Eruvin 8a · Talmud

וּלְמַאי דִּסְלֵיק אַדַּעְתִּין מֵעִיקָּרָא בֵּין שֶׁעֵירְבוּ וּבֵין שֶׁלֹּא עֵירְבוּ פְּלִיגִי: בְּעֵירְבוּ בְּמַאי פְּלִיגִי, בְּשֶׁלֹּא עֵירְבוּ בְּמַאי פְּלִיגִי? בְּשֶׁלֹּא עֵירְבוּ — פְּלִיגִי בְּנִרְאֶה מִבַּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים. בְּעֵירְבוּ — קָמִיפַּלְגִי בִּדְרַב יוֹסֵף. דְּאָמַר רַב יוֹסֵף: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁכָּלֶה לְאֶמְצַע רְחָבָה, אֲבָל כָּלֶה לְצִידֵּי רְחָבָה — אָסוּר. אָמַר רַבָּה: הָא דְּאָמְרַתְּ ״לְאֶמְצַע רְחָבָה מוּתָּר״, לָא אֲמַרַן אֶלָּא זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה, אֲבָל זֶה כְּנֶגֶד זֶה — אָסוּר. אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: הָא דְּאָמְרַתְּ ״זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה מוּתָּר״, לָא אֲמַרַן אֶלָּא רְחָבָה דְרַבִּים, אֲבָל רְחָבָה דְיָחִיד, זִימְנִין דְּמִימְּלַךְ עֲלַהּ וּבְנֵי לַהּ בָּתִּים, וְהָוֵי לַהּ כְּמָבוֹי שֶׁכָּלֶה לֵהּ לְצִידֵּי רְחָבָה וְאָסוּר. וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁנֵי לַן בֵּין רְחָבָה דְרַבִּים לִרְחָבָה דְיָחִיד — דְּאָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַעֲשֶׂה בְּמָבוֹי אֶחָד שֶׁצִּידּוֹ אֶחָד כָּלֶה לַיָּם וְצִידּוֹ אֶחָד כָּלֶה לְאַשְׁפָּה, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי, וְלֹא אָמַר בָּהּ לֹא הֶיתֵּר וְלֹא אִיסּוּר. אִיסּוּר לָא אֲמַר בַּהּ — דְּהָא קָיְימִי מְחִיצּוֹת. הֶיתֵּר לָא אֲמַר בַּהּ — חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא תִּינָּטֵל אַשְׁפָּה, וְיַעֲלֶה הַיָּם שִׂרְטוֹן. וּמִי חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא תִּינָּטֵל אַשְׁפָּה? וְהָתְנַן: אַשְׁפָּה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, חַלּוֹן שֶׁעַל גַּבָּהּ — זוֹרְקִין לָהּ בְּשַׁבָּת. אַלְמָא שָׁנֵי בֵּין אַשְׁפָּה דְרַבִּים לְאַשְׁפָּה דְיָחִיד. הָכָא נָמֵי, שָׁנֵי בֵּין רְחָבָה דְרַבִּים לִרְחָבָה דְיָחִיד. וְרַבָּנַן מַאי? אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר אַבְדִּימִי, תָּנָא: וַחֲכָמִים אוֹסְרִין; אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר אַבְדִּימִי, תָּנָא: וַחֲכָמִים מַתִּירִין; אָמַר רַב נַחְמָן: אֵין הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים. מָרִימָר פָּסֵיק לַהּ לְסוּרָא בְּאוּזְלֵי. אָמַר: חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא יַעֲלֶה הַיָּם שִׂרְטוֹן. הָהוּא מָבוֹי עָקוֹם דַּהֲוָה בְּסוּרָא, כְּרוּךְ בּוּדְיָא אוֹתִיבוּ בֵּיהּ בְּעַקְמוּמִיתֵיהּ. אָמַר רַב חִסְדָּא: הָא לָא כְּרַב וְלָא כִּשְׁמוּאֵל. לְרַב דְּאָמַר תּוֹרָתוֹ כִּמְפוּלָּשׁ — צוּרַת הַפֶּתַח בָּעֵי. לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר תּוֹרָתוֹ כְּסָתוּם — הָנֵי מִילֵּי לֶחִי מְעַלְּיָא. אֲבָל הַאי, כֵּיוָן דְּנָשֵׁיב בֵּיהּ זִיקָא וְשָׁדֵי לֵיהּ — לֹא כְּלוּם הוּא. וְאִי נָעֵיץ בֵּיהּ סִיכְּתָא וְחַבְּרֵיהּ — חַבְּרֵיהּ. גּוּפָא, אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: מָבוֹי שֶׁנִּפְרַץ בִּמְלוֹאוֹ לְחָצֵר, וְנִפְרְצָה חָצֵר כְּנֶגְדּוֹ — חָצֵר מוּתֶּרֶת, וּמָבוֹי אָסוּר. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר עוּלָּא לְרַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: רַבִּי, לֹא מִשְׁנָתֵנוּ הִיא זוֹ? ״חָצֵר קְטַנָּה שֶׁנִּפְרְצָה לִגְדוֹלָה — גְּדוֹלָה מוּתֶּרֶת וּקְטַנָּה אֲסוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּפִתְחָהּ שֶׁל גְּדוֹלָה״. אֲמַר לֵיהּ: אִי מֵהָתָם הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא קָא דָרְסִי בָּהּ רַבִּים, אֲבָל הֵיכָא דְּקָא דָרְסִי בַּהּ רַבִּים — אֵימָא אֲפִילּוּ חָצֵר נָמֵי. וְהָא נָמֵי תְּנֵינָא: חָצֵר שֶׁהָרַבִּים נִכְנָסִין לָהּ בָּזוֹ וְיוֹצְאִין לָהּ בְּזוֹ, רְשׁוּת הָרַבִּים לַטּוּמְאָה, וּרְשׁוּת הַיָּחִיד לַשַּׁבָּת. אִי מֵהָתָם הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי, זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה.

ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבין עירבו ובין שלא עירבו פליגי - דאפילו בעירבו אסר רב וטעמא משום מפולש ודוקא נפרצה [חצר] כנגדו קאמר הא לאו הכי לא מיתסר מבוי משום בני חצר והא דרב יהודה דשמואל היא ושרי בעירבו כגון רחבה דלא בעיא עירוב ואע"ג דנפרצה רחבה כנגדו ואסר בלא עירבו גבי חצר אפילו לא נפרצה מדנקט רחבה ולא נקט חצר: בעירבו - דאיסורא משום פירצה שכנגדו היא: במאי פליגי - מאי טעמא דרב דחשיב ליה מפולש ומאי טעמא דשמואל דלא קרי ליה מפולש: בשלא עירבו - כי לא נפרצה מאי טעמא דשמואל דאמר בני חצר אסרי ומאי טעמא דרב דאמר לא אסרי: בנראה מבחוץ ושוה מבפנים - דפליגי ביה אמוראי לקמן בפירקין (עירובין ד' ט:) איכא למאן דאמר נדון כנראה משני צדדין ואיכא למאן דאמר אינו נידון והכא נמי הנך גיפופי דאית לחצר העודפים על רוחב פירצת המבוי נראין מבחוץ לאותן העומדים בחצר ולא מיחזי כותל פרוץ במלואו ויותר מעשר נמי לא הוי הלכך אע"ג דשוה מבפנים שהעומדין במבוי אין רואין אותו ונראה להם כותל פרוץ במלואו אפילו הכי לרב מהני הני גיפופי לשוויה פתחא לגבי מבוי כי היכי דמשוו ליה פתחא לגבי חצר והא דתנן קטנה אסורה מוקים ליה רב בנכנסין כותלי קטנה לגדולה דליכא נראה מבחוץ והויא פרוצה במלואה אבל הכא פיתחא הוא אף למבוי ולא אסרי בני חצר למבוי ואע"ג דשאר חצירות הפתוחות למבוי בפתח הגון ודאי אוסרות עליו זו הואיל ואינה רגילה בו שהרי סתום היה מתחלה אינה אוסרת עליו כדאמר בפרק מי שהוציאוהו (לקמן עירובין ד' מט.) שאינה רגילה בו מותר ושמואל סבר אין נידון משום שיור למבוי ופירצה היא ודיורי חצר אוסרין עליו אם לא עירבו: ובשעירבו - דאיסורא משום פירצה שכנגדו הוא פליגי בדרב יוסף דאמר לא שנו דאין צריך כלום אלא שכלה מבוי לאמצע רחבה דכיון דרוחבה של רחבה עודף על המבוי לכל צד נראה שהמבוי לרחבה כלה ואינו מושך עד רה"ר שכנגדו ולא אתי למישרי מפולש ורב סבר אפילו הכי כיון דהעומד במבוי רואה לב' ראשי רשות הרבים ובקעי רבים מרשות הרבים זו לרשות הרבים זו דרך מבוי ורחבה אסור: אבל כלה לצידי רחבה - שכותל אורך המבוי שוה לאחד מכותלי אורך הרחבה ונראה כמבוי ארוך ומושך עד רה"ר שכנגדו. מיחזי כמפולש ואסור: אבל זה כנגד זה - פרצת חצר כנגד המבוי אסור והאי כנגדו דקאמר רב ואוקימנא טעמא דאיסור מבוי בשלא עירבו הא עירבו מותר האי כנגדו לאו דווקא אלא כל כותל שכנגדו קרי הכי ובצידי רחבה אפילו זה שלא כנגד זה אסור משום דכותל רחבה מאריך המבוי והוי כמבוי ארוך עד כותל רחבה שכנגדו ואסור מידי דהוה אמבוי עקום שיש יותר מעשר בעקמומיתו דלכולי עלמא אסור ואף על פי שאין פתחיו מכוונין הכא נמי משנכנס לרחבה הרי כל רוחב הרחבה הוי עקמומית גדולה ורחבה הרבה ודמי כמבוי המפולש דרך עקמומית: ובני לה בתים - ברחבה ברוחב העודף על המבוי ומשוי כותלי אורכה לכותל אורך המבוי: צידו אחד ים וצידו אחד אשפה - וראשו אחד סתום כשאר מבוי וראשו אחר לרשות הרבים מתוקן בלחי וקורה: אשפה - גבוהה עשרה (ויש) שפתו גבוה עשרה: ויעלה הים שרטון - של חול ואבנים אצל שפתו כי כן דרכו ומתקצר רוחב הים ונעשה קרקע כרוחב פרסה או יותר: ומי חיישינן כו' - הש"ס הוא דמפרש מלתיה דמנא תימרא ואזיל: זורקין לה בשבת - ולא חיישינן שמא תתמעט אשפה מעשרה ונמצא זורקין לרשות הרבים: לאשפה דיחיד - וההיא אשפה דרבי אשפה דיחיד הואי: ורבנן - שהיו בדורו של רבי מאי הוו אמרי ביה בההוא מבוי: פסיק ליה לסורא באוזלי - הים היה סמוך לסורא מאחריה וראשי המבואות מפולשין לים והיה מרימר עושה רשתות ומכמורות לכל המבואות ולא רצה לסמוך על מחיצת הים: פסיק - מפסיק בינה לבין הים במחיצות אוזלי: אמר שמא יעלה הים שירטון - ומטלטלי נמי במבואות כדמעיקרא: בודיא - מחצלת: ואותיבו ביה בעקמומיתה - בני ראשו אחר עשו לחי לפתחן והמחצלת לעקמומיתו ובני ראשו אחר לא עשו לפתחן לחי: הנ"מ לחי מעליא - כשיש לחיים משני ראשין וללשון מורי צריך עקמימותו לחי לבד מאותן שבשני ראשיו: סיכתא - קביליי"א בלע"ז: גופא א"ר ירמיה כו' - ואוקמה כשלא עירבו ואיסורא דמבוי משום דאסרי עליה בני החצר הוא: לא משנתנו היא - היתר חצר תנינא ואיסור מבוי תנינא: חצר קטנה שנפרצה - במלואה לגדולה גדולה מותרת ולא אסרי בני קטנה עילויה דלגבי גדולה פתח הוא דיש לה שיור מכאן ומכאן והוו כשתי חצירות ופתח אחד ביניהן דלא אסרן אהדדי ולקמן מוקי לה בשאין קטנה רחבה יותר מי' דאי יותר מעשר לא הוי פתח גבי גדולה: וקטנה אסורה - דלדידה לאו פתח הוא אלא פירצה ונעשית רשותן של בני גדולה שהרי נתערבה עמהן: א"ל - רב היתר חצר אשמעינן ואע"ג דנפרצה בכותל השני דדרסי רבים מרשות הרבים זו לרה"ר זו דרך חצר ומבוי דאי מהתם הוה אמינא משום דלא דרסי רבים דהא גדולה לא נפרצה בכותל השני: רה"ר לטומאה - וספיקא טהור דהא ספק טומאה מסוטה גמרינן ובסוטה בכי האי חצר לאו מקום ייחוד וסתירה הוא:

בעירבו קמיפלגי בדרב יוסף - דהיינו כלה לאמצע רחבה ורב יוסף מפרש מילתיה דרב יהודה הא דאמר אין צריך כלום ותירוץ דכאן בעירבו לא תירצו בימי רב יוסף וסבר רב יוסף דנראה מבחוץ לרב נידון משום לחי כדס"ד מעיקרא אליבא דרב והכי נמי דייק רב יוסף ממלתיה דרב הונא דהוא תלמידיה דרב דנדון משום לחי אך קשה דלא שייך למימר קמיפלגי בדרב יוסף הואיל ולא איירו במה שבא רב יוסף לחדש והיינו דאסור בצידי רחבה וי"ל דאי לאו מילתיה דרב יוסף ה"א דפליגי נמי בצידי רחבה והוה קשה היכי שרי שמואל בצידי רחבה היכא דאיכא תרתי לריעותא שצידו אחד מפולש עד רה"ר וצידו השני נמי אע"ג דנראה מבחוץ האמר שמואל דאין נידון משום לחי לכך הוצרך להביא דרב יוסף דבכלה לאמצע רחבה פליגי דלא הוי תרתי לריעותא וגם לרב נמי הוה קשה הואיל וסבר דנידון משום לחי אמאי אסר משום מפולש דהוה סברא לומר דהא בהא תליא ולכך מייתי דרב יוסף דלאו הא בהא תליא דבכלה לצידי רחבה אסור לכולי עלמא אפילו למאן דאמר נידון משום לחי וטעמא משום דלמפולש לא מהני לחי אלא לר' יהודה והא דלא משני לעיל דרב יהודה בכלה לאמצע ודרב בכלה מן הצד או כאן בזה כנגד זה וכאן בזה שלא כנגד זה משום דהאמת תירץ לו דהא רב ששת לא מחמת קשיא תירץ אלא קבלה היתה בידו כך יש לפרש לפי שיטת רש"י ור"י מפרש דרחבה דהכא לא הויא כרחבה דפ' שני (ד' כד:) דהתם מיירי ביתירה מבית סאתים ולא הוקף לדירה והויא כרמלית ואין מטלטלין בה אלא בד' אבל רחבה דהכא אינו כן דא"כ הוה כלה לבקעה אלא מיירי בדאית בה דיורין מדמפליג בין עירבו ובין לא עירבו דלא גרע מחורבה דאמר בפרק הדר (לקמן עירובין ד' עד.) דאסור כ"ש רחבה דאית בה דיורין טפי מחורבה והיתה אסורה אי לאו דס"ד השתא דסבר רב יהודה נראה מבחוץ נידון משום לחי וקס"ד השתא מדלא מפליג רב יהודה בשריותא משמע דשרי בכל ענין אפילו כלה לצידי רחבה ונפרצה חצר כנגדו ואפילו לא עירבו ועוד מדאיירי רב יהודה בנפרצה כנגדו ואיצטריך לאשמועינן דלא הוי מפולש א"כ על כרחך ס"ל נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי דאי לא חשיב לחי אמאי שרי בכלה לצידי רחבה דלאמצע רחבה פשיטא דלא הוי מפולש וא"כ איכא תרתי לריעותא שצידו אחד מפולש עד רשות הרבים וצידו השני נמי נהי דנראה מבחוץ הא לא חשיב לחי אלא וודאי חשיב לחי והשתא לא הוי תרתי לריעותא [דחשיב] לחי מצד אחד כדאמר לקמן (עירובין ד' ט.) ולימא לבוד מרוח אחת ותשתרי ונקט רחבה משום דעובדא הכי הוה והוא הדין חצר אע"ג דרב יוסף קאמר משמיה דרב יהודה והוא מוקי לה לקמן בכלה לאמצע רחבה אבל בצידי רחבה אסור ההוא לא שנו הוי לפי המסקנא. חצר מותרת ומבוי אסור השתא ס"ד אסור משום מפולש בכלה לצידי חצר ונפרצה כנגדו אפילו עירבו דבכלה לאמצע אין סברא לאסור משום פילוש מדקאמר ונפרץ חצר כנגדו ואסור בשלא עירבו אפילו בכלה לאמצע ולא נפרצה חצר כנגדו מדנקט במלואו משמע דאסור משום דנפרץ במלואו דהיינו בלא עירבו ובדלא נפרצה כנגדו דאי בנפרצה ובעירבו מאי אריא ונפרץ במלואו דאפילו לא נפרץ במלואו הוי כמפולש ולא מהני לחי עד דאיכא צורת הפתח ועוד מדנקט חצר ולא נקט קרפף דלית בה דיורין משמע משום דיורין שבחצר בא נמי לאסור ועוד דאי לא אסור אלא משום פילוש הוה ליה למימר מבוי שנפרץ במלואו לצידי חצר מדלא נקט הכי משמע דבכלה לאמצע נמי מיירי ואסור משום דלא עירבו וסבר נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי ומיהו מדאסר בצידי חצר משום פילוש אין להוכיח דסבר דאינו נידון משום לחי דאפילו נידון משום לחי הוי מפולש דהא רב יוסף אסר בצידי רחבה לכ"ע אפילו למ"ד נידון משום לחי. דרב אדרב נמי ל"ק כאן בעירבו פי' הא דרב יהודה בכלה לאמצע כדמפרש רב יוסף אע"ג דלא מפליג בשריותא אין לחוש דכיון דתרוייהו מילתיה דרב מה שסתם כאן פירש כאן ועוד כיון דסבר רב נראה מבחוץ לא הוי לחי לא חש לפרש דאיירי בכלה לאמצע רחבה דבכלה מן הצד הוי תרתי לריעותא אע"ג דרב יוסף אית ליה נראה מבחוץ נידון משום לחי כדדייק לקמן ממלתיה דרב הונא מ"מ אוקי מילתיה דרב יהודה בעירבו משום דרב יהודה תחלת דבריו אמר משמיה דרב ונראה לרב יוסף דהסיום נמי הוי משמיה דרב אע"פ שסתם א"ר יהודה כו' ולא פירש משם מי אמר וכן רב יוסף אמר בסתם משמיה דרב יהודה מ"מ היה נראה לו שגם זה מדברי רב ורב סבר אינו נידון משום לחי והשתא אתי שפיר דקמפלגי במה שבא רב יוסף לחדש ומיהו רבינו חננאל מיישב דאתי שפיר דקא מיפלגי בדרב יוסף דרב יהודה שרי אפילו זה כנגד זה כרב יוסף ורב כרבה דבעי זה שלא כנגד זה ולקמן נמי משמע דרבה פליג אדרב יוסף דפריך ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור מיהו ה"ל למימר דרבה ודרב יוסף איכא בינייהו: זורקין לה בשבת - משמע שהאשפה רחוקה מן הכותל ודרך למעלה מעשרה זורקין לה דהוו מקום פטור ואית דגרס שופכין: לאו משנתנו היא זו חצר קטנה וכו' - וא"ל דקמ"ל דנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי דמתני' איכא לאוקמה בנכנסין כותלי קטנה לגדולה דאם כן הוי ליה לרב לפרושי מתני' דלא איירי בנכנסין או הוי ליה למימר בהדיא נראה מבחוץ אינו נידון משום לחי:

עירובין ח.

Navigate the library