עירוביןסד:
טוען את הדף…
בַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ עֲבַד עִיסְקָא וּרְוַוח. רַב פָּפָּא אָמַר: אֲפִילּוּ מָצָא מְצִיאָה. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֲפִילּוּ כְּתַב בְּהוּ תְּפִילִּין. וְאָמַר רַב חָנִין, וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא: מַאי קְרָאָה, דִּכְתִיב: ״וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר וְגוֹ׳״. אָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא: דֶּרֶךְ מִיל, וְשֵׁינָה כׇּל שֶׁהוּא — מְפִיגִין אֶת הַיַּיִן. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשָּׁתָה כְּדֵי רְבִיעִית, אֲבָל שָׁתָה יוֹתֵר מֵרְבִיעִית — כׇּל שֶׁכֵּן שֶׁדֶּרֶךְ טוֹרַדְתּוֹ וְשֵׁינָה מְשַׁכַּרְתּוֹ. וְדֶרֶךְ מִיל מְפִיגָה הַיַּיִן?! וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְהָיָה מְהַלֵּךְ מֵעַכּוֹ לִכְזִיב, וְהָיָה רַבִּי אִילְעַאי מְהַלֵּךְ אַחֲרָיו. מָצָא גְּלוּסְקִין בַּדֶּרֶךְ, אָמַר לוֹ: אִילְעַאי, טוֹל גְּלוּסְקִין מִן הַדֶּרֶךְ. מָצָא גּוֹי אֶחָד, אָמַר לוֹ: מַבְגַּאי, טוֹל גְּלוּסְקִין הַלָּלוּ מֵאִילְעַאי. נִיטַּפֵּל לוֹ רַבִּי אִילְעַאי, אָמַר לוֹ: מֵהֵיכָן אַתָּה? אָמַר לוֹ: מֵעֲיָירוֹת שֶׁל בּוּרְגָּנִין. וּמָה שִׁמְךָ? מַבְגַּאי שְׁמֵנִי. כְּלוּם הִיכִּירְךָ רַבָּן גַּמְלִיאֵל מֵעוֹלָם? אָמַר לוֹ: לָאו. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לָמַדְנוּ שֶׁכִּוֵּון רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ. וּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים לָמַדְנוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: לָמַדְנוּ שֶׁאֵין מַעֲבִירִין עַל הָאוֹכָלִין. וְלָמַדְנוּ שֶׁהוֹלְכִין אַחֲרֵי רוֹב עוֹבְרֵי דְּרָכִים. וְלָמַדְנוּ שֶׁחֲמֵצוֹ שֶׁל גּוֹי אַחַר הַפֶּסַח מוּתָּר בַּהֲנָאָה. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לִכְזִיב, בָּא אֶחָד לִישָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ. אָמַר לָזֶה שֶׁעִמּוֹ: כְּלוּם שָׁתִינוּ רְבִיעִית יַיִן הָאִיטַלְקִי? אָמַר לוֹ: הֵן. אִם כֵּן, יְטַיֵּיל אַחֲרֵינוּ עַד שֶׁיָּפִיג יֵינֵינוּ. וְטִיֵּיל אַחֲרֵיהֶן שְׁלֹשָׁה מִילִין, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְסוּלָּמָא שֶׁל צוּר. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְסוּלָּמָא דְצוֹר, יָרַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל מִן הַחֲמוֹר, וְנִתְעַטֵּף, וְיָשַׁב, וְהִתִּיר לוֹ נִדְרוֹ. וְהַרְבֵּה דְּבָרִים לָמַדְנוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. לָמַדְנוּ שֶׁרְבִיעִית יַיִן הָאִיטַלְקִי מְשַׁכֵּר, וְלָמַדְנוּ שִׁיכּוֹר אַל יוֹרֶה, וְלָמַדְנוּ שֶׁדֶּרֶךְ מְפִיגָה אֶת הַיַּיִן, וְלָמַדְנוּ שֶׁאֵין מְפִירִין נְדָרִים לֹא רָכוּב וְלֹא מְהַלֵּךְ וְלֹא עוֹמֵד, אֶלָּא יוֹשֵׁב. קָתָנֵי מִיהַת שְׁלֹשָׁה מִילִין! שָׁאנֵי יַיִן הָאִיטַלְקִי דִּמְשַׁכַּר טְפֵי. וְהָאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשָּׁתָה רְבִיעִית, אֲבָל שָׁתָה יוֹתֵר מֵרְבִיעִית, כׇּל שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ טוֹרַדְתּוֹ וְשֵׁינָה מְשַׁכַּרְתּוֹ! רָכוּב שָׁאנֵי. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, לְרָמִי בַּר אַבָּא נָמֵי לָא קַשְׁיָא: רָכוּב שָׁאנֵי. אִינִי?! וְהָאָמַר רַב נַחְמָן: מְפִירִין נְדָרִים בֵּין מְהַלֵּךְ בֵּין עוֹמֵד וּבֵין רָכוּב! תַּנָּאֵי הִיא. דְּאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה. וְאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: אֵין פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה. דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי פָּתַח לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְהָהוּא גַּבְרָא: ״יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא״ — כֹּל הַבּוֹטֶה רָאוּי לְדוֹקְרוֹ בְּחֶרֶב, אֶלָּא שֶׁלְּשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא. אָמַר מָר: וְאֵין מַעֲבִירִין עַל הָאוֹכָלִין. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁאֵין בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל פְּרוּצוֹת בִּכְשָׁפִים. אֲבָל בְּדוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים, שֶׁבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל פְּרוּצוֹת בִּכְשָׁפִים — מַעֲבִירִין. תָּנָא: שְׁלֵימִין מַעֲבִירִין, פְּתִיתִין אֵין מַעֲבִירִין. אֲמַר לֵיהּ רַב אַסִּי לְרַב אָשֵׁי: וְאַפְּתִיתִין לָא עָבְדָן? וְהָכְתִיב: ״וַתְּחַלֶּלְנָה אוֹתִי אֶל עַמִּי בְּשַׁעֲלֵי שְׂעוֹרִים וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם״! דְּשָׁקְלִי בְּאַגְרַיְיהוּ. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה:בעל בנכסי אשתו - בעי למיעבד בהו מצוה דמילתא דתווהו בה אינשי נמי היא ושלטא בהו עינא בישא: אפילו כותב בהו תפילין - נמי מיקיימו בידיה: מאי קראה - דעל ידי דעבד בהו מצוה מיקיימי בידיה דכתיב וידר ישראל וגו' והחרמתי לשון הקדש ועל ידי כך נשמעת תפלתם ונפלו בידם: ושינה כל שהוא - או זו או זו: ניטפל לו רבי אלעאי - נתקרב אצל הנכרי: מבגאי שמני - כך שמי: אין מעבירין על האוכלין - המוצא אוכלין בדרך אינו רשאי לעבור עליהן ולהניחן שם: שהולכין אחרי רוב עוברי דרכים - מדלא שרא ליה לר' אלעאי למיכלינהו דאחזקינהו בחזקת פיתן של נכרים שרוב עוברי דרכים נכרים הן: שחמצו של נכרי - שאחר הפסח היה: מותר בהנאה - כגון הכא דאיכא טובת הנאה לנכרי: לזה שעמו - לר' אלעאי: לסולמא של צור - מעלות הר גבוה: אבל יותר מרביעית כו' - וכיון דיין האיטלקי הוה ומשכר טפי הוה ליה כיותר מרביעית: רכוב שאני - דאין לו טורח הדרך: לרמי בר אבא נמי - דאמר דרך מיל והכא תני שלש מילין לא תיקשי דרכוב שאני דאין לו טורח ולפיכך אין מפיגו כל כך: תנאי היא - במסכת נדרים: פותחין בחרטה - צריך לחכם למצוא פתח לשואל שיהא לו פתחון פה לומר לדעת כן לא נדרתי ואילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי נודר ונמצא נדר נעקר מאליו: אין פותחין - אין צריך לפתוח לו בחרטה אלא החכם עוקרו אע"פ שאינו מוצא לו טעם עקירה רבן גמליאל סבר כמאן דאמר פותחין לפיכך הוצרך ישוב הדעת לחשב איזה פתח ימצא לו: כל הבוטה - הנודר נדר: ראוי לדוקרו - דלמא לא מקיים ליה והיינו פתח דקאמר ליה אילו היית יודע שאסור לנדור וחייב מיתה אתה עליו כלום היית נודר ואמר ליה האיך לא: אלא לשון חכמים מרפא - שמתירין לו נדרו: פתיתין אין מעבירין עליהן - אלא נוטלין אותן דליכא למיחש לכשפים: ואפתיתין לא עבדן - כשפים: דשקלן באגרייהו - פתיתי לחם לעשות כשפים מדברים אחרים והכי קאמר נביא בשביל פיתותי לחם שנותנים לכן בשכרכן חיללתן את שמי בתוך עמי שהייתן עושות בהן כשפים לנביאי הבעל להטעות את עמי:שכוון רבן גמליאל ברוח הקדש - אע"פ שהיה שם זה רגיל באומות כדאמרינן בפרק שני דמכות (דף יא.) תמן אמרין שכם נסיב מבגאי גזר מכל מקום חשיב ליה כוונה ברוח הקדש וההיא דסוף יבמות (דף קכב:) שאמר ליה יפה כוונת שאריה שמי כך קורין אותי בעירי לא שכוון אותו האיש ברוח הקדש שלא קראו אריה אלא על שם כחו: שהולכין אחר רוב עוברי דרכים - כדפירש בקונטרס מדלא שרי ליה לר' אלעאי למכלינהו דאחזקינהו בחזקת פתן של נכרים שרוב עוברי דרכים נכרים הם דאם היינו תולין בשל ישראל היה מותר אף על פי שאחר הפסח היה בסמוך דבישראל יש לומר דאחר הפסח נעשה: ולמדנו שחמצו של עכו"ם אחר הפסח מותר בהנאה - מדנתנו לעכו"ם דאיכא טובת הנאה דעכו"ם כדפירש בקונטרס דאי ס"ל דאסור בהנאה היה לו לאסור מספק דשמא בפסח נעשה וא"ת והיאך נתן ר"ג והא דריש ר"י בסוף פ"ק דע"ז (דף כ.) לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם ואע"ג דלעכו"ם המכירו שרי אפילו לר"י דהא מוקמינן כר"י ההוא דשולח אדם ירך לעכו"ם בפסחים בפרק כל שעה (פסחים דף כב.) ותניא בתוספתא [דע"ז פ"ג] דאם היא שכינו מותר מפני שהוא כמוכרו לו מ"מ הכא הא אמרינן שלא היה מכירו רבן גמליאל מעולם ויש לומר דשמא לא סבר לה ר"ג להא דר"י אי נמי כיון שהיה העכו"ם מתלוה עמהן בדרך שרי דחשיב כמוכרו לו והא דתניא בהניזקין (גיטין דף סא.) מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ההיא נמי שרי משום דרכי שלום: פותחין בחרטה - פי' בקונטרס צריך לחכם למצוא פתח לשואל שיהא לו פתחון פה לומר על דעת כן לא נדרתי ואילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר ונמצא נדר נעקר מאליו אין פותחין אין צריך לפתוח לו בחרטה אלא החכם עוקר אע"פ שאינו מוצא לו טעם עקירה ר"ג סבר כמ"ד פותחין לפיכך הוצרך יישוב הדעת לחשב איזה פתח ימצא לו ע"כ לשון הקונטרס וקשיא לר"ת דהא רב נחמן גופיה שמעינן ליה בהדיא בפרק ד' נדרים (נדרים דף כב:) דאמר הלכה פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל ובפ' נערה המאורסה (נדרים דף עז:) נקאמר רב נחמן הלכה נשאלין לנדרים מעומד יחיד ובלילה ופריך עלה מהא דר"ג וכתוב בכל הספרים ר"ג סבר אין פותחין בחרטה למיעקר נדרא בעינן ובעי לעיוני להכי ישב ורב נחמן סבר פותחין בחרטה ואפילו מעומד אלא שיש ספרים שהגיהו איפכא על פי פירוש הקונטרס דהכא בשמעתא ועוד דאמר בסוף אלו מותרין (נדרים כ.) בא מחמירין עליו דלא פתחינן ליה בחרטה משמע דאין פותחין היא חומרא ועוד אמר בריש ד' נדרים (נדרים דף כא:) דרב הונא סבר פותחין בחרטה מההוא דאתא לקמיה ואמר ליה לבך עלך ורבה בר בר חנה דאמר ליה לההוא דאתא אלו אתו י' בני אדם שיפייסוך קסבר אין פותחין בחרטה מפרש ר"ת פותחין בחרטה היינו ששואלין אותו אם הוא מתחרט על מה שנדר שאומר לו כדו תהית או לבך עלך או בעית נדר (שם) ושרינן ליה בהכי ור"ג סבר אין פותחין להתיר לו בחרטה לחוד שמתחרט בו על מה שנדר אלא צריך למצוא פתח לנדרו כגון שאומר לו אילו באו עשרה בני אדם שיפייסוך וכדפתח ר"ג לההוא טייעא ששואלין אותו אדעתא דהכי נדרת שצריך לטרוח הרבה ולחשוב באיזה ענין ימצאו לו פתח לנדרו: כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב - בפרק ד' נדרים (נדרים דף כב.) אמר דלא פתחינן ליה בהא דמתוך יראה יאמר אדעתא דהא לא נדר אף על פי שמשקר ועוד פסקינן התם הלכה פותחין בחרטה: