עירוביןעט:
טוען את הדף…
וְתֶבֶן שִׁבְעָה וּמַשֶּׁהוּ, דְּכׇל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה כְּלָבוּד דָּמֵי. בִּשְׁלָמָא לְאַבָּיֵי, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״מֵעֲשָׂרָה״, אֶלָּא לְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ מַאי ״מֵעֲשָׂרָה״? מִתּוֹרַת עֲשָׂרָה. שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין. שְׁמַע מִינַּהּ דָּיוֹרִין הַבָּאִין בְּשַׁבָּת אֲסוּרִין? דִּלְמָא דְּאִימְּעַט מֵאֶתְמוֹל. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? נוֹעֵל אֶת בֵּיתוֹ וּמְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ. תַּרְתֵּי?! הָכִי קָאָמַר: אוֹ נוֹעֵל אֶת בֵּיתוֹ אוֹ מְבַטֵּל אֶת רְשׁוּתוֹ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם תַּרְתֵּי, כֵּיוָן דְּדָשׁ בֵּיהּ — אָתֵי לְטַלְטוֹלֵי. הוּא אָסוּר וַחֲבֵירוֹ מוּתָּר. פְּשִׁיטָא? לָא צְרִיכָא, דַּהֲדַר אִידַּךְ וּבַטֵּיל לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן: דְּאֵין מְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין. וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּגוֹב שֶׁל תֶּבֶן שֶׁבֵּין שְׁנֵי תְּחוּמֵי שַׁבָּת. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: תְּחוּמִין דְּאוֹרָיְיתָא, מַהוּ דְּתֵימָא: לִיגְזוֹר דִּלְמָא אָתֵי לְאִיחַלּוֹפֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְנִי׳ כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בְּמָבוֹי? מַנִּיחַ אֶת הֶחָבִית, וְאוֹמֵר: הֲרֵי זוֹ לְכׇל בְּנֵי מָבוֹי, וּמְזַכֶּה לָהֶן עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ. אֲבָל אֵינוֹ מְזַכֶּה לֹא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ. גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה: חָבִית שֶׁל שִׁיתּוּפֵי מְבוֹאוֹת צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח. אָמַר רָבָא: הָנֵי תַּרְתֵּי מִילֵּי, סָבֵי דְפוּמְבְּדִיתָא אַמְרִינְהוּ: חֲדָא — הָא. אִידַּךְ — הַמְקַדֵּשׁ, אִם טָעַם מְלֹא לוּגְמָיו — יָצָא, וְאִם לָאו — לֹא יָצָא. אָמַר רַב חֲבִיבָא: הָא נָמֵי סָבֵי דְפוּמְבְּדִיתָא אַמְרִינְהוּ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: עוֹשִׂין מְדוּרָה לַחַיָּה בְּשַׁבָּת. סְבוּר מִינָּה: לְחַיָּה — אִין, לְחוֹלֶה — לָא. בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים — אִין, בִּימוֹת הַחַמָּה — לָא. אִיתְּמַר, אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר שְׁמוּאֵל: הִקִּיז דָּם וְנִצְטַנֵּן — עוֹשִׂין לוֹ מְדוּרָה בְּשַׁבָּת, וַאֲפִילּוּ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז. אָמַר אַמֵּימָר: הָא נָמֵי סָבֵי דְפוּמְבְּדִיתָא אַמְרִינְהוּ, דְּאִיתְּמַר: אֵיזוֹ הִיא אֲשֵׁירָה סְתָם? אָמַר רַב: כׇּל שֶׁכּוֹמָרִין שׁוֹמְרִין אוֹתָהּתבן שבעה ומשהו - ולקמן פריך הא נתמעט מעשרה קתני: שניהן אסורין - לעיל קאי דקתני נתמעט התבן מעשרה אסרי אהדדי: שמע מינה דיורין הבאין בשבת - כי הכא דאמש לא היו דיורין אלו שולטין מן התבן והלאה ועכשיו הן שולטין בכל הבית: אסורין - ולא אמר שבת הואיל והותרה הותרה ופלוגתא היא בפ"ק (דף יז.) גבי שיירא שחנתה בבקעה: או נועל את ביתו - דגלי דעתיה דאסתלק מהכא והיינו ביטוליה: ואיבעית אימא לעולם תרתי - ולענין היתר חבירו בחדא סגי ומיהו לדידיה בעי למיעבד הרחקה דלא ליתי לטלטולי והוא הדין דסבירא ליה להאי תנא בכל מבטלי רשות דבעי לנעול: לא צריכא אלא דהדר - האי מקבל רשותו ובטיל ליה רשותיה להאי מבטל לאחר שעשה צרכיו: פשיטא - מאי אולמיה דתחומין מחצירות הא והא דרבנן היא: דרע"ק - במסכת סוטה בפרק כשם (דף כז.): מהו דתימא ניגזור דלמא אתי לאיחלופי - וליקח מתחום שאינו שלהן וקא עברי אדאורייתא: מתני' מניח את החבית - משלו אם ירצה: ומזכה להן על ידי בנו ובתו - ואומר להן קבלו חבית זו וזכו בה לשם כל בני מבוי: שידן כידו - ולא זכייה היא: גמ' צריך להגביה מן הקרקע - כשהוא מזכה אותה להן דכל כמה דמנחא ברשותיה לא הויא זכייה והכי תני לה בתוספתא (פ"ו) אם משלהן אין צריך לזכות ואם משלו השליח מגביה מן הקרקע ואומר זכיתי לכם: סבי דפומבדיתא - רב יהודה וישיבתו בשילהי פ"ק דסנהדרין: מדורה - היסק גדול: איזו היא אשירה סתם - אף על גב דלא חזינן ליה דפלחוה מחזקינן לה בהכי:דכל פחות מג' כלבוד דמי - ולאביי אע"ג דבעלמא מהני לבוד בכי האי גוונא כדאשכחן לעיל (עירובין דף טז:) גבי חבלים הכא לא חשיב ליה דהא מחיצות שאין מגיעות נמי לא מחשבי להו הכא: שמע מינה דיורין הבאין בשבת אסורין - יש דיורין הבאין בשבת שאסורין כגון ישראל וגר ששרויין בדירה אחת ומת גר מבעוד יום כדאמר בפרק הדר (לעיל עירובין דף ע:) והכא בדיורין הבאין בשבת על ידי נפילת מחיצה שבין שתי חצירות איירי [דפליני ביה רב ושמואל] ומיבעיא ליה לרב אושעיא בפרק כל גגות (לקמן עירובין דף צג:): ואיבעית אימא לעולם תרתי - פי' בקונטרס ולענין היתר חבירו בחדא סגי מיהו לדידיה בעי למיעבד הרחקה דלא ליתי לטלטולי והוא הדין דסבירא ליה להאי תנא בכל מבטלין רשות דצריך לנעול וקצת תימה באנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב היאך יכנס ויצא אם לא דרך חצר אם צריך לנעילת דלת ושמא י"ל דבעי נעילת דלת ובשעה שיצטרך להיכנס ולצאת יפתח וינעול אחר כך וקצת נראה דדווקא הכא צריך נעילת דלת שעד עתה הורגלו לטלטל בלא שום עירוב שהיה תבן מפסיק ואיכא למיחש כדאמר כיון דדש ביה אתי לטלטולי אבל באנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ולא הורגל לטלטל באותה חצר אלא על ידי עירוב או ביטול רשות הלכך לא בעי נעילת דלת ונראה דהכא נמי לא בעו לנעילת דלת אלא שבת ראשונה שאחר המיעוט כיון שבשבת שעברה היו מטלטלין שם בלא עירוב ובלא ביטול רשות אבל לשבת אחרת לא יצטרכו עוד לנעול דאין סברא שעד לעולם יהא צריך נעילה ולא נשוה אותו לשאר ביטול בשביל שהיתה שם מחיצה מפסקת פעם אחת ולעיל בפרק הדר (עירובין דף סח.) דאמר להו רבא פנו לי מאני מבי גברי לבי נשי [ופי' שם הקונטרס דפינה כליו שלא יבוא להוציא משם לחצר] משמע קצת דחיישינן שמא יטלטל ומיהו אדרבה משמע דלא הוו בעו נעילת דלת וגם רבא שצוה לפנות כליו משמע דוקא לפי שביטל הוצרך לפנות שלא יוציא בשוגג ויאסור אבל את לא היה מבטל לא הוה צריך לא הוא ולא שאר בני החצר לפנות כלים ולא לנעול ומיהו מצי למימר כמו שפי' בקונטרס דליכא למיחש דלמא אתי לטלטולי אלא כשרואה אחרים מטלטלין ויותר נראה הטעם דלמא יוציא ויחזיק ונראה דאם הלכה כר' יהודה דאמר בשוגג אינו אוסר אין נראה שיהא טעם שלא יוציא במזיד ויאסור דאין לחוש שיוציא במזיד באיסור: והא קמ"ל דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין - ומהך ברייתא לא תיקשי לרב דאמר פ' הדר (לעיל עירובין דף סח:) חוזרין ומבטלין דהוא מוקי מילתיה כתנאי כדקאמר רב ששת התם: ומזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים כו' - אומר ר"ת דלר' יוחנן דאמר בפ"ק דב"מ (ד' יב:) בבי מציאה לא גדול גדול ממש והוא הדין הכא וצריך ליזהר שלא לזכות העירוב ע"י בנו הגדול הסמוך לשלחנו דידו כיד אביו הוא ואע"ג דשמואל פליג עליה התם ואומר גדול גדול ממש קיימא לן כרבי יוחנן לגבי שמואל ואין לתמוה לרבי יוחנן היאך יש יד לקטן לזכות דהא מה נפשך אמה העבריה [נמי] קטנה היא דאי אמיא שערות מאי בעיא גביה וקתני דמזכה על ידה ואע"ג דבעלמא אין קטן זוכה לאחרים שאני שיתופי מבואות דרבנן והכי איתא בהדיא בפרק התקבל (גיטין דף סד:) ואם תאמר אמה העבריה היכי זוכה והלא היא סמוכה על שלחן רבה ואר"ת דבשכרה קא אכלה ולר"י נראה דלא מהני טעמא דסמוך על שלחן אלא בבנו שרגיל לפרנסו ואם לא יהיה מציאתו לאביו יש לחוש שלא יתן לו מזונות אבל שאר בני אדם הסמוכים על שלחנו של בעל הבית אין מציאתן שלו ומיהו בתו אפילו נערה ואינה סמוכה על שלחנו מציאתה לאביה משום איבה ודילמא מסר לה למנוול ומוכה שחין כדאמר בפ' נערה בכתובות (דף מז.) דטעמא דאיבה שייך אפילו באינה סמוכה ואפילו בנערה: ועל ידי אשתו - בסוף נדרים (דף פח:) מוקי להשיש לה בית באותו מבוי דמגו דזכייה לנפשה זכייה נמי לאחריני אבל אין לה בית לא דיד אשה כיד בעלה ואם תאמר אי במקבלת פרס הא אינה צריכה לזכות לעצמה כדאמר פרק כדר (לעיל עירובין עג.) דרבי יהודה בן בתירא מתיר בנשים ואוסר בעבדים ואע"ג דהתם בעירוב בא אצלו הכא נמי כיין שהוא מזכה להם מסתמא מניח העירוב בביתו ואי אינה מקבלת פרס אפילו אין לה בית נמי תזכה להם דאין ידה כיד בעלה וי"ל דהכא כשנותן לה הבעל מעות למזונות וכי האי גוונא לא חשיבא מקבלת פרס אלא אם כן הביאה המאכל והמשתה מתוך ביתו ואוכלת אי נמי הכא במספקת במעשה ידיה ולענין מציאה ולכל דנר הוי ידה כיד בעלה דכסמוכה על שלחנו דמיא ולענין מקבלת פרס לא דמיא ואם תאמר א"כ בנו ובתו הקטנים יזכו לאחרים בעירובם כי האי גוונא על ידי מיגו כשיש להם בית באותה חצר וכן עבדו ושפחתו הכנענים דהא ודאי יש להם זכייה לענין עירוב כיין שאוסרין כשיש להם חצר או בית כדאמר לעיל דאוסר בעבדים ומתיר בנשים ולענין עירובי תחומין דאמרינן בריש כיצד משתתפין (לקמן עירובין דף פב:) שהרב מערב על ידם אעו אם ליתיה לרבם נאמר שלא יוכלו לערב סתמא דמלתא תקינו להו רבנן זיכוי לענין עירוב ונראה לר"י דלפי המסקנא דנדרים אתי כר' יהודה בן בבא דמתיר בעבדים ואוסר בנשים לעיל בפרק כדר [עירובין עג.] ותרוייהו מקבלי פרס ואשתו צריכה לערב אבל עבד אין צריך לערב: צריך להגביה מן הקרקע טפח - מכאן אין להוכיח דהגבהה סגי בטפח דשאני שיתופי מבואות דרבנן תדע דהא לא קאתי הכא לאשמעינן דין הגבהה בכל מקום: אם טעם מלא לוגמיו - פירש ר"ת דהא מלא לוגמיו לאו דווקא מלא לוגמיו אלא ר"ל כדמפרש בפ' בתרא דיומא (דף פ.) כל שאילו מסלקו לצד אחד ונראה כמלא לוגמא ובפ' בתרא דיומא (שם) מזבח דמלא לוגמיו נפיש מרביעית ובערבי פסחים (דף קח:) אמר דבארבע כוסות יש שיעור רביעית וכוס של קידוש אחד מהן ואיך יטעום מלא לוגמא הא אין בו כל כן: