Chullin 46b · Talmud

כַּאֲהִינָא סוּמָּקָא – כְּשֵׁרָה. אִינְּקִיב תַּתָּאָה וְלָא אִינְּקִיב עִילָּאָה – מַגֵּין אוֹ לָא מַגֵּין? פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: לָא מַגֵּין, וְחַד אָמַר: מַגֵּין. וְהִלְכְתָא מַגֵּין, כִּדְרַב יוֹסֵף, דְּאָמַר רַב יוֹסֵף: הַאי רֵיאָה דְּאָוְושָׁא, אִי יָדְעִינַן הֵיכָא אָוְושָׁא – מוֹתְבִינַן עֲלַהּ גַּדְפָּא אוֹ רוּקָּא אוֹ גִילָא, אִי מְבַצְבְּצָא – טְרֵפָה, וְאִי לָא – כְּשֵׁרָה. וְאִי לָא יָדְעִינַן הֵיכָא אָוְושָׁא – מַיְיתִינַן מְשִׁיכְלְתָא דְּמַיָּא פָּשׁוֹרֵי וּמוֹתְבִינַן לַהּ בְּגַוַּהּ. בְּחַמִּימֵי לָא – דְּכָוְוצִי, בְּקָרִירֵי לָא – דִּמְטָרְשִׁי, אֶלָּא מוֹתְבִינַן בְּפָשׁוֹרֵי וְנָפְחִינַן לַהּ. אִי מְבַצְבְּצָא – טְרֵפָה, וְאִי לָא – כְּשֵׁרָה. תַּתָּאָה אִינְּקִיב, עִילָּאָה לָא אִינְּקִיב, וְהַאי דְּאָוְושָׁא – זִיקָא דְּבֵינֵי בֵּינֵי הוּא. (אֲהִינֵי סוּמָּקָא דִּיבַשׁ גִּילְדֵי, סִימָן). גּוּפָא, אָמַר רָבָא: הַאי רֵיאָה דְּאִיגְּלִיד כַּאֲהִינָא סוּמָּקָא – כְּשֵׁרָה. וְאָמַר רָבָא: רֵיאָה שֶׁהֶאֱדִימָה מִקְצָתָהּ – כְּשֵׁרָה, כּוּלָּהּ – טְרֵפָה. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: מִקְצָתָהּ מַאי טַעְמָא? דְּהָדְרָא בָּרְיָא, כּוּלָּהּ נָמֵי הָדְרָא בָּרְיָא! מִי לָא תַּנְיָא: וּשְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, עַד שֶׁיֵּצֵא מֵהֶם דָּם. וְכִי תֵּימָא: לִשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים מְדַמֵּינַן לַהּ, דְּתַנְיָא: נִצְרַר הַדָּם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָא. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ מִקְצָתָהּ נָמֵי! אֶלָּא, לָא שְׁנָא. וְאָמַר רָבָא: רֵיאָה שֶׁיָּבְשָׁה מִקְצָתָהּ – טְרֵפָה. וְכַמָּה? אָמַר רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: כְּדַי שֶׁתִּפָּרֵךְ בְּצִפּוֹרֶן. כְּמַאן, כְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם? דְּתַנְיָא: אֵיזוֹ הִיא יְבֵשָׁה – שֶׁאִם תִּינָּקֵב וְאֵינָהּ מוֹצִיאָה טִיפַּת דָּם; רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם אוֹמֵר: יְבֵשָׁה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נִפְרֶכֶת בְּצִפּוֹרֶן. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, גַּבֵּי אוֹזֶן בְּכוֹר דְּקָא שָׁלֵיט בֵּיהּ זִיקָא – לָא הָדְרָא בָּרְיָא, אֲבָל רֵיאָה דְּלָא קָא שָׁלֵיט בַּהּ אַוֵּירָא – הָדְרָא בָּרְיָא. וְאָמַר רָבָא: הַאי רֵיאָה דְּקָיְימָא גִּילְדֵּי גִּילְדֵּי, אוּכָּמֵי אוּכָּמֵי, חֶזְוָותָא חֶזְוָותָא – כְּשֵׁרָה. אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אֵין מַקִּיפִין בְּבוּעֵי. וְאָמַר רָבָא: הָנֵי תַּרְתֵּי אוּנֵּי דִּסְרִיכָן לַהֲדָדֵי, לֵית לְהוּ בְּדִיקָה. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן, אֲבָל כְּסִדְרָן – הַיְינוּ רְבִיתַיְיהוּ.

כאהינא סומקא - שנשארת בקרום התחתון והיא כתמרה אדומה: דאוושא - כשנופחין אותה משמעת קול כאילו רוח יוצא ממנה: ה"ג אי ידעינן מהיכא אוושא מותבינן עלה גדפא או גילא או רוקא - מושיבין על אותו מקום כנף פלומ"א בלע"ז: גילא - קש: אי מבצבצא - ההיא רוקא מחמת הנפיחה בידוע שיש שם נקב שהרוח יוצא משם: טרפה - משום ריאה שנקבה: ואי לא - ידעינן מהיכא אוושא פעמים שאין יכול להבחין לשמיעת האוזן מהיכן קול זה נשמע: מייתינן משיכלתא - קוניי"א בלעז: דמיא פשורי ומותבינן - לכולה ריאה לתוכה שכל מקום שיש בה נקב יבצבצו המים: דכווצן לה - והנקב נסתם ואין זו בדיקה יפה: דמטרשי לה - מקשין אותה כאבן ואם אין שם נקב בקרום העליון ויש נקב בתחתון מתקרע העליון מחמת שהוא קלוש ומים הקרים מותחין אותה כשמתקשה שקורין דייר"ש: תתאה אינקיב - והרוח יוצא מבפנים דרך הנקב ואינו יכול לצאת חוץ מפני קרום העליון שמגין ונכנס הרוח לבין ב' הקרומים לפיכך היא משמעת קול: שהאדימה - שנקוטר"א: מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים - קטנים כגון צפרדעים ודומה להם שעורן רך חוץ משמונה שרצים שעורן קשה אינו חייב עליהן בשבת משום חובל עד שתצא מהם טיפת דם ואע"פ שנצרר הדם והאדים עורן מבחוץ אין זה לקותא דמתוך שעורן רך הוא ממהר להאדים וה"נ ממהר להאדים ואמאי חשבת ליה נקב: וכ"ת לשמונה שרצים מדמינן לה דתנא - בהו בפ' ח' שרצים (שבת קז:): נצרר הדם - ונאסף במקום אחד דהיינו האדים העור מבחוץ אף על פי שלא יצא וקרי ליה התם חבורה שאינה חוזרת דכיון שהאדים העור מבחוץ בידוע שנקרע העור מפנים וסופו לינקב ולצאת והכא נמי להאי קרום דריאה חשבת ליה כעור גמור והכי מפרש התם דבהנך דאית להו עור הויא חבלה ובהנך דלית להו עור לא חשיבא חבלה הך צרירת דם. והך מתניתא קמייתא לא ידענא היכא תניא: אלא לא שנא - דבין כולה ובין מקצתה כשירה כדאמר לקמן (חולין דף מז:) אדומה כשרה מדר' נתן: הכא נמי לא שנא ל"ג: איזו היא יבשה - לגבי מומי בכור קאי: רבי יוסי בן המשולם אומר - ואע"פ שאין מוציאה דם אין זו יבשה עד שתיבש כל כך שתהא נפרכת בצפורן: רוח ואויר מבאיש ומקלקל את המכה: ה"ג הכא כיון דלא שליט בה אוירא הדרא בריא: גילדי גילדי - קליפות קליפות קרושט"ת בלע"ז כעין מכות מלנ"ש: אוכמי אוכמי - טיי"ש בלע"ז שחורות: חזותא חזותא - גוונים גוונים ודוקא הנך גוונים דלא מיטרפא בהו כגון אדומה ירוקה והנך דלקמן בהלכות: אין מקיפין בבועי - בועה שניקבה בריאה היכא דלא ממשמשא ידא דטבחא דליכא למיתלייה בטבחא ואין ידוע אם קודם שחיטה אם לאחר שחיטה אין מביאין בועה אחרת להקיף ולקרב אצלה ולנוקבה ולראות אם מראה הנקבים שוים כדאמרינן לקמן בפירקין (חולין דף נ.) מקיפין בריאה דה"מ ריאה אבל כיון שנעשית בה בועה אין מראה ניכר בה שעשוי להשתנות כל שעה ושמא מראה אחר היה לו ונשתנה. לשון מקיפין מקרבין זו לזו כמו אין מקיפין שתי חביות דמסכת ביצה (דף לב:): לית להו בדיקותא - שסירכא זו מחמת נקב היא באה שמתוך שהריאה שואבת כל מיני משקה והמשקה נעשה עב בתוכה כמין גלייר"א ויוצא מעט מעט דרך הנקב נקפה ונעשה קרום כך מצאתי בתשובת הגאונים ואע"פ שהוא סותם הנקב ואין מוציא רוח הא אמרן קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום שסופו ליסתר: שלא כסדרן - כגון שתים החיצונות נדבקו בסירכא ממעל לאמצעית או מתחתיה: היינו רביתייהו - זו מגינה על זו והדרא בריא שמתוך ששוכבות זו על זו אינן מתפרקות והקרום הולך וחזק אבל כשהן שלא כסדרן זו הולכת לכאן וזו הולכת לכאן והקרום מתפרק ונסתר וכן הלכה דליכא מאן דפליג עליה. ואונה הסרוכה באומא והיא אצלה מעשה בא לידי ושאלתי את פי רבינו יעקב בר רבי יקר והתירה לי לאכול ויש שאוסרין והוא אמר לי טעמו וטעמם. האוסרין אומרים הרי נקב יש ולא מצאנו שהותר אלא באוני כדאמר רבא אבל כסדרן היינו רביתייהו אבל אומי לא קאמר וטעמא דאוני משום שעומדין במיצר החזה ומתחממות והדרא בריא ותדע שהרי בריאה הסמוכה לדופן באוני כשרה ובאומא טרפה כדלקמן (חולין דף מח.). וטעם מורי לא מצינו אומא בגמרא ורבא לא אמר טעמו משום חום דהא בכל הריאה אמרן לעיל דלא שלט בה אוירא ורבא פי' טעמו משום דהיינו רביתייהו כלומר כך הן גדילות זו עם זו ואין מתפרקות זו מזו הלכך ל"ש אוני ול"ש אומא ורבא דנקט אוני משום דעיקר מילתיה דאורי לן דשלא כסדרן טרפה ואע"ג דאי הויא סריכי אוני בדופן הוי כשרה כדאמרינן לקמן (חולין דף מח.) אשמעינן רבא דהתם היינו טעמא דכיון שהחלל צר הן שוכבות תמיד אצל הדופן ואינן מתפרקות ממנו זו מזו אבל דשלא כסדרן מתפרקות הן שהרי אמצעית מפרקתן ולא תימא דוחק הדופן מעמידן שלא יתפרקו זו מזו אבל באונא ואומא שלא כסדרן לא איצטריכא לן לאורויי דכיון דברוחב החלל הן עומדות מי יחזיק בה שלא יתפרקו וסייג מצאתי לדבריו בתשובת הגאונים וניכרים דברי אמת. ועינוניתא דוורדא כל היכא דסבכא טריפה דכולהי לגבה דידה שלא כסדרן נינהו:

אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה מאי - לעיל (חולין דף מה.) גבי קרום של מוח לא בעי הכי דפשיטא דעילאה מגין שהוא עב וחזק: והלכתא מגין כדרב יוסף כו' - בכל דוכתי (לקמן חולין צג:) קי"ל כרבינא לקולא ולא הוצרך לפסוק כאן אלא משום דבעי לאתויי דרב יוסף: אלא לא שנא - פירש ר"ח לא שנא וטרפה ולפירושו הא דאמר לקמן אדומה כשרה מדר' נתן צריך לומר היינו כשמתלבנת ע"י נפיחה וכן משמע מתוך הלכות טרפות דרבינו גרשום ובה"ג של רבינו תם ובקונטרס פירש לא שנא וכשרה כדלקמן וכן פסק בה"ג ורב אלפס ורבינו יעקב בר רבי אבין היה מודה: אוכמי אוכמי - פירש בקונטרס טיי"ש שיש בה מראות שחורות והא דאמרינן בסמוך כדיותא טרפה יש לפרש דהינו כשרובה כך ומעשה בא לפני רבינו תם והכשיר כשלא היתה רובה שחורה אבל תימה דכיון דאמר לקמן (חולין דף מז:) דטרפה משום דשחור אדום הוא אלא שלקה א"כ מה לי רובה מה לי מקצתה כיון דע"י לקותא היא ונראה לפרש דאוכמא דהכא היינו כי כוחלא דאמר לקמן (שם) דכשרה וכן פירש בהלכות גדולות של ר"ת: אין מקיפין בבועי - כשניקבה היכא דלא ממשמשא ידא דטבחא כדפירש בקונטרס דאי לא ניקבה כשרה בר מהיכא דאיכא תרי בועי דסמיכי להדדי כדבסמוך: אבל כסדרן היינו רביתייהו - נראה לי כסדרן דוקא באותו ענין כמו שהן שוכבות זו אצל זו אבל אם הם שוכבות זו על זו אע"פ שהם סמוכות זו לזו טרפה דאין זה כסדרן ועוד כתוב בערוך בשם ר"ח כסדרן קבלה רב מפי רב אפילו סריכן תרי אוני באמצע ועיקרן מפרקי מהדדי טרפה וכ"ש אם דבוקות זו ע"ג זו הראשונה עם השניה או השניה עם השלישית דודאי טרפה ורבותינו הגאונים כתבו כיון דחדא סירכא על גבי חברתה היא רביתא ולא איכפת לן בההיא סירכא והרבה תמיה רבינו יהודה על קבלת ר"ח וכתב שלא מצא בכל הלכות טרפות של רבותינו שראה שום חילוק בין מיפרקי מעיקרן ללא מיפרקי: היינו רביתייהו - על פירוש הקונטרס דפירש דהסירכא מחמת נקב היא באה קשה לר"י דאמאי כסדרן כשרה נהי דאינה נמשכת לכאן ולכאן לא יהא אלא קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום אע"פ שאין הקרום דבוק למקום אחר ואי הוה אמרינן הא דכסדרן כשרה היינו במקום שסמוכות האונות זו לזו דחברתה מגינה על הנקב אם כן בחנם הוה מחלק בין כסדרן לשלא כסדרן אם היה חילוק אפילו כסדרן ואם היינו מפרשים היינו רביתייהו שזהו גידולה שרגילה הסירכא לבא שם בלא נקב הוה ניחא אבל ר"ח פירש רביתייהו הוי כמו מרבעיתייהו כלומר היינו דרך רביעתו והיה נראה לפרש דרגילה הסירכא לבא בכל מקום בריאה בלא נקב מתוך שהיא שואבת כל מיני משקה והא דטרפה שלא כסדרן היינו משום שסופה להתפרק וחשיב כנקובה כיון שסופה לנקב אבל קשה מהא דאמר לקמן (חולין דף מח.) גבי ריאה הסמוכה לדופן דרב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפשורי ומאי בדיקה שייך והא לעולם לא תבצבץ כיון דהסירכא עולה בלא נקב ומיהו בלאו הכי קשה דכי אמרינן נמי דמחמת נקב היא באה איך היה יודע ע"י שלא תבצבץ שהסירכה זו מחמת דופן כי נמי ניקבה הריאה לא תבצבץ שהקרום סותם את הנקב וטרפה היא דסופו ליפסק כשאינה סרוכה במיצר החזה במקום רביתא דאוני כדלקמן אלא שאני התם דחומרא בעלמא הוא דעביד דמן הדין יש לתלות בדופן דאיכא ריעותא והוא היה בודק להחמיר דאי מתרמי דהיא מבצבצא הוה טריף ומיהו קשה דקאמר מר זוטרא הא דרב נחמיה דבדיק לה בפשורי אדרבא מתנינן לה אתרי אוני דסריכי שלא כסדרן וההיא בדיקה הויא כדי להכשיר אי לא מבצבצא והשתא והלא לעולם לא תבצבץ ומיהו היינו הא דפריך עליה בשלמא הכא תלינן בדופן אבל התם אי האי אינקב טרפה ואי האי אינקב טרפה ופירש שם בקונטרס בשלמא הכא בדיק לה דאי לא מבצבצא לא אמרינן דניקבה ונסתמה דכיון דאיכא למיתליה בדופן תלינן בדופן וכשרה אלא הכא גבי תרתי אוני מכדי סירכא זו מחמת מכה היתה והי מינייהו דאינקוב טרפה והא דלא מפקא זיקא קרום עלה בה וסתמה ומיהו לפירושו שפירש שקרום עולה בלא נקב קשה הלשון דלא הוה ליה למימר אי האי אינקיב אלא אי האי מינקיב ושמא אינקיב הוי כמו מינקיב ויש ליישב פירוש הקונטרס אע"ג דקרום העולה מחמת מכה אינו קרום היינו כשאינו סרוך בשום מקום אבל כשהיא סרוכה במקום שאינה עומדת להתפרק סותמתה ומגינה יותר שהקרום הולך וחזק ומיהו הא דפריך רב יוסף לרבינא גבי ריאה שניקבה ודופן סותמתה אי לא סביך אמאי טרפה כו' ה"נ הוה מצי לאקשויי אמאי דמכשר רבא תרי אוני דסמיכי אהדדי כסדרן כיון דניקבה אמאי כשר ע"י סתימת הסרכא אלא דרב יוסף שמע הא דרבינא ברישא ופריך עלה ואי הוה שמיע ליה מילתא דרבא הוה נמי פריך עלה ומתוך הלכות טרפות של רבינו גרשום ותשובת הגאונים שכתב הרב ר' יוסף ט"ע משמע נמי שהסרכא מחמת נקב היא באה שמצריכין נפיחה כשהאונות סרוכות זו לזו כסדרן או סמוכות וסרוכות בצלעות או בבשר שבין הצלעות והשתא אם הסרכות באות בלא נקב א"כ כסדרן למה צריך נפיחה כיון דלא תתפרק וכן בריאה הסרוכה לדופן במקום רביתא דאוני אם לאו דאמר דאין סירכא אלא מחמת נקב ואז אתי שפיר דבדקינן לה בנפיחה שמא עדיין לא נסתם הנקב ואונא הסרוכה לאומא והיא אצלה פירש בקונטרס מעשה בא לידי ושאלתי את פי רבינו יעקב ב"ר יקר והתירה לי לאכול ופירש לי טעמו וטעם האוסרין ונראה לו דשרי ור"ת פסק לאיסור ואמר דכל המאכיל אונה סרוכה באומא מאכיל טרפות בישראל דנראה טעם האוסרין דרבא לא הכשיר אלא בתרי אוני ואומא אין שם אונא עליה אלא שם ריאה כדאמר רבא ה' אוני יש לה לריאה ואם איתא שבעה מבעי ליה ולכך קראוה ראשונים אומא לפי שאינה בכלל אונות דשם ריאה עליה שזהו עיקר הריאה ובאוני התיר רבא כמו שמפרש בקונטרס שעומדת במיצר החזה כדלקמן ואינה מתפרקת אבל באומא דהיינו ריאה לא התיר ועל המתיר להביא ראיה וכן בה"ג ובתשובת הגאונים והר"ר משה דפונטייז"א ונזכר בערוך עם הגאונים וכן נוהגים בכל מקום לאיסור חוץ ממקומו של רבינו שלמה שפשט היתר וכל רבותיו אוסרין חוץ מרבו (של) הזקן ואנו ממקום שפשט היתר של רש"י וכתב הר"י ז"ל שרבינו גרשום ורבינו נחשון גאון ור"ח ורבינו שמואל ור"י בן רבינו יהודה כולם מתירים ובתוספות רבינו יהודה מצאתי להתיר בשם ריב"א דאי לא הוה אומא בכלל אוני לא תמצא שלא כסדרן בשמאל ורבא אמר סתם בין בימין בין בשמאל והא דלא אמר שבעה אוני אית לה לריאה משום חסיר וחליף נקט חמשה דאומא אין דרכו להיות חסיר וחליף אלא לחמשה אוני ועוד נמי נראה דאפילו אם אין אומא שם אונא עליה מכל מקום נקט רבא אוני לאשמעינן דאפילו באוני שלא כסדרן טרפה כדמפרש בקונטרס ואי הוה נקט אונא הסרוכה לאומא הוה אמינא דאונא באונא אפילו שלא כסדרן כשרה:

חולין מו:

Navigate the library