Chullin 65b · Talmud

צִיפּוֹרֶת כְּרָמִים. אֵין לִי אֶלָּא הַבָּא וְאֵין לוֹ גַּבַּחַת. הַבָּא וְיֵשׁ לוֹ גַּבַּחַת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״סׇלְעָם״ – זֶה נִיפּוּל, ״לְמִינֵהוּ״ – לְהָבִיא אֶת הָאוּשְׁכָּף. וְאֵין לִי אֶלָּא הַבָּא וְאֵין לוֹ גַּבַּחַת. הַבָּא וְיֵשׁ לוֹ גַּבַּחַת, הַבָּא וְאֵין לוֹ זָנָב, הַבָּא וְיֵשׁ לוֹ זָנָב מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״חַרְגֹּל״ – זֶה רָשׁוֹן, ״לְמִינֵהוּ״ – לְהָבִיא אֶת הַכַּרְסֶפֶת וְאֶת הַשַּׁחֲלָנִית. וְאֵין לִי אֶלָּא הַבָּא וְאֵין לוֹ גַּבַּחַת. הַבָּא וְיֵשׁ לוֹ גַּבַּחַת, הַבָּא וְאֵין לוֹ זָנָב, הַבָּא וְיֵשׁ לוֹ זָנָב, הַבָּא וְאֵין רֹאשׁוֹ אָרוֹךְ, הַבָּא וְרֹאשׁוֹ אָרוֹךְ מִנַּיִן? אָמַרְתָּ: הֲרֵי אַתָּה דָן בִּנְיַן אָב מִשְּׁלׇשְׁתָּן, לֹא רְאִי אַרְבֶּה כִּרְאִי חַרְגּוֹל, וְלֹא רְאִי חַרְגּוֹל כִּרְאִי אַרְבֶּה, וְלֹא רְאִי שְׁנֵיהֶם כִּרְאִי סׇלְעָם, וְלֹא רְאִי סׇלְעָם כִּרְאִי שְׁנֵיהֶם. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם, וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם, וְקַרְצוּלַּיִם, וּכְנָפָיו חוֹפִין אֶת רוּבּוֹ; אַף כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם, וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם, וְקַרְצוּלַּיִם, וּכְנָפָיו חוֹפִין אֶת רוּבּוֹ. וַהֲלֹא הַצַּרְצוּר הַזֶּה יֵשׁ לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם, וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם, וְקַרְצוּלַּיִם, וּכְנָפָיו חוֹפִין אֶת רוּבּוֹ, יָכוֹל יְהֵא מוּתָּר? תַּלְמוּד לוֹמַר ״חָגָב״, שֶׁשְּׁמוֹ חָגָב. אִי שְׁמוֹ חָגָב, יָכוֹל אֵין בּוֹ כׇּל הַסִּימָנִין הַלָּלוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְמִינֵהוּ״ – עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כׇּל הַסִּימָנִין הַלָּלוּ. פָּרֵיךְ רַב אַחַאי: מָה לְהָנָךְ, שֶׁכֵּן אֵין רֹאשָׁן אָרוֹךְ? וְכִי תֵּימָא: כֵּיוָן דְּשָׁווּ בְּאַרְבַּע סִימָנִין מַיְיתִינַן וְלָא פָּרְכִינַן – אִי הָכִי, חַרְגּוֹל נָמֵי דְּשָׁווּ לְהוּ, לָא לִיכְתּוֹב וְתֵיתֵי מֵאַרְבֶּה וְסׇלְעָם! אֶלָּא, אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן אֵין לָהֶן זָנָב. הָכִי נָמֵי אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן אֵין רֹאשָׁן אָרוֹךְ? אֶלָּא אָמַר רַב אַחַאי: סׇלְעָם יַתִּירָא הוּא, לָא לִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״סׇלְעָם״, וְתֵיתֵי מֵאַרְבֶּה וּמֵחַרְגּוֹל, דְּמַאי פָּרְכַתְּ? מָה לְאַרְבֶּה דְּאֵין לוֹ גַּבַּחַת – הֲרֵי חַרְגּוֹל דְּיֵשׁ לוֹ גַּבַּחַת, מָה לְחַרְגּוֹל דְּיֵשׁ לוֹ זָנָב – הֲרֵי אַרְבֶּה דְּאֵין לוֹ זָנָב, סׇלְעָם דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְגוּפוֹ – תְּנֵהוּ עִנְיָן לְרֹאשׁוֹ אָרוֹךְ.

ציפורת כרמים - מין ארבה שלשניהם אין גבחת: ואין לי אלא - מין חגבים הבא לפנינו ואין לו גבחת יש לנו להביאן מארבה שיש כאן כלל ופרט וכלל כדמפרש לקמיה אשר לו כרעים תאכלו כלל ארבה פרט למינהו חזר וכלל ויש לך לרבות בכעין הפרט הדומין לו בכל סימנין שיש לו ארבע סימנין דמתניתין ועוד חמישי: שאין לו גבחת - שאין ראשו מרוט: הבא לפנינו ויש לו גבחת - שאינו דומה לארבה אלא בארבעה סימנין האמורין במשנתנו: ת"ל סלעם זה ניפול - ולזה יש גבחת והכשירו הכתוב והדר כתב למינהו להיות כלל ולידון עם אשר לו כרעים בכלל ופרט וכלל ומביא בכעין הפרט את הדומה לו דהיינו אושכף וה"ה ליוחנא ירושלמית וחדא מינייהו נקט דיש לו גבחת. ולקמיה פריך הא אמרן לעיל סלעם הוא רשון והכא מפרש ליה זה ניפול: ואין לי - להכשיר בשני דינין של כלל ופרט הללו: אלא הבא לפנינו ואין לו גבחת - דאיתרבי מלמינו דארבה: והבא ויש לו גבחת - דאיתרבי מלמינהו דסלעם: והבא ואין לו זנב - כלומר ובלבד שיבא לפנינו ונראה שאין לו זנב דלארבה וסלעם אין זנב ואכתי חמשה סימנין נינהו: הבא ויש לו זנב מנין - שאינו צריך לחזור אלא אחר ארבעת הסימנין: ת"ל חרגול - דיש לו זנב ולמינהו חזר וכלל להכי לידון כעין הפרט ולהביא הכרספת והשחלנית וה"ה לערצוביא ואי נמי היא היא מר קרי ליה הכי ומר הכי: ואין לי אלא הבא לפנינו - בין אין לו גבחת ובין יש לו ובין שאין לו זנב ובין שיש לו דהא כולהו איתרבו: והבא ואין ראשו ארוך - כלומר ובלבד שיהא בא לפנינו ואין ראשו ארוך דהיינו חמשה סימנין דהנך כולהו אין ראשן ארוך: הבא וראשו ארוך מנין - ובלבד שידמה בארבעת הסימנין: הרי אתה דן כו' לא ראי כו' - שיש בזה מה שאין בזה ועל כרחך אין סימני הטהרה תלוי בזנב ובגבחת לא ביש לו ולא באין לו שהרי יש כאן אין לו וכשר ויש לו וכשר: הצד השוה שבהן כו' אף כל כו' - ואפילו ראשו ארוך ולקמיה פריך מה להצד השוה שבהן שכן אין ראשן ארוך. וקרצולין גרסינן. ובין האי תנא לתנא דלעיל ליכא אלא הך דרשה דהאי מרבה ראשו ארוך ותנא דברייתא דלעיל לית ליה: הצרצור - מין חגב טמא: ת"ל חגב - דלא איצטריך דהא איתרבו כל השוין להו בארבעה סימנין: ששמו חגב - וכל האמורין למעלה שמם חגבים: יכול אין בו כל הסימנין הללו - ולקמן פריך מנא תיתי והא ארבה וחרגול כתיבי: ת"ל למינהו - דחגב והיינו כללי כללות ופרטי פרטות דאמרינן לעיל דהאי חגב ולמינהו יתירי נינהו לדרשה וסלעם נמי מייתרינן ליה לקמן: ה"ג פריך רב אחאי עד תנהו ענין לראשו ארוך והדר גרסינן במאי קמיפלגי עד כי האי גוונא מהכא והדר גרס אמר מר אי שמו חגב וכו': מה להצד השוה שבהן וכו' - דהא ע"כ עד דדמי ליה לפרט בכל צדדין בעינן לתנא דבי רבי ישמעאל: וכ"ת - ס"ל דכיון דדמי ליה במקצת מרבינן ליה בכעין הפרט כדפליגי תנאי בעלמא בכל כלל ופרט וכלל דאיכא למאן דאמר כללא קמא דוקא והוה ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ואהני כללא בתרא שהוא מוסיף על הפרט מידי דדמי ליה לפרט בכל צדדין ואיכא למאן דאמר בתרא דוקא והוה ליה כלל מוסיף על הפרט ואיתרבו כל מילי ואהניא כללא קמא למהוי בכלל ופרט למעוטי מידי דלא דמיא ליה לגמרי אבל מידי דדמי ליה במקצת לא מצי למעוטי דהא בתרא דוקא ותנא דבי רבי ישמעאל כמאן דאמר בתרא דוקא ס"ל: אי הכי חרגול לא ליכתוב - דאתי מארבה וסלעם ואע"ג דלהן אין זנב ולו יש זנב: אלא - מאי טעמא לא אייתי מינייהו משום דאיכא למיפרך כו' וה"נ איכא למפרך: ותיתי מארבה וחרגול - בהצד השוה שבהן דארבעה סימנין: דמאי פרכת - להצד השוה אי פרכת מה לארבה שכן אין לו גבחת תאמר בסלעם הרי חרגול יוכיח ומה לחרגול דיש לו זנב הרי ארבה דאין לו זנב וחזר הדין הצד השוה שבהן ששוין בארבעת סימנין ואין ראשן ארוך: תנהו ענין - זו מדה בתורה דבר שאינו ענין לגופו תנהו ענין לדבר אחר:

לא ראי ארבה כראי חרגול ולא ראי חרגול כראי ארבה ולא ראי שניהם כראי סלעם ולא ראי סלעם כראי שניהם - מה שלוקח תחלה ארבה וחרגול ומניח סלעם עד לבסוף אף על פי שהוא כתוב תחלה במקרא קודם חרגול זהו לפי שארבה וחרגול חלוקים זה מזה יותר ממה שחלוק כל אחד מהם מסלעם כי כל אחד מהם אין חלוק מסלעם אלא מדבר אחד או מגבחת או מזנב אבל ארבה וחרגול חלוקים זה מזה בשני דברים שארבה אין לו גבחת ואין לו זנב וחרגול יש לו שניהם כדמוכח בסוגיא דחרגול יש לו גם גבחת כשיבא לפרש דסלעם קרא יתירא הוא ועוד י"ל דלכך תפס ארבה וחרגול לפי שהם עיקר הדרשה כדמוכח בסמוך דמסיק דסלעם קרא יתירא הוא ואתא למשרי דראשו ארוך: וכי תימא כיון דשוו בארבע סימנין מייתינן ולא פרכינן - דסבירא ליה כללא בתרא דוקא כמו שפי' בקונטרס ולהכי לא איצטריך להו לכולהו צדדין כדאמר בפ' בכל מערבין (עירובין כח.) דלמאן דאית ליה כללא בתרא דוקא מרבינן כל דדמי ליה בשני צדדין אבל מאן דאית ליה כללא קמא דוקא לא מרבינן עד דדמי ליה משלש צדדין אי הכי חרגול דאית ליה זנב נמי לא ליכתוב כו' אלא על כרחך מדאיצטריך למכתב חרגול משום דלא הוה ילפינן ליה מארבה וסלעם לפי שיש לו זנב אם כן סבירא ליה דכללא קמא דוקא ולהכי מצריך שיהא דומה בכל הצדדין הואיל ובו גם צד שאין ראשו ארוך נצריך שיהא בו וא"ת ואפילו יסבור דכללא קמא דוקא לא יצריך יותר משלשה סימנין דהא בפרק בכל מערבין (עירובין כח.) לצרכינן אלא רק שלשה צדדין אפילו למאן דאית ליה דכללא קמא דוקא והוה מצי לשנויי דהכא נמי לא ילפינן מפרט אלא שני סימנים דארבעה כנפים וכנפיו חופין את רובו אבל סימן דקרצולים ורגלים כתיב בהדיא אשר לו כרעים ממעל לרגליו ולא אתו מפרטא הלכך אי אמר כללא קמא דוקא מצריכי נמי או זנב או אין ראשו ארוך והשתא לא ילפינן מן הפרטות רק שלשה צדדין כמו בעירובין (ג"ז שם) ומיהו לא צריכינן לשנויי הכי אלא אפי' יהיו קרצולין כאן בחשבון הג' צדדין ונאמר שלא נכתבו כדי להוסיף שלשה צדדין מכל צדדיהן אלא לרבות העתיד לגדל אחר זמן לא יקשה כלום דעל כרחך שני צדדין דמצריכין בעירובין (דף כח.) למ"ד דכללא בתרא דוקא ושלש צדדין שמצריך למאן דאמר כללא קמא דוקא לאו דוקא אמר שנים ושלשה דלמאן דאמר כללא קמא דוקא אפי' בה' צדדין צריך לדמות דא"כ תיקשי עלה דההיא דעירובין הא דאמר בנזיר פ' שלשה מינין (נזיר דף לה:) דכל היכא דאיכא תרי כללי ופרטי מרבינן כל דדמי ליה מחד צד וכל היכא דאיכא תרי פרטי וכללי מרבינן כל דדמי ליה משני צדדין אלא ודאי מסתברא דשני צדדין דעירובין וחד צד דנזיר חדא מילתא היא ומיירי בעירובין כגון שיש לו שני צדדין חשובין שוין וצד שלישי שאינו חשוב כל כך דכה"ג איכא גבי כלל ופרט דבקר וצאן ויין ושכר בשמעתא דעירובין (דף כח.) ובנזיר (דף לה:) מיירי כגון דליכא אלא חד צד חשוב כגון כלל ופרט וכלל דההיא שמעתא ואיכא נמי צד שני שאינו חשוב כל כך וכענין זה אמר בנזיר דלא מצרכינן אלא חד צד היינו הצד החשוב האחד שאין חשוב כמותן וה"ה אם היו שניהם חשובין ושוין וצד שלישי שאינו חשוב כמותן הוו שני צדדין החשובין כצד אחד כיון שהן שוין ונצריך שיהא כעין הפרט דומה לפרט באותם שני צדדין החשובין דהי מינייהו מפקת וזהו מה שמצריך בעירובין דומה לפרט מב' צדדין אפי' למ"ד כללא בתרא דוקא דהוו להו תרוייהו כצד אחד דנזיר כדפירשנו ומה שמצריך שלשה צדדין למ"ד כללא קמא דוקא י"ל שבא לומר דלא סגי ליה בשני צדדין החשובים ושוין כמו למ"ד כללא בתרא דוקא אלא גם בצד השלישי הגרוע צריך שיהא דומה לכולן וה"ה אם יש ה' צדדין צריך שידמה לכולן והשתא אתי שפיר כי מצרכינן נמי טפי משלשה צדדין בכעין הפרט כי בכל הצדדין בין החשובין בין הגרועין הרבה כמו השלישי צריך שיהא דומה לפרט למאן דאמר כללא קמא דוקא ולמאן דאמר כללא בתרא דוקא נמי לא יקשה כלום כשנצריך יותר משני צדדין במקום שיהיו יותר משני צדדין שוין ולפי דברי אלה נצריך בכאן יותר משלשה צדדין למ"ד כללא קמא דוקא אפי' אין כאן אלא ב' צדדין חשובין שוין לו ויש צדדין אחרים גרועים מהן כי כולם יש להצריך ולמאן דאמר כללא בתרא דוקא לא נצריך אלא שנים החשובין ולכך לא היה לנו להצריך אין ראשו ארוך למאן דאית ליה כללא בתרא דוקא כמו שפי' רש"י שם ולפ"ז נצטרך לומר דאין לו זנב ואין ראשו ארוך הם צדדים גרועין יותר מאותן שאנו מצריכין בברייתא בהצד השוה ולכך לא היינו מצריכין אותם אם היינו אומרים כללא בתרא דוקא ובכך מתיישב גם מה שאנו מרבים ראשו ארוך מסלעם ואין אנו מרבים אותו שאין לו ארבע כנפים או שאין כנפיו חופים את רובו כי אותם הם סימנים חשובים יותר מאין ראשו ארוך ומיהו בלאו האי טעמא ניחא כמו שפי' ריב"א דאין לך שום חגב חסר סימן אחד דארבע כנפים או כנפיו חופים את רובו שלא יהא עוד חסר סימן או סימן אחד דאין ראשו ארוך או סימן אחד מן הארבע דמתניתין אבל הכא בראשו ארוך משכחת ליה שאינו חסר אלא סימן דאין ראשו ארוך בלבד ולפי מה שפירשנו הנהו דעירובין ונזיר קשיא אמאי איצטריך למימר פ' הגוזל בתרא (ב"ק דף קיז:) דר"א דריש ריבויי ומיעוטי דאפי' דריש כללי ופרטי אתי שפיר וסבר כמ"ד כללא בתרא דוקא וסגי בחד צד פירוש בצד החשוב מן השאר שאין צד אחר חשוב כיוצא בו מה הפרט מפורש גופו ממון אף כל גופו ממון יצאו שטרות אבל דבר המיטלטל לא צריך ולא אימעוט קרקעות כי זהו צד גרוע יותר תדע שהוא צד גרוע יותר דהא כי דריש ליה בריבה ומיעט וריבה אינו ממעט קרקעות אלא שטרות וי"ל דמשום דמוכחא מלתא דשמעתא דפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) וההיא דפרק שלשה מינים דנזיר (דף לה.) דר' אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי קאמר נמי התם הכי וצ"ע בשמעתא דשן ועין בקדושין (דף כד:) ואו פסח או עור דבכורות (דף לז.) ובכל הש"ס במקום שאמר מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון אם יהיה זה דוקא למ"ד כללא קמא דוקא או שמא נאמר כי גם למ"ד כללא בתרא דוקא אפי' לא יהיו השני צדדין החשובין שוין לגמרי כיון שקרובין להיות שוין חשובין כשוין וכחד צד דמו ומה שלא נצריך אלא חד צד זהו כשהשני גרוע הרבה יותר ממנו כי כן נראה יותר כדי שיהא דברי הכל במה שמצריך בכל הגמ' דבר המיטלטל וגופו ממון כי שני צדדין האלו קרובין להיות שוין וגם יתיישב בכך מה שצריך לומר בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיז:) דר' אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי ולא נצטרך לתרץ בדוחק כאותו תירוץ שכתבתי:

חולין סה:

Navigate the library