עירוביןצז.
טוען את הדף…
אֶחָד חֲדָשׁוֹת וְאֶחָד יְשָׁנוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּחֲדָשׁוֹת וּמַתִּיר בִּישָׁנוֹת. אַלְמָא מָר סָבַר טָרַח אִינִישׁ, וּמָר סָבַר לָא טָרַח אִינִישׁ. (שיצ״י עצב״י סִימָן.) וְהַשְׁתָּא דְּתָנֵי אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: אֵלּוּ הֵן יְשָׁנוֹת — כֹּל שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רְצוּעוֹת וּמְקוּשָּׁרוֹת, חֲדָשׁוֹת — יֵשׁ בָּהֶן רְצוּעוֹת וְלֹא מְקוּשָּׁרוֹת. דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא טָרַח אִינִישׁ. וְלִיעְנְבִינְהוּ מִיעְנָב! אָמַר רַב חִסְדָּא: זֹאת אוֹמֶרֶת, עֲנִיבָה פְּסוּלָה בִּתְפִילִּין. אַבָּיֵי אָמַר: רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: עֲנִיבָה קְשִׁירָה מְעַלַּיְיתָא הִיא. טַעְמָא דַּעֲנִיבָה קְשִׁירָה מְעַלַּיְיתָא הִיא, הָא לָאו הָכִי — עָנֵיב לְהוּ, וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִילִּין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי הוּא, וְאָמַר רַב נַחְמָן: וְנוֹיֵיהֶן לְבַר! דְּעָנֵיב לְהוּ כְּעֵין קְשִׁירָה דִידְהוּ. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב: הַלּוֹקֵחַ תְּפִילִּין מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מוּמְחֶה — בּוֹדֵק שְׁתַּיִם שֶׁל יָד וְאַחַת שֶׁל רֹאשׁ, אוֹ שְׁתַּיִם שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַת שֶׁל יָד. מָה נַפְשָׁךְ: אִי מֵחַד גַּבְרָא קָא זָבֵין, לִבְדּוֹק אוֹ שָׁלֹשׁ שֶׁל יָד אוֹ שָׁלֹשׁ שֶׁל רֹאשׁ. אִי מִתְּרֵי תְּלָתָא גַּבְרֵי זָבֵין, כׇּל חַד וְחַד לִיבְעֵי בְּדִיקָה. לְעוֹלָם מֵחַד גַּבְרָא זָבֵין, וּבָעֵינַן דְּמִיתְמַחֵי בְּשֶׁל יָד וּבְשֶׁל רֹאשׁ. אִינִי?! וְהָא תָּנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: בִּתְפִילִּין בּוֹדֵק שָׁלֹשׁ שֶׁל יָד וְשֶׁל רֹאשׁ, מַאי לָאו אוֹ שָׁלֹשׁ שֶׁל יָד אוֹ שָׁלֹשׁ שֶׁל רֹאשׁ! לָא: שָׁלֹשׁ, מֵהֶן שֶׁל יָד מֵהֶן שֶׁל רֹאשׁ. וְהָתָנֵי רַב כָּהֲנָא: בִּתְפִילִּין בּוֹדֵק שְׁתַּיִם שֶׁל יָד וְשֶׁל רֹאשׁ! הָא מַנִּי רַבִּי הִיא, דְּאָמַר: בִּתְרֵי זִימְנֵי הָוֵי חֲזָקָה. אִי רַבִּי, אֵימָא סֵיפָא: וְכֵן בַּצֶּבֶת הַשֵּׁנִי, וְכֵן בַּצֶּבֶת הַשְּׁלִישִׁי. וְאִי רַבִּי — שְׁלִישִׁי מִי אִית לֵיהּ? מוֹדֶה רַבִּי בִּצְבָתִים, דְּמִתְּרֵי תְּלָתָא גַּבְרֵי זָבֵין. אִי הָכִי אֲפִילּוּ רְבִיעִי נָמֵי, וַאֲפִילּוּ חֲמִישִׁי נָמֵי! אִין הָכִי נָמֵי. וְהַאי דְּקָתָנֵי שְׁלִישִׁי לְאַפּוֹקֵי מֵחֶזְקֵיהּ, וּלְעוֹלָם אֲפִילּוּ רְבִיעִי וַחֲמִישִׁי נָמֵי. מְצָאָן צְבָתִים אוֹ כְרִיכוֹת וְכוּ׳. מַאי צְבָתִים וּמַאי כְּרִיכוֹת? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הֵן הֵן צְבָתִים, הֵן הֵן כְּרִיכוֹת. צְבָתִים — זָוֵוי זָוֵוי, כְּרִיכוֹת — דִּכְרִיכָן טוּבָא. מַחְשִׁיךְ עֲלֵיהֶן וּמְבִיאָן. וְאַמַּאי? לְעַיְּילִינְהוּ זוּג זוּג! אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: לְדִידִי מִיפָּרְשָׁא לֵיהּ מִינֵּיהּ דְּאַבָּא, כׇּל שֶׁאִילּוּ מַכְנִיסָן זוּג זוּג וְכָלוֹת קוֹדֶם שְׁקִיעַת הַחַמָּה, מַכְנִיסָן זוּג זוּג. וְאִי לָא, מַחְשִׁיךְ עֲלֵיהֶן וּמְבִיאָן. וּבַסַּכָּנָה מְכַסָּן וְהוֹלֵךְ. וְהָתַנְיָא: וּבַסַּכָּנָה מוֹלִיכָן פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת! אָמַר רַב: לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּסַכָּנַת גּוֹיִם, הָא — בְּסַכָּנַת לִסְטִים.אחד חדשות - שאין אדם טורח: והשתא דתני אבוה דשמואל - דהאי חדשות כשיש בהן רצועות ואינן מקושרות כעין קשר של תפילין העשוי כמין אותיות וכן הוא קבוע תמיד אלמא טעמא משום קשר הוא דקשירה אב מלאכה ואסור לקשור בשבת קשר של קיימא: דכ"ע לא טרח - דטעמא דחדשות לאו משום ספק קמיעא הוא: ר' יהודה לטעמיה - בפרק אלו קשרים (שבת דף קיג.) חבל דלי שנפסק כורך עליו פונדא או פסיקיא ובלבד שלא יענבנו אלמא טעמא משום דקשירה הוא וחייבין עליה משום אב מלאכה: הא לאו הכי עניב - בתמיה: הלכה למשה מסיני - היאך הוא עשוי שדומה לדל"ת ובתפירתן עשוי כמין שי"ן ורצועה קטנה קבועה בהן וראשה כפוף ודומה ליו"ד הרי שדי: ונוייהן - אותו היכר האותיות: לבר - לחוץ שאינם כלפי התפילין בין הבתים אלא כנגד מראית העין לפי שנאמר בהן וראו וגו' ותניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין של ראש: הלוקח תפילין - הרבה יחד ולחזור למוכרן ולוקחן ממי שאינו מומחה: בודק שתים של יד ואחת של ראש - וכיון דהוחזק בשלש הוה מומחה ולוקח השאר בלא בדיקה: מה נפשך - מה דעתך אי קים לך דגברא דמזבן תפילין טובא מחד גברא זבין הוא והאי מוכר נמי מחד גברא קננהו: לבדוק שלש בשל יד או שלש בשל ראש - ותסגי ליה בהכי להתחזק בכולהו: כל חד וחד נמי - כל תפילין ותפילין דשמא מי שמכר לו את אלו לא מכר את אלו: רבי היא - במסכת יבמות (דף סד:) הוא דאמר בתרי זימני הויא חזקה נשאת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא: וכן בצבת השני - אם יהיו לו צבתים הרבה ובכל צבת תפילין הרבה קא סלקא דעתיה דהכי קאמר בדק בצבת הראשון שני תפילין הוחזק כל אותו צבת וכן בשני הוחזק גם הוא וכן בשלישי וכיון דהוחזק בשלשה צבתים כשרין הוחזקו כל הצבתים ואין צריך עוד לבדוק כלום: מודה רבי בצבתים - דאין אחד מוחזק בשל חבירו שדרך ליקח צבת אחד מאיש זה וצבת אחד מאיש אחר לשון צבת כמו שול תשולו לה מן הצבתים (רות ב׳:ט״ז): לאפוקי מחזקיה - לאשמועינן דאע"ג דבעלמא תרי הוו חזקה בצבתים לית ליה לרבי חזקה מדתני שלישי וגלי ביה והוא הדין לכולם: זווי זווי - של ראש ושל יד קשורין יחד וכן הרבה קשרי זוג בצבת אחת: דכריכן טובא - כי הדדי ואין ב' ב' קשורים: ואי לאו - שאינם כלות קודם שקיעת החמה דהואיל והוא צריך לטרוח ולחזור משתחשך מחשיך עכשיו עליהם ויטלם יחד: מוליכן כולם פחות פחות מד' אמות - קודם שיגיע לארבע אמות יעמוד לפוש וחוזר והולך פחות פחות מארבע אמות וכן תמיד דהשתא כל זמנא הויא עקירה והנחה ואין כאן העברה ארבע אמות יחד: בסכנת עובדי גלולים - דמבזו להו לתפילין מוליכן: בסכנת ליסטים - ישראל דקטלי ליה משום ממונו ולתפילין לא מבזו להו מכסן:אמר רב חסדא זאת אומרת עניבה פסולה בתפילין - תימה וכי לא ידע רב חסדא דלר"י עניבה קשירה מעלייתא היא כדקאמר אביי וי"ל דניחא ליה לאוקמי מתני' דאוסרת בחדשות כרבנן דר"י דאמרי לאו קשירה הוא אי נמי דקסבר אפילו לר"י שריא עניבה דסתמא דעתיה להתיר ולעשות קשר גמור בחול כדפירשתי לעיל: אביי אמר ר"י לטעמיה כו' - ורבי מאיר דשרי בחדשות קסבר דלאו קשירה היא ותימה דבעיא היא בריש אלו קשרים אם עניבה לר"מ קשירה היא אם לאו וקאי בתיקו ואומר ר"י דהתם בדמיהדק והכא בלא מיהדק וקצת . נראה דהלכה כר"י דעניבה קשירה היא מדמסיק אביי דרבי יהודה לטעמיה וסתם מתניתין אתיא כרבי יהודה מיהו מדפריך סתמא דהש"ס בפשיטות וליענביה מיענב משמע דאין הלכה כר' יהודה ומכאן אר"ת דאין צריך בכל יום להתיר קשר תפילין ולחזור ולקשור בשעה שמניחן כגון שהיה אומר רבינו אליהו דא"כ חדשות אמאי אסר הכא משום קשירה הא לא הוי קשר של קיימא ומה שהביא רבינו אליהו ראיה מדאמר בסוף הקומץ רבה (מנחות דף לה:) תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחה עד שעת קשירה לאו היינו קשירה ממש אלא קשירה דהתם היינו הידוק כמו שליא קשורה בוולד (נדה דף כו:) וכן קשורה בו ככלב (ע"ג דף ה.): קשר של תפילין הל"מ - פי' בקונטרס הל"מ היאך הוא עשוי שדומה לדל"ת ובתפירתו עשוי כמין שי"ן ורצועה קבועה בהם וראשה כפוף ודומה ליו"ד הרי שדי ואין נראה לר"י דאין הל"מ אלא השי"ן בלבד כדמשמע בפרק במה מדליקין (שבת דף כח:) דקאמר אלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד מלמען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך למאי הלכתא וקאמר לשי"ן והאמר אביי שי"ן של תפילין הל"מ ומשני אלא לרצועותיהן ולא פריך מד' ויו"ד משמע דאין קדושה אלא בשי"ן בלבד והיא דווקא הלכה ולא מצינו בשום מקום שיהא הקשר קרוי ד': ונוויהן לבר - פי' ר"י דאקשר קאי כמו שפי' בערוך נוי הקשר יפנה לצד חוץ אותו צד שנראה כעין ד ולהכי מייתי לה הכא: הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה וכו' - תימה דבפרק התכלת (מנחות דף מב:) תניא תפילין יש להן בדיקה ואין ניקחין אלא מן המומחה ואין לומר דבלא בדיקה קאמר דאין ניקחין אלא מן המומחה דהא קתני סיפא ספרים ומזוזות יש להן בדיקה וניקחין מכל אדם ואור"י דהתם לכתחלה קאמר דאין ניקחין אלא מן המומחה שלא יצטרך לקרוע כל התפר ולבודקן ואיכא בזיון תפילין ואיכא נמי למיחש שמא יתעצל לטרוח לבודקן ויסמוך להניחן בלא בדיקה לצורך שעה והכא איירי בדיעבד שכבר לקח או כגון שאינו מוצא מומחה לקנות ממנו: מצאן צבתים או כריכות מחשיך עליהן - תימה בחדשות נמי דאי אפשר לקשור אמאי לא יצטרך להחשיך עליהן משום בזיון דתפילין ויש לומר דבישנות דווקא דחזי להכניס זוג זוג עשו תקנה אפילו כשהן מרובין ואין כלות קודם שקיעת החמה: