עירוביןמד:
טוען את הדף…
אֶלָּא אָדָם אַאָדָם קַשְׁיָא! אָדָם אַאָדָם נָמֵי לָא קַשְׁיָא: כָּאן — לְדַעַת, כָּאן — שֶׁלֹּא מִדַּעַת. וְהָא דְּרַבִּי נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִילַאי, לְדַעַת הֲוָה! שֶׁלֹּא מִדַּעַת הֲוָה. רַב חִסְדָּא, מִיהָא לְדַעַת הֲוָה! רַב חִסְדָּא, שֶׁלֹּא מִן הַמִּנְיָן הֲוָה. הָנְהוּ בְּנֵי גְנָנָא דְּאַעִילוּ מַיָּא בִּמְחִיצָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם. נַגְּדִינְהוּ שְׁמוּאֵל. אֲמַר: אִם אָמְרוּ שֶׁלֹּא מִדַּעַת, יֹאמְרוּ לְדַעַת?! הָנְהוּ זִיקֵי דַּהֲוָה שַׁדְיָין בְּרִיסְתְּקָא דְמָחוֹזָא, בַּהֲדֵי דַּאֲתָא רָבָא מִפִּירְקֵיהּ, אַעְלִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ. לְשַׁבְּתָא אַחֲרִיתִי בָּעֵי עַיְּילִינְהוּ, וַאֲסַר לְהוּ, דְּהָוֵה לֵיהּ כִּלְדַעַת — וְאָסוּר. לֵוִי, אַעִילוּ לֵיהּ תִּיבְנָא, זְעֵירִי — אַסְפַּסְתָּא, רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא — מַיָּא. מַתְנִי׳ מִי שֶׁיָּצָא בִּרְשׁוּת, וְאָמְרוּ לוֹ: ״כְּבָר נַעֲשָׂה מַעֲשֶׂה״ — יֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכׇל רוּחַ. אִם הָיָה בְּתוֹךְ הַתְּחוּם — כְּאִילּוּ לֹא יָצָא. כׇּל הַיּוֹצְאִים לְהַצִּיל — חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן. גְּמָ׳ מַאי ״אִם הָיָה בְּתוֹךְ הַתְּחוּם כְּאִילּוּ לֹא יָצָא״? אָמַר רַבָּה, הָכִי קָאָמַר: אִם הָיָה בְּתוֹךְ תְּחוּם שֶׁלּוֹ — כְּאִילּוּ לֹא יָצָא מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ דָּמֵי. פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְּתֵימָא: הוֹאִיל וְעָקַר — עָקַר, קָא מַשְׁמַע לַן. רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא אָמַר, הָכִי קָאָמַר: אִם הָיוּ תְּחוּמִין שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חֲכָמִים מוּבְלָעִין בְּתוֹךְ הַתְּחוּם שֶׁלּוֹ, כְּאִילּוּ לֹא יָצָא מִתְּחוּמוֹ. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר הַבְלָעַת תְּחוּמִין מִילְּתָא הִיא, וּמָר סָבַר לָאו מִילְּתָא הִיא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה: וְאַתְּ לָא תִּסְבְּרָא דְּהַבְלָעַת תְּחוּמִין מִילְּתָא הִיא? וּמָה אִילּוּ שָׁבַת בִּמְעָרָה, שֶׁבְּתוֹכָהּ אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְעַל גַּגָּהּ פָּחוֹת מֵאַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמָּה — לֹא נִמְצָא מְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ, וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה? אֲמַר לֵיהּ: וְלָא שָׁנֵי לָךְ בֵּין הֵיכָא דְּשָׁבַת בָּאֲוִיר מְחִיצּוֹת מִבְּעוֹד יוֹם, לְהֵיכָא דְּלֹא שָׁבַת בַּאֲוִיר מְחִיצּוֹת מִבְּעוֹד יוֹם? וְהֵיכָא דְּלֹא שָׁבַת, לָא?אלא אדם אאדם קשיא - דבשלמא מטה אמטה איכא לתרוצא כדקאמרת דהא דתני ויזקוף את המטה בדופן רביעית קאמר דהא קתני שלא תפול חמה על המת ועל האוכלין אלמא לאו לאכשורי סוכה אתי אלא אדם הא קתני כדי שיאכל וישתה וישן אלמא למיפק ביה חובת סוכה אוקמיה התם דג' דברים הללו הן מצות סוכה אלמא דופן שלישי הויא חסירה דאי דופן רביעית לא הוה מיפסלא בה כדאמרי' ואע"ג דעביד אהל. שרי: לדעת - שהעומד שם יודע שלשם מחיצה העמידוהו שם אסור: שלא לדעת - מותר דמשום עשיית אהל ליכא למימר דאין דרך בנין בכך אבל כלי דרך בנין בכך הוא הלכך דופן שלישית אסור: שלא לדעת הוה - לא ידעו האנשים על מה קבצום שם: רב חסדא מיהא - שעשה המחיצה ונקבע שם בא' מהן הא ידע: שלא מן המנין הוה - בעושי המחיצה: דאעילו מיא - מרשות הרבים לרה"י והוקבעו לשם לדעת שהודיעום שלכך הם נקבצין: זיקי - נודות ושל רבא הוו: ריסתקא - רחוב העיר רה"ר: בהדי דאתי רבא מפירקיה - והיה גדוד דשומעי הדרשה באין אחריו נטלן שמש והביאן בתוך מחיצות הבאין: אספסתא - שחת של תבואה: מתני' מי שיצא ברשות - כגון לעדות החדש או להציל מן הגייס ומן הנהר או חכמה הבאה לילד: כבר נעשה מעשה - ואינך צריך לילך: יש לו אלפים אמה לכל רוח - ממקום שנאמר לו: כאילו לא יצא - מפרש בגמרא: חוזרין למקומן - מפרש בגמ': גמ' מאי כאילו לא יצא - הא ודאי לא יצא דהא עדיין בתוך התחום הוא: ה"ג אמר רבה הכי קאמר ואם היה בתוך התחום שלו כאילו לא יצא מביתו דמי - כלומר האי כאילו לא יצא אביתו קאי והכי קאמר אם היה עדיין בתוך תחום ביתו חוזר לביתו והרי הוא כאילו לא עקר רגליו לכך יש לו מביתו אלפים אמה לכל רוח כבתחילה ולא אמרינן ממקום שנאמר לו יש לו אלפים אמה לכל רוח: פשיטא - דכיון דעדיין לא יצא מן התחום כאילו הוא בביתו דמי: מהו דתימא כיון דעקר - לצאת ברשות ורבנן תקון ליה ממקום שנאמר לו אלפים לכל רוח הכא נמי אע"ג דקאי בתחומו לימדוד ליה מהתם ואי בעי למיפק ליפוק קמ"ל: רב שימי בר חייא אמר הכי קאמר אם היו תחומין שנתנו לו חכמים מובלעין בתוך התחום שלו כאילו לא יצא מתחומו דמי - כלומר מתני' בשכבר יצא מתחומו עסקינן וכאילו לא יצא אתחומין קאי כדהוה ס"ד מעיקרא ומאי אם היה בתוך התחום ה"ק אם היו אותן אלפים הנתונות לו לכל רוח ממקום שנאמר לו נכנסות לתוך אלפים של תחום ביתו כאילו לא יצא מתחומו דמי והולך עד ביתו והרי הוא כבתחילה: רב שימי סבר הבלעה מילתא היא - וכיון דמיבלען בתחומיה וממטו ליה לגו תחומיה הוו להו כחד תחומא וכמאן דלא נפק מתחומא הוא ורבה סבר לאו מילתא היא הלכך לא מצי לתרוצי כאילו לא יצא דמתני' בשכבר יצא חוץ לתחום דאם יצא הפסיד שביתת ביתו וקנה לו ממקום שנאמר לו ורבה לית ליה הא דתנו נהרדעי לעיל (עירובין דף מא:) ואי פיקח הוא עייל לתחומו וכיון דעל על. ואית דגרסי בלישנא אחרינא דבין רבה ובין רב שימי בשכבר יצא מתחומו מוקי ליה ובתרוייהו גרסי' אם היו תחומין שנתנו לו חכמים מובלעין בתוך התחום שלו אלא בדרבה גרסינן כאילו לא יצא מביתו ובדרב שימי גרסינן כאילו לא יצא מתחומו ובהא פליגי דלרבה לא משויא להו הבלעה כחד תחומא שיהיו לו כל היום כולו ח' אלף אמה אלא כי ממטו ליה תחומין הניתנין לו עד תוך תחומו הוי כאילו לא יצא מביתו כלל ולא קנה שביתה במקום אחר ויש לו אלפים מביתו לכל רוח כבתחילה ורב שימי סבר כאילו לא יצא מביתו לא אמרינן אלא ודאי קנה שביתה במקום שנאמר לו אבל כאילו לא יצא מתחומו אמרינן ולא הפסיד תחומו הראשון ויש לו קרוב לח' אלף כגון ממקום שנאמר לו ולמזרח אלפים ולמערב אלפים ומשם ולביתו אלפים ומביתו ולהלן אלפים דהבלעת תחומין משויא להו לכולהו תחומי כחדא תחומא ורבה סבר לאו מילתא היא לשווינהו תחומא חד הלכך על כרחך לא מיתוקם כאילו לא יצא אתחום גרידא ולומר תחומו לא הפסיד אבל יוצא חשבינן ליה לקולא דיש לו שביתה אף במקום שנאמר לו אלא כאילו לא יצא לגמרי קאמר והרי הוא כבתחילה: ומה אילו שבת במערה שתוכה ד' אלפים ועל גגה פחות מד' אלפים לא נמצא כו' - כלומר אי אתה מודה שמהלך את גגה וחוצה לה אלפים לכל צד סתם מערה ב' פתחים יש לה בב' קצותיה פתח למזרח ופתח למערב מפתח המזרח נותן לו חוצה לה לצד מזרח אלפים ולצד גגה אלפים וכן מפתח המערב נותן חוצה לה לצד המערב אלפים ולצד גגה אלפים וכיון דגגה פחות מד' אלפים כיון שכותליה משופעין לצד גגה ומתרחבות מלמטה בקרקעיתה 
נמצא אלפים שיש לו על גגה כשיצא מפתח מזרחי נבלעות בתוך אלפים שיש לו על גגה כשיוצא מפתח המערב ואי אתה מודה שאם בא לצאת באיזה מהן שירצה שיכול להלך כל גגה וחוצה לה אלפים אמה לכל צד משום דהבלעת תחומין משוי לתחומי שני היציאות כחד ואילו הוה גגה ד' אלפים שלימות ויצא בפתח מזרח אינו יכול להלך לצד גגה אלא אלפים ואם היה רוצה להלך באלפים מערביות היה צריך לחזור על העקב וליכנס במערב ולחזור ולצאת דרך פתח מערבי אלמא מילתא היא וקשיא לתרוייהו לישני: ולא שני לך כו' - הכא נמי ב' תחומין מחמת חדא שביתה קאתו לה וכיון דמיבלעי לעיל הוו חד תחומא אבל גבי מתני' לא שבת באויר מחיצות שביתה השניה הלכך כיון דקני לה שביתה בתרייתא תו לית ליה שביתה קמייתא והיכא דיצא חוץ לתחום אין לו אלא ממקום שנאמר לו אלפים ואפי' נכנסו לתוך תחומו אינו הולך ממקום שכלו שם והלאה כלום וללישנא אחרינא הכי מתרץ כיון דלא שבת באויר מחיצות שניה לא יהבינן ליה ב' שביתות אלא או האי אית ליה או האי אית ליה אם מובלעות אית ליה שביתת ביתו ואין לו ממקום שנאמר לו אלא כדי לבא וליכנס בתחומו ואם אינן מובלעות קנה מקומו והפסיד ביתו ולשון הראשון נראה הגון:כל היוצאין להציל חוזרין למקומן - הא דלא חשיב ליה בפ"ק דביצה (דף יא:) גבי הנך ג' דהתירו סופן משום תחילתן דזה אינו חידוש וכל הנהו צריכי כדאמרינן התם: ומר סבר הבלעת תחומין לאו מילתא היא - פ"ה ולית ליה לרבה הא דנהרדעי דאמרי לעיל (עירובין דף מא:) אי פקח הוא עייל לתחומי' וכיון דעל על ולר"י נראה דאית ליה הא דנהרדעי כיון שנכנס בתחומו מפני כבוד הבריות ויצא מד' אמותיו כיון שצריך ליתן לו ד' אמות חדשות יכול לחזור ולקנות תחומו הראשון אבל הכא מכיון שיצא חוץ מתחומו וקנה לו תחום אחר לא הותר ליעקר מתחום שקבע כדפי' לעיל דאי לאו הכי תיקשי לה מתני' לנהרדעי דאמרי אפי' אמה אחת לא יכנס ואף על גב דע"י ארבע אמותיו נכנס לתחומו הראשון ולא אמר כיון דעל על: