וכאן עביד ליה בשר א"ר בון טעמא דריש לקיש ואכלו את הבשר בשר ולא גידין משמע לפי הירושלמי דבכל מקום אזיל בתר השתא בר מגבי פסח דכתיב קרא: בלשון יחיד כו' - היה שונה במשנה דברי ר"ש ולא כמו שפי' בקונטרס משום דאתיא כיחידאה דבפרק החולץ (יבמות דף מב:) פריך והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה אע"ג דאתיא כר' יהודה וא"ת וממאי דמההיא דפסח הדר ביה ודלמא מההיא דלקמן הדר ביה וי"ל דמסתמא הדר ביה לגבי חבריה: נתמסמס מהו - הא דאמר באלו טרפות (לעיל חולין נג:) נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו הוא אינו היינו כגון בריאה ובגידין שהטרפות תלוי בהן אבל הכא שהטרפות תלוי בעצם אע"ג דנתמסמס הבשר שמא עדיין מגין: דקנה משכא דידיה - בקונטרס גרס בדלי"ת ור"ח ור"ת גרסי ברי"ש פי' רירים ליחה שלו שאז מדבק בו העור ומעלה בו ארוכה: