עירוביןצו:
טוען את הדף…
כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: נָשִׁים סוֹמְכוֹת רְשׁוּת. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, אִשְׁתּוֹ שֶׁל יוֹנָה הָיְתָה עוֹלָה לָרֶגֶל וְלֹא מִיחוּ בָּהּ, מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר רֶגֶל לָאו מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא הוּא? אֶלָּא קָסָבַר רְשׁוּת, הָכָא נָמֵי רְשׁוּת. אֶלָּא הַאי תַּנָּא הִיא דְּתַנְיָא: הַמּוֹצֵא תְּפִילִּין, מַכְנִיסָן זוּג זוּג. אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה, אֶחָד חֲדָשׁוֹת וְאֶחָד יְשָׁנוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּחֲדָשׁוֹת, וּמַתִּיר בִּישָׁנוֹת. עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא בַּחֲדָשׁוֹת וִישָׁנוֹת, אֲבָל בְּאִשָּׁה לָא פְּלִיגִי. שְׁמַע מִינַּהּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא הוּא, וְכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין הַזְּמַן גְּרָמָא נָשִׁים חַיָּיבוֹת. וְדִילְמָא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: נָשִׁים סוֹמְכוֹת רְשׁוּת? לָא סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּלָא רַבִּי מֵאִיר סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, וְלָא רַבִּי יְהוּדָה סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי לָא רַבִּי מֵאִיר סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דִּתְנַן: אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַתִּינוֹקוֹת מִלִּתְקוֹעַ. הָא נָשִׁים מְעַכְּבִין — וּסְתָם מַתְנִיתִין רַבִּי מֵאִיר. וְלָא רַבִּי יְהוּדָה סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּתַנְיָא: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ... וְסָמַךְ״, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל סוֹמְכִין וְאֵין בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל סוֹמְכוֹת. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: נָשִׁים סוֹמְכוֹת רְשׁוּת. וּסְתָם סִיפְרָא מַנִּי — רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַמּוֹצֵא תְּכֵלֶת בַּשּׁוּק, לְשׁוֹנוֹת — פְּסוּלוֹת, חוּטִין — כְּשֵׁרִין. מַאי שְׁנָא לְשׁוֹנוֹת, דְּאָמַר: אַדַּעְתָּא דִגְלִימָא צַבְעִינְהוּ? חוּטִין נָמֵי, נֵימָא: אַדַּעְתָּא דִגְלִימָא טְוִינְהוּ! בִּשְׁזוּרִים. שְׁזוּרִים נָמֵי, נֵימָא: אַדַּעְתָּא דְשִׂיפְתָּא דִגְלִימָא עַיְיפִינְהוּ! בְּמוּפְסָקִין, דְּכוּלֵּי הַאי וַדַּאי לָא טָרְחִי אִינָשֵׁי. אָמַר רָבָא: וְכִי אָדָם טוֹרֵחַ לַעֲשׂוֹת קָמֵיעַ כְּמִין תְּפִילִּין? דִּתְנַן: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּישָׁנוֹת. אֲבָל בַּחֲדָשׁוֹת — פָּטוּר. אָמַר רַבִּי זֵירָא לְאַהֲבָה בְּרֵיהּ: פּוֹק תְּנִי לְהוּ: הַמּוֹצֵא תְּכֵלֶת בַּשּׁוּק, לְשׁוֹנוֹת — פְּסוּלִין, חוּטִין מוּפְסָקִין — כְּשֵׁירִין, לְפִי שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ. אָמַר רָבָא: וּמִשּׁוּם דְּתָנֵי לַהּ אַהֲבָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא כֵּיפֵי תְּלָא לַהּ?! וְהָתְנַן: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בִּישָׁנוֹת, אֲבָל בַּחֲדָשׁוֹת — פָּטוּר! אֶלָּא אָמַר רָבָא: טָרַח וְלָא טָרַח — תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: הַמּוֹצֵא תְּפִילִּין — מַכְנִיסָן זוּג זוּג, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה,דר' יוסי - לקמן: נשים סומכות רשות - ואע"ג דכתיב (ויקרא א) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם וסמיך ליה וסמך ידו בני ישראל סומכים ולא בנות ישראל סומכות: אוסר בחדשות - לחלל עליהן שבת דילמא קמיע בעלמא נינהו: נשים סומכות רשות - דאין כאן בל תוסיף ומשום איסורא נמי ליכא דקסבר תכשיט נינהו: אין מעכבין - אין ב"ד מוזהרין למונען מלתקוע ביום טוב של ר"ה דבעו לחנוכינהו במצות: הא נשים מעכבין - אע"ג דלא חלול י"ט הוא כדתנא דבי שמואל (ר"ה דף כט:) יצאה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה מיהו נראות כמוסיפות: סתם סיפרא - תורת כהנים: לשונות - צמר סרוק וצבוע: פסולות - שמא לא צבע לשם ציצית ואנן עשייה לשמן בעינן: דגלימא טוואתיה - לארוג מהן טלית ולא לעשות מהן ציצית: שזרנהו - טוואם: בשזורים - שאין דרך לארגם: דשיפתא דגלימא - שכן דרך להסך שזורים בשפתו שהוא גדיל ונקרא בלע"ז צימוש"י והחוטים נקראים אורי"ל: במופסקין דכולי האי לא טרח - לחזור ולקשרם ולהסך אותן: וכי אדם טורח לעשות קמיע כעין תפילין - ואפ"ה חיישינן לה במתני' דקתני חדשות פטור דילמא קמיע נינהו ולא מחללין שבתא עלייהו: פוק תני להו - להנך רבנן דבי מדרשא דקשי להו בדר' אלעזר צא ושנה להם שיש בידי ברייתא דמסייע ליה ומפרשת טעמא בהדיא לפי שאין אדם טורח: כיפי - מרגליות ל"א נזמים וכן עיקר:אבל באשה לא פליגי - וא"ת דילמא משום דהוי מלבוש לאיש כדאמר בפרק במה אשה (שבת דף סא.) דתפילין דרך מלבוש עביד וי"ל דהיינו דוקא לאיש משום דרגיל ללובשן בחול אבל לאשה לא כדאמרי' התם וחלופיהן באיש דמידי דחזי לאיש לא חזי לאשה ומידי דחזי לאשה לא חזי לאיש: לא ס"ד לא ר"מ ס"ל כר' יוסי כו' - משמע דר"מ ור' יהודה תרוייהו אית להו דנשים חייבות בתפילין דלאו זמן גרמא הוא ותימה דבפרק מי שמתו (ברכות דף כ:) תנן נשים ועבדים וקטנים פטורין מן התפילין ופריך עלה בגמרא פשיטא ומשני דאיצטריך משום דאיתקש תפילין למזוזה והשתא הא איצטריך לאפוקי מדר"מ ור' יהודה וי"ל דלמאן דחשיב תפילין זמן גרמא הוי פשיטא דנשים פטורות ומשום הכי איצטריך לשנויי טעמא דאיתקש הקשה ה"ר יום טוב מווין היכי דייק בסמוך דר"מ לא סבר לה כר' יוסי מכח ההיא סתמא דאין מעכבין את התינוקות מלתקוע ומתוך כך אנן צריכין לומר דההיא דפרק מי שמתו דלא כר"מ אדרבה נימא דההוא סתמא כר"מ דקסבר נשים פטורות והא דקתני הכא ר"מ אחד האיש ואחד האשה משום דסבר לה כר' יוסי דאמר נשים סומכות רשות וסתם מתני' דאין מעכבין דלא כר"מ ותירץ לו ר"י דמה נפשך סתמא דברכות דלא כר"מ דקא סבר ההוא מתני' דנשים סומכות לאו רשות דקתני התם נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש ותפילין וחייבין בתפלה ובבהמ"ז ובמזוזה והנהו קטנים על כרחין בלא הגיעו לחינוך איירי דבהגיעו לחינוך בתפילין נמי חייבין כדאמר בסוף לולב הגזול (סוכה דף מב.) קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב ליקח לו תפילין אלא בלא הגיעו לחינוך איירי ולא קאי וחייבין אקטנים אלא אנשים ועבדים ולא נקט קטנים אלא לענין פטור והא נמי אינו שום חידוש דפטירי בלא הגיע לחינוך ולא תני להו אלא לאשמועינן דנשים ועבדים כקטנים לענין תפילין דאי בעי לאנוחי לא שבקינן להו משום בזיון תפילין היכא דלא הגיעו לחינוך ועוד י"ל דניחא ליה טפי למימר דההיא דברכות דלא כר"מ משום דלא מיתרצא מילתיה דר"מ דאמר זוג אין טפי לא אא"כ סבר שבת זמן תפילין הוא כדאסיקנא לעיל אם לא נאמר דלית ליה דרב שמואל בר רב יצחק דאמר מקום יש בראש להניח בו ב' תפילין: וסתם סיפרא ר' יהודה - בפ' בתרא דר"ה (דף לג.) אית דגרסי בה דברי ר' יהודה והכא מוכח דלא גרסי' ליה: המוצא תכלת בשוק וכו' חוטין כשרין - כדמסיק בשזורין ומופסקין דכולי האי לא טרח וא"ת ואע"ג דלציצית נעשה אמאי כשירה הא אמר בפ' התכלת (מנחות דף מב:) דאין תכלת ניקחת אלא מן המומחה שיודע שטעימה פסולה אבל ממי שאינו מומחה לא דאיכא למיחש לטעימה וי"ל דכשמצאן שזורין ומופסקין שאנו יודעים שלצורך ציצית נפסקו יש לתלות דמן המומחה נפלו דכשאינו מומחה אינו רגיל להתעסק בדבר שיודע שלא יקנו ממנו ואפי' לעצמו אינו רגיל לעשות כיון שיודע בעצמו שאינו בקי בהלכות צביעה: וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין - השתא לא מסיק אדעתיה טעמא דמקושרות ואין מקושרין דבסמוך וס"ד דתרוייהו אין מקושרות אלא שבישנות ניכר רושם הקשר שבהם ובחדשות אינו ניכר וחיישינן בחדשות שמא קמיע היה אבל בישנות אין לחוש לקמיע דאם היה קמיע לא היה עושה קשר דכולי האי ודאי לא הוה עביד ביה כעין תפילין ואם תאמר כיון דאין מקושרות היאך מכניסן דבשבת אסור לקשור וי"ל דס"ד דבלא קשירה נמי הוי דרך מלבוש אי נמי עונבן אפי' לר' יהודה דס"ד דמסתמא דעתו להתיר העניבה ולעשות קשירה גמורה ולא הוי של קיימא: