עירוביןעג.
טוען את הדף…
מְקוֹם פִּיתָּא, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מְקוֹם לִינָה. מֵיתִיבִי: הָרוֹעִים, וְהַקַּיָּיצִין וְהַבּוּרְגָּנִין וְשׁוֹמְרֵי פֵירוֹת, בִּזְמַן שֶׁדַּרְכָּן לָלִין בָּעִיר — הֲרֵי הֵן כְּאַנְשֵׁי הָעִיר. בִּזְמַן שֶׁדַּרְכָּן לָלִין בַּשָּׂדֶה — יֵשׁ לָהֶם אַלְפַּיִם לְכׇל רוּחַ! הָתָם אֲנַן סָהֲדִי דְּאִי מַמְטוּ לְהוּ רִיפְתָּא הָתָם, טְפֵי נִיחָא לְהוּ. אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא שְׁמִיעַ לִי הָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַתְּ אֲמַרְתְּ נִיהֲלַן, וְאַהָא אֲמַרְתְּ נִיהֲלַן: הָאַחִין שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶן, וִישֵׁנִים בְּבָתֵּיהֶן — צְרִיכִין עֵירוּב לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. וְאָמְרִינַן לָךְ: שְׁמַע מִינַּהּ מְקוֹם לִינָה גּוֹרֵם. וַאֲמַרְתְּ לַן עֲלַהּ, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בִּמְקַבְּלֵי פְרָס שָׁנוּ. תָּנוּ רַבָּנַן: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵשׁ נָשִׁים מְקַבְּלוֹת פְּרָס מִבַּעֲלֵיהֶן, וַחֲמִשָּׁה עֲבָדִים מְקַבְּלִין פְּרָס מֵרַבֵּיהֶן — רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה מַתִּיר בַּנָּשִׁים, וְאוֹסֵר בָּעֲבָדִים. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא מַתִּיר בָּעֲבָדִים, וְאוֹסֵר בַּנָּשִׁים. אָמַר רַב: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא, דִּכְתִיב: ״וְדָנִיֵּאל בִּתְרַע מַלְכָּא״. פְּשִׁיטָא, בֵּן אֵצֶל אָבִיו, כְּדַאֲמַרַן. אִשָּׁה אֵצֶל בַּעְלָהּ וְעֶבֶד אֵצֶל רַבּוֹ, פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא. תַּלְמִיד אֵצֶל רַבּוֹ, מַאי? תָּא שְׁמַע, דְּרַב בֵּי רַבִּי חִיָּיא אָמַר: אֵין אָנוּ צְרִיכִין לְעָרֵב, שֶׁהֲרֵי אָנוּ סוֹמְכִין עַל שׁוּלְחָנוֹ שֶׁל רַבִּי חִיָּיא. וְרַבִּי חִיָּיא בֵּי רַבִּי אָמַר: אֵין אָנוּ צְרִיכִין לְעָרֵב, שֶׁהֲרֵי אָנוּ סוֹמְכִין עַל שׁוּלְחָנוֹ שֶׁל רַבִּי. בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה: חֲמִשָּׁה שֶׁגָּבוּ אֶת עֵירוּבָן, כְּשֶׁמּוֹלִיכִין אֶת עֵירוּבָן לְמָקוֹם אַחֵר, עֵירוּב אֶחָד לְכוּלָּן, אוֹ צְרִיכִין עֵירוּב לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד? אֲמַר לֵיהּ: עֵירוּב אֶחָד לְכוּלָּן. וְהָא אַחִין, דְּכִי גָּבוּ דָּמוּ, וְקָתָנֵי: צְרִיכִין עֵירוּב לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן דְּאִיכָּא דָּיוֹרִין בַּהֲדַיְיהוּ. דְּמִגּוֹ דְּהָנֵי אָסְרִי, הָנֵי נָמֵי אָסְרִי. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁמּוֹלִיכִין אֶת עֵירוּבָן בְּמָקוֹם אַחֵר, אֲבָל אִם הָיָה עֵירוּבָן בָּא אֶצְלָם, אוֹ שֶׁאֵין דָּיוֹרִין עִמָּהֶן בֶּחָצֵר — אֵין צְרִיכִין לְעָרֵב, שְׁמַע מִינַּהּ. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב חִיָּיא בַּר אָבִין מֵרַב שֵׁשֶׁת: בְּנֵי בֵי רַב, דְּאָכְלִי נַהֲמָא בְּבָאגָא, וְאָתוּ וּבָיְיתִי בְּבֵי רַב, כִּי מָשְׁחִינַן לְהוּ תְּחוּמָא, מִבֵּי רַב מָשְׁחִינַן לְהוּ אוֹ מִבָּאגָא מָשְׁחִינַן לְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מָשְׁחִינַן מִבֵּי רַב. וַהֲרֵי נוֹתֵן אֶת עֵירוּבוֹ בְּתוֹךְ אַלְפַּיִם אַמָּה, וְאָתֵי וּבָיֵית בְּבֵיתֵיהּ, דְּמָשְׁחִינַן לֵיהּ תְּחוּמָא מֵעֵירוּבֵיהּ! בְּהָהוּא — אֲנַן סָהֲדִי, וּבְהָדָא — אֲנַן סָהֲדִי. בְּהָהוּא אֲנַן סָהֲדִי — דְּאִי מִיתְּדַר לֵיהּ הָתָם נִיחָא לֵיהּ, וּבַהֲדָא אֲנַן סָהֲדִי — דְּאִי מַיְיתוּ לְהוּ רִיפְתָּא לְבֵי רַב, נִיחָא לְהוּ טְפֵי. בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא מֵרַב חִסְדָּא: אָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ, כְּרַבִּים דָּמוּ אוֹ כִּיחִידִים דָּמוּ? צְרִיכִין עֵירוּב, אוֹ אֵין צְרִיכִין עֵירוּב? מָבוֹי שֶׁלָּהֶן נִיתָּר בְּלֶחִי וְקוֹרָה, אוֹ אֵין נִיתָּר בְּלֶחִי וְקוֹרָה? אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: אָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ, בִּזְמַן שֶׁאֵין עִמָּהֶן דָּיוֹרִין הֲרֵי הֵן כִּיחִידִים, וְאֵין צְרִיכִין לְעָרֵב, וּמָבוֹי שֶׁלָּהֶן נִיתָּר בְּלֶחִי וְקוֹרָה. מַתְנִי׳ חָמֵשׁ חֲצֵירוֹת פְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לְמָבוֹי, עֵירְבוּ בַּחֲצֵירוֹת וְלֹא נִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּבוֹי — מוּתָּרִין בַּחֲצֵירוֹת וַאֲסוּרִין בְּמָבוֹי.מקום פיתא - שהוא אוכל שם: קייצין - שומרי תאנים השטוחים בשדה ליבשן לקציעות: בזמן שדרכן ללין בעיר - במקום שאוכלין אע"פ שקדש עליהן היום בשדה יש להן מן העיר אלפים לכל רוח וכל העיר להן כד' אמות: בזמן שדרכן ללין בשדה - אע"פ שאוכלין בעיר אין מודדין להן אלא מן השדה: ה"ג דאי ממטו להו ריפתא להתם טפי ניחא להו - הואיל וצריכין לשמור שהרי ישנים שם כל הלילה: לא שמיע לי הא שמעתא - דאמר רב מקום פיתא גורם רב יוסף חלה ושכח תלמודו והיה אביי תלמידו מזכירו: מקבלות פרס - וכל אחת יש לה דירה לבדה עמו בחצר: אוסר בעבדים - שאינן נמשכין אחריו: בתרע מלכא - בכ"מ שהוא חשיב ליה בתרע מלכא: תלמיד אצל רבו - דר עמו בחצר ומקבל פרס הימנו מאי: דרב בי ר' חייא - כשהיה מקבל פרס מבי ר' חייא: למקום אחר - לחצר אחרת אביי לא שמיע ליה ההיא מתניתא דתניא לעיל [עירובין דף עב:] חמשה שגבו את עירובן אי נמי שמיע ליה ומיבעיא ליה הלכתא מאי משום דאוקימנא לה בפלוגתא: והא אחין - דמתניתין כגבו את עירובן דמי דהא קתני אם אין עמהן דיורין אין צריכין לערב: הכא במאי עסקינן דאיכא דיורין בהדייהו - ומוליכין דמתניתין אפי' בחצר שלהן קאמר שמערבין עם דיורין שעמהן: דמגו דהני אסרי - והזקיקוהו לעירוב הני נמי אסרי איש על אחיו אבל שתי חצירות ופתח ביניהם וגבו אלו עירובן לעצמן והותרה חצירן ואלו לעצמן והותרה חצירן או שדרין באחת מהן אב ובניו בלא דיורין אחרים ובאו לערב זו עם זו הואיל ואין אוסר עליהן וליכא מגו אחד נעשה שליח לכולן דיקא נמי דטעמא משום מגו דקתני או שאין עמהן כו' הא יש עמהן דאיכא מגו צריכין וטעמא דרישא משום דיורין הוא: בבאגא - בית אושפיזא בבקעה: בייתי - לנים: בבי רב - בית המדרש ובתוך אלפים אמה הוא: מבאגא משחינן להו - אלפים לכל רוח ולא מבי רב דבתר פיתא אזלינן או דילמא מקום לינה גורם: בההיא אנן סהדי - הואיל והוא צריך ללכת מחר לאותה הרוח אי הוה ליה הלילה הזה בית דירה ללון במקום עירוב טפי הוה ניחא ליה: ה"ג דאי מייתי ליה ריפתא לבי רב טפי ניחא ליה: האב ובנו הרב ותלמידו כרבים דמו - לענין שתי חצירות זו לפנים מזו ודריסת רגל הפנימית על החיצונה ותנן במתניתין [לקמן (עירובין עה.)] אם היו של יחידים שיחיד דר בפנימית דהויא רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה ואם של רבים ולא עירבה פנימית לעצמה דהויא רגל האסורה במקומה אוסרת על החיצונה אפי' עירבה חיצונה לעצמה: צריכין עירוב - בשאין דיורין אחרים עמהן: ניתר בלחי וקורה - דקי"ל אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחים לתוכו ואת"ל הני כיחידים דמו הכא מי חשבינן שתי חצירות אחת של אב ואחת של בן כחדא חצר ולא מישתרי מבוי דידהו: ומבוי שלהן ניתר בלחי וקורה - לערב חצירות ואע"ג דאין צריכין מ"מ פתוחות לו: מתני' (חמש חצירות פתוחות זו לזו) 
עירבו בחצירות - אף מזו לזו: ואסורין במבוי - דאין סומכין על עירוב במקום שיתוף:ודניאל בתרע מלכא - פי' ר"ח וסימנך בבא שער תרע שער פי' רבי יהודה בן בבא הוא מתיר בעבדים ובבא ותרע הכל שער נראה דמייתי קרא לסימן ולטעם לדבריו: בעא מיניה אביי מרבה חמשה שגבו עירובן כו' - ואע"ג דאביי ידע להאי ברייתא דלעיל דהא בסוף פרק מי שהוציאוהו (לעיל עירובין דף מט:) פריך מינה לרבה דקאמר ליה לדידך קשה לשמואל קשה גבי עירוב משום קנין לא שאל כאן לרבה אלא כדי להקשות לו ממתניתין: כרבים דמו או כיחידים דמו - פי' בקונטרס לענין ב' חצירות זו לפנים מזו דתנן בסוף פירקין ואם היו של יחידים אין צריכין לערב ומיבעיא ליה אם אב ובנו דרים בפנימית אי חשיבי כיחידים או כרבים תימה לר"י דממתני' שמעינן ליה דמוכחא דאין אב ובנו אוסרים זה על זה וכיון דלא אסרי אם כן הויא לה רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת שלא במקומה דההיא טעמא דיחידים אין צריכין לערב וי"ל דמקבלי פרס מיבעיא ליה ומספקא ליה אי מתני' בסמוכין על שלחן אביהם ממש והתם הוא דאין צריכין לערב כשאין עמהם דיורין דאהני קצת מה שסמוכים בפת אע"ג דמקום לינה גורם אבל מקבלי פרס אע"ג דאין עמהם דיורין צריכין לערב או דילמא מתניתין במקבלי פרס כדאוקמא רב דאמר התם מקום פיתא גורם ומייתי ראייה מברייתא דסתם האב ובנו הרב ותלמידו מקבלי פרס נינהו כיון שישנים בבתיהם היכא דלא קתני בהדיא אוכלין על שלחן אביהן ומיהו לא משמע כלל לומר כן ונראה לר"י דמיבעיא ליה בדליכא בכל המבוי אלא אב ובנו או הרב ותלמידו דבתים וחצירות שלהם פתוחין למבוי וכיון שכל המבוי שלהם משתכחת תורת עירוב וקמיבעיא ליה נמי דאם תימצי לומר אין צריכין לערב מבוי שלהם ניתר בלחי וקורה או לא: