עירוביןיג.
טוען את הדף…
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: עַל זֶה וְעַל זֶה נֶחְלְקוּ כּוּ׳. רַבִּי עֲקִיבָא הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַב אַחְלַי, וְאִיתֵּימָא רַב יְחִיאֵל. וְלָא מְסַיְּימִי. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: לָא אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דָּבָר זֶה, אֶלָּא אוֹתוֹ תַּלְמִיד אָמַר דָּבָר זֶה, וַהֲלָכָה כְּאוֹתוֹ תַּלְמִיד. הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ ״לָא אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דָּבָר זֶה״ — אַלְמָא לֵית הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ, וַהֲדַר אָמְרַתְּ: ״הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ תַּלְמִיד״! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא אֲמָרָהּ רַבִּי עֲקִיבָא אֶלָּא לְחַדֵּד בָּהּ הַתַּלְמִידִים. וְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: נִרְאִין אִיתְּמַר. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא ״מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר תַּלְמִיד אֶחָד לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא״ — אֵינוֹ אֶלָּא רַבִּי מֵאִיר, שֶׁשִּׁימֵּשׁ אֶת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְאֶת רַבִּי עֲקִיבָא. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: כְּשֶׁהָיִיתִי אֵצֶל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָיִיתִי מֵטִיל קַנְקַנְתּוֹם לְתוֹךְ הַדְּיוֹ, וְלֹא אָמַר לִי דָּבָר. כְּשֶׁבָּאתִי אֵצֶל רַבִּי עֲקִיבָא, אֲסָרָהּ עָלַי. אִינִי?! וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: כְּשֶׁהָיִיתִי לוֹמֵד אֵצֶל רַבִּי עֲקִיבָא הָיִיתִי מֵטִיל קַנְקַנְתּוֹם לְתוֹךְ הַדְּיוֹ, וְלֹא אָמַר לִי דָּבָר. וּכְשֶׁבָּאתִי אֵצֶל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר לִי: בְּנִי, מָה מְלַאכְתֶּךָ? אָמַרְתִּי לוֹ: לַבְלָר אֲנִי. אָמַר לִי: בְּנִי, הֱוֵי זָהִיר בִּמְלַאכְתֶּךָ, שֶׁמְּלַאכְתְּךָ מְלֶאכֶת שָׁמַיִם הִיא, שֶׁמָּא אַתָּה מְחַסֵּר אוֹת אַחַת אוֹ מְיַיתֵּר אוֹת אַחַת — נִמְצֵאתָ מַחֲרִיב אֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. אָמַרְתִּי לוֹ: דָּבָר אֶחָד יֵשׁ לִי וְ׳קַנְקַנְתּוֹם׳ שְׁמוֹ, שֶׁאֲנִי מֵטִיל לְתוֹךְ הַדְּיוֹ. אָמַר לִי: וְכִי מְטִילִין קַנְקַנְתּוֹם לְתוֹךְ הַדְּיוֹ? וַהֲלֹא אָמְרָה תּוֹרָה: ״וְכָתַב וּמָחָה״, כְּתָב שֶׁיָּכוֹל לִמָּחוֹת. מַאי קָאֲמַר לֵיהּ, וּמַאי קָא מְהַדַּר לֵיהּ? הָכִי קָאֲמַר לֵיהּ: לָא מִיבַּעְיָא בַּחֲסֵירוֹת וּבִיתֵירוֹת [דְּלָא טָעֵינָא] — דְּבָקִי אֲנָא, אֶלָּא אֲפִילּוּ מֵיחַשׁ לִזְבוּב נָמֵי, דִּילְמָא אָתֵי וְיָתֵיב אַתָּגֵיהּ דְּדָלֶת וּמָחֵיק לֵיהּ וּמְשַׁוֵּי לֵיהּ רֵישׁ — דָּבָר אֶחָד יֵשׁ לִי וְקַנְקַנְתּוֹם שְׁמוֹ שֶׁאֲנִי מֵטִיל לְתוֹךְ הַדְּיוֹ. קַשְׁיָא שִׁימּוּשׁ אַשִּׁימּוּשׁ, קַשְׁיָא אֲסָרָהּ אַאֲסָרָהּ. בִּשְׁלָמָא שִׁימּוּשׁ אַשִּׁימּוּשׁ לָא קַשְׁיָא: מֵעִיקָּרָא אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא, וּמִדְּלָא מָצֵי לְמֵיקַם אַלִּיבֵּיהּ — אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וּגְמַר גְּמָרָא, וַהֲדַר אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא, וּסְבַר סְבָרָא. אֶלָּא אֲסָרָהּ אַאֲסָרָהּ קַשְׁיָא! קַשְׁיָא. תַּנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רַבִּי מֵאִיר הָיָה אוֹמֵר: לַכֹּל מְטִילִין קַנְקַנְתּוֹם לְתוֹךְ הַדְּיוֹ, חוּץ מִפָּרָשַׁת סוֹטָה. וְרַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: חוּץ מִפָּרָשַׁת סוֹטָה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַב יִרְמְיָה: לִמְחוֹק לָהּ מִן הַתּוֹרָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. וְהָנֵי תַנָּאֵי כִי הָנֵי תַנָּאֵי, דְּתַנְיָא: אֵין מְגִילָּתָהּ כְּשֵׁירָה לְהַשְׁקוֹת בָּהּ סוֹטָה אַחֶרֶת. רַבִּי אַחַי בַּר יֹאשִׁיָּה אָמַר: מְגִילָּתָהּ כְּשֵׁירָה לְהַשְׁקוֹת בָּהּ סוֹטָה אַחֶרֶת. אָמַר רַב פָּפָּא: דִּילְמָא לָא הִיא. עַד כָּאן לָא קָאָמַר תַּנָּא קַמָּא הָתָם — אֶלָּא כֵּיוָן דְּאִינְּתִיק לְשׁוּם רָחֵל תּוּ לָא הָדְרָא מִינַּתְקָא לְשׁוּם לֵאָה, אֲבָל גַּבֵּי תּוֹרָה דִּסְתָמָא מִיכַּתְבָא, הָכִי נָמֵי דְּמָחֲקִינַן. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, דִּילְמָא לָא הִיא: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אַחַי בַּר יֹאשִׁיָּה הָתָם — אֶלָּא דְּאִיכְּתִיב מִיהַת לְשׁוּם סוֹטָה בָּעוֹלָם, אֲבָל גַּבֵּי תּוֹרָה, דִּלְהִתְלַמֵּד כְּתִיבָא — הָכִי נָמֵי דְּלָא מֵחַקְיָנָן. וְלֵית לֵיהּ לְרַבִּי אַחַי בַּר יֹאשִׁיָּה הָא דִּתְנַן: כָּתַב [גֵּט] לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ,רבי עקיבא היינו ת"ק - דקתני הכשר מבוי ב"ש אומרים כו' ולא מפליג בין קצר לרחב: דרב אחלי - מבוי פחות מד' טפחים חד מינייהו אית ליה דבארבעה ומארבעה ולמעלה פליגי אבל פחות מד'. אין צריך כלום: ולא מסיימי - הי מינייהו אית ליה דרב אחלי והי מינייהו לית ליה לדרב אחלי והיינו דאמר לעיל דרב אחלי גופיה תנאי היא: לא רבי ישמעאל אמר דבר זה - מוחזק אני בו שהוא חכם ומעולם לא אמר דבר זה: לא אמרה רבי עקיבא - להאי הלכה כאותו תלמיד אלא לחדד את התלמידים שישימו לבם לתורה ויאמרו פלפול מלבם לפיכך שיבחו בפניהם: נראין איתמר - נראין דברי אותו תלמיד: קנקנתום - אדרימנ"ט: אסרה עלי - ולקמן מפרש: מחסר אות אחת - וה' אלהים אמת אם תחסר אל"ף הרי אתה מחריב וידבר ה' אם תוסיף אות אחת ותכתוב וידברו נמצאת מחריב: דבר אחד יש לי - לקמן מפרש מאי קמהדר ליה: כתב שיכול למחוק - וקנקנתום רישומו ניכר מאד: מאי קאמר ליה - רבי ישמעאל: ומאי קא מהדר ליה - רבי מאיר אזהר ליה על חסר ויתר ומהדר ליה קנקנתום יש לי: קשיא שימוש אשימוש - דקאמר לעיל קמיה רבי ישמעאל שימש תחילה והכא תני איפכא: רבי עקיבא היה חריף טובא ולא מצי ר' מאיר למיקם אליביה: וגמר גמרא - משניות שקיבל מרבותיו: והדר אתא לקמיה דרבי עקיבא - שהיה חריף לפלפל ולדקדק במה שלמד להשיב תשובות ומשניות זו על זו ולתרץ: חוץ מפרשת סוטה - אפילו בספר תורה דקסבר אם בא למחוק לה מן התורה מוחק: שבמקדש - מגילה של כל סוטה וסוטה: אין מגילתה כשירה כו' - סוטה שנכתבה מגילתה ואמרה טמאה אני ופטורה אין מגילתה כשירה לסוטה אחרת אלמא כתיבה לשמה בעינן וה"ה נמי דאין מוחקין לה מן התורה:על זה ועל זה נחלקו - לא שייך למימר הכא טעמיה דב"ש אתא לאשמעינן דכיון דאמר ת"ק לא נחלקו בדין הוא שיש לו להשיב ולומר נחלקו: ולא מסיימי - לא שייך כאן תנא בתרא לטפויי קאתי כיון דאיכא תנא דאפסקיה: לחדד בו את התלמידים - אין לפרש כמו בשאר דוכתי לידע אם ידעו להשיב על דבריו דמאחר שאמר שלא אמר ר' ישמעאל דבר זה מעולם היו יודעים שלא אמר כי אם לשבחו: קנקנתום - פירש הקונטרס אדרמינ"ט ורשב"ם פירש דקנקנתום היא קרקע ירוקה שקורין אותה וידריו"ל וכן בערוך ור"ת נמי פוסק כן בתיקון ספר תורה דמותר לתת אדרמינ"ט לתוך הדיו לספר תורה לכולי עלמא דלאו היינו קנקנתום וא"ת דבמסכת נדה (ד' יט.) תנן שחור כחרת ומפרש התם חרתא דאושכפי ובפ"ב דגיטין (ד' יט.) קאמר דקנקנתום הוא חרתא דאושכפי אם כן משמע שהוא שחור ואילו וידריו"ל ירוקה היא ודומה לזכוכית ועל שם זכוכית נקראת וידריו"ל ולפי' הקונטרס ניחא ור"י מפרש דאחר שטוחנים אותה יפה לתת לתוך הדיו אז היא משחרת: או מייתר אות אחת - כמו בראשית ברא בראו ורבינו מאיר קבל מרבותיו כמו הוה על הוה (יחזקאל ז׳:כ״ו) שהטיל יו"ד על האחרון: חוץ מפרשת סוטה - ור' ישמעאל שהיה אוסר בכל התורה כולה שמא היה דורש גזרה שוה מסוטה או כתיבה כתיבה או ג"ש אחרת אי נמי מדרבנן: אבל תורה דסתמא כתיבא ה"נ דמחקינן - משמע אע"ג דסוטה בעי כתיבה לשמה מוחקין לה מן התורה ותימה דלענין גט פסלינן פרק שני דגיטין (שם:) גבי ההוא דשקל ספר תורה ויהביה לדביתהו דאמר רב יוסף למאי ניחוש לה אי משום כריתות דאית בה בעינן וכתב לה לשמה וליכא וי"ל דרב יוסף לית ליה סברא דרב פפא דהכא אי נמי סבר לה כמאן דאמר אין מוחקין לה מן התורה וא"ת והיכי מכשר הכא רב פפא בספר תורה אפילו למאן דבעי לשמה והא תנן בריש כל הגט (גיטין ד' כד.) שמע קול סופרים מקרין איש פלוני מגרש פלונית פסול לגרש בו ומוקי לה בגמ' בסופרים העשויין להתלמד וספר תורה נמי חשיב לה הכא כעשויין להתלמד ומשמע דלכולהו תנאי אית להו מתני' דהתם מדפריך ולית ליה לר' אחא בר יאשיה הא דתנן וכו' וי"ל דלהתלמד דהתם לא נכתב כלל להכשר הגט אבל ספר תורה כותב בסתמא לדעת כן שאם יצטרכו ימחקו ממנה פרשת סוטה ומיהו קשיא דלגבי גט אפילו בענין זה פסול ולא חשיב לשמה דהא אפילו כתבו הסופר לשמה בלא צווי הבעל פסול לגרש בו דהא תניא במי שאחזו (שם ד' עב.) כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה ונתנו לה הרי הוא פסול עד שישמעו קולו שאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו והתם פסול משום דלא חשיב לשמה ולא משום דבעינן שליחות בכתיבה דהא סוף פ"ב דגיטין (ד' כב:) מכשירים כתיבת חש"ו בגדול עומד על גביו אע"ג דלאו בני שליחות נינהו וי"ל דלעולם חשיב לשמה והתם פסול מדרבנן וגבי סוטה לא שייך לפסול מדרבנן א"נ בסוטה אין הכהן שעליו לכתוב מקפיד אם יכתוב שום אדם לשמה שלא ברשותו ומסתמא ניחא ליה אבל גבי גט מסתמא לא ניחא ליה לבעל: