עירוביןלח.
טוען את הדף…
אִי אַתָּה מוֹדֶה שֶׁמָּא יִבָּקַע הַנּוֹד, וְנִמְצָא שׁוֹתֶה טְבָלִים לְמַפְרֵעַ? אָמַר לָהֶן: לִכְשֶׁיִּבָּקַע. מַתְנִי׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לַשַּׁבָּת, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ — מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵירוּבִין, וְאוֹמֵר: עֵירוּבִי בָּרִאשׁוֹן לַמִּזְרָח וּבַשֵּׁנִי לַמַּעֲרָב; בָּרִאשׁוֹן לַמַּעֲרָב וּבַשֵּׁנִי לַמִּזְרָח; עֵירוּבִי בָּרִאשׁוֹן, וּבַשֵּׁנִי כִּבְנֵי עִירִי; עֵירוּבִי בַּשֵּׁנִי, וּבְרִאשׁוֹן כִּבְנֵי עִירִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אוֹ מְעָרֵב לְרוּחַ אַחַת, אוֹ אֵינוֹ מְעָרֵב כׇּל עִיקָּר. אוֹ מְעָרֵב לִשְׁנֵי יָמִים, אוֹ אֵינוֹ מְעָרֵב כׇּל עִיקָּר. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? מוֹלִיכוֹ בָּרִאשׁוֹן וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו, וְנוֹטְלוֹ, וּבָא לוֹ. בַּשֵּׁנִי מַחְשִׁיךְ עָלָיו וְאוֹכְלוֹ וּבָא לוֹ, וְנִמְצָא מִשְׂתַּכֵּר בַּהֲלִיכָתוֹ, וּמִשְׂתַּכֵּר בְּעֵירוּבוֹ. נֶאֱכַל בָּרִאשׁוֹן — עֵירוּבוֹ לָרִאשׁוֹן, וְאֵין עֵירוּבוֹ לַשֵּׁנִי. אָמַר (לָהֶן) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מוֹדִים אַתֶּם לִי שֶׁהֵן שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת. גְּמָ׳ ״לְרוּחַ אַחַת״ מַאי נִיהוּ? לִשְׁנֵי יָמִים. ״לִשְׁנֵי יָמִים״ מַאי נִיהוּ? לְרוּחַ אַחַת. הַיְינוּ קַמַּיְיתָא! הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אִי אַתָּה מוֹדֶה שֶׁאֵין מְעָרְבִין לְיוֹם אֶחָד חֶצְיוֹ לַצָּפוֹן וְחֶצְיוֹ לַדָּרוֹם? אָמַר לָהֶן: אֲבָל. כְּשֵׁם שֶׁאֵין מְעָרְבִין לְיוֹם אֶחָד, חֶצְיוֹ לַדָּרוֹם וְחֶצְיוֹ לַצָּפוֹן — כָּךְ אֵין מְעָרְבִין לִשְׁנֵי יָמִים, יוֹם אֶחָד לַמִּזְרָח וְיוֹם אֶחָד לַמַּעֲרָב. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? הָתָם — קְדוּשָּׁה אַחַת. הָכָא — שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת. אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אִי אַתֶּם מוֹדִים שֶׁאִם עֵירַב בְּרַגְלָיו בְּיוֹם רִאשׁוֹן — מְעָרֵב בְּרַגְלָיו בְּיוֹם שֵׁנִי? נֶאֱכַל עֵירוּבוֹ בְּיוֹם רִאשׁוֹן — אֵין יוֹצֵא עָלָיו בְּיוֹם שֵׁנִי. אָמְרוּ לוֹ: אֲבָל. הָא לָאיֵי שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת הֵן. וְרַבָּנַן סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לְהוּ, וְהָכָא לְחוּמְרָא וְהָכָא לְחוּמְרָא. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אִי אַתָּה מוֹדֶה שֶׁאֵין מְעָרְבִין בַּתְּחִילָּה מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת? אָמַר לָהֶן: אֲבָל. הָא לָאיֵי קְדוּשָּׁה אַחַת הִיא! וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הָתָם מִשּׁוּם הֲכָנָה. תָּנוּ רַבָּנַן: עֵירַב בְּרַגְלָיו בְּיוֹם רִאשׁוֹן — מְעָרֵב בְּרַגְלָיו בְּיוֹם שֵׁנִי. נֶאֱכַל עֵירוּבוֹ בְּיוֹם רִאשׁוֹן — אֵין יוֹצֵא עָלָיו בְּיוֹם שֵׁנִי, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:מתני' מערב אדם שני עירובין - אם היה צריך יום ראשון לילך לכאן ויום שני לילך לכאן יכול לערב למזרח ולמערב ערב יו"ט הראשון: ואומר עירובי - של מזרח יקנה לי היום לצורך מחר ועירובי של מערב יקנה לי בבין השמשות דלמחר לצורך יום שני דקסבר רבי אליעזר שבת ויו"ט לאו כחד יומא אריכא נינהו אלא שתי קדושות ולכל חד יומא אית ליה חדא שביתה ובכל חדא מיקניא ליה שביתה לאיזה צד שירצה וביה"ש דקמא לדידיה הוא דקני ולא ליום ב': עירובי בראשון ובשני כבני עירי כו' - כלומר ואם לא היה רוצה לילך אלא באחד מן הצדדין ביום ראשון ובשני אין צריך לזוז מתחומו לא לכאן ולא לכאן ואינו רוצה להפסיד לא אלפים של תחומו מכאן ולא אלפים של תחומו מכאן יערב עירוב אחד לצד שהוא רוצה לילך בו ביום ראשון ויאמר עירובי זה יקנה לי לצורך מחר ובשני הריני כבני עירי שלא עירבו או אם היה צריך לילך בשני ולא בראשון יאמר עירובי זה יקנה לי ביה"ש של מחר ובראשון אהיה כבני עירי: או מערב לרוח אחת - לצורך שני ימים: או אינו מערב כל עיקר - אפילו לצד אחד להיות באחד מן הימים כבני עירו: או מערב לב' ימים - ובגמרא פריך היינו לרוח אחת: מוליכו - השליח: בראשון - ערב יו"ט שלפני השבת: ומחשיך עליו - עד שיקנה העירוב: ונוטלו ובא לו - שמא יאבד ושוב אין לו עירוב בשני כדקתני נאכל עירובו בראשון וכו' וחוזר ומוליכו בשני כו': משתכר בהליכתו - כלומר קנה לו הליכה ליום מחר: ומשתכר בעירובו - שאוכלו וביו"ט אחר שבת דלא אפשר בהכי מוליכו בראשון וחוזר והולך שם בשני לראות אם קיים עירובו ומחשיך עליו ואם רצה יאכלנו אחרי כן: מודים אתם לי שהן ב' קדושות - דקאמריתו אין עירוב לשני דאי קדושה אחת ה"ל כחד יומא אריכא ויקנה בין השמשות של ראשון לשניהן וכיון דשתי קדושות הן יכול לערב נמי לב' רוחות: גמ' לרוח אחת - דקתני מתני': מאי ניהו - פשיטא דלשני ימים קאמר בניחותא: ולשני הימים - דקתני: מאי ניהו - פשיטא לי דלרוח אחת קאמר וא"כ תרתי למה לי היינו קמייתא: אי אתה מודה ביום אחד - דמערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר לב' ימים נמי או מערב כמו ליום אחד או אינו מערב כל עיקר: אבל - אמת כמו אבל שרה ומתרגם קושטא (בראשית יז): שאם עירב ברגליו - שלא היה לו פת לשגר ע"י שליח ולערב והלך הוא בעצמו וישב לסוף אלפים אמה עד שקדש עליו היום וקנה שביתה וחזר ולן בביתו: מערב ברגליו בשני - צריך לערב ברגליו אף בשני ואינו יכול לצאת בשני חוץ לתחום על ידי קנייה הראשונה או אם נאכל עירובו המערב בפת ונאכל עירובו ביום ראשון לאחר שקנה העירוב אי אתם מודים לי שאינו יוצא עליו בשני ע"י אותה קנייה: הא לאיי - ר' אליעזר קמהדר לה וקאמר ודאי אף לדבריכם שתי קדושות הן ולא גרסינן לאיי אפנויי מופני דאינו דורש לא פסוק ולא ג"ש דבכולי הש"ס הן תרגום של לאיי: ורבנן מספקא להו - בשבת ויו"ט אי קדושה אחת נינהו אי שתי קדושות: ועבדי הכא לחומרא - דאין יכול לערב לשני רוחות דלמא חדא קדושה היא: והכא לחומרא - דאי נאכל בראשון דאין עירוב לשני דלמא ב' קדושות הן: אי אתה מודה שאין מערבין בתחילה מיו"ט לשבת - אם לא עירב בין השמשות של ערב יו"ט והוצרך לצאת בשבת אי אתה מודה שאינו יכול לערב מיו"ט לשבת אלמא קדושה אחת היא והרי הוא כיום אחד שאינו יכול לערב בחצי היום אם לא עירב בין השמשות: משום הכנה - שמכין מיו"ט לשבת ולא משום טעמא דחד יומא הוא: אין יוצא עליו בשני - והרי הוא כבני עירו דודאי שתי קדושות הן ואין עליו חשש ספק:אי אתה מודה שמא יבקע הנוד - תימה להנהו דמפרשי טעמייהו משום דאין ברירה או משום ראשית כו' כיון דקתני סיפא אי אתה מודה שמא יבקע הנוד מנא להו דלא הוה טעמא מש"ה וי"ל דידע הש"ס שאין זה עיקר טעם ואע"פ שהן עצמן לא היו חושבים זה הטעם עיקר מ"מ היו שואלין אותו לדעת מה ישיב וכענין זה יש בזבחים (דף עז:) גבי איברים תמימים שנתערבו באיברים בעלי מומין דרבי אליעזר אומר יקרב ורואה אני את בשר של בעל מום כאילו הן עצים ואין זה עיקר טעמו דבנרבע ורובע מודה רבי אליעזר וטעם בעל מום משום דכתיב מום בם לא ירצו הא על ידי תערובות ירצו ור' אליעזר דקאמר רואה אני כאילו הן עצים היה שואל לחכמים למה לא יכשירו מאותו טעם אע"פ שהוא בעצמו לא היה חושש לאותו טעם וכהנה רבות בש"ס: אמרו לו אבל - לא לגמרי מודו לו לר' אליעזר דלר' אליעזר הוי כבני עירו ולרבנן כיון דמספקא להו הוי כחמר גמל: ורבי אליעזר התם משום הכנה - וא"ת ולמה לי טעמא משום הכנה תיפוק לי' דאסור למיקני שביתה בשבת פי' ביו"ט כיון דביו"ט אסור לצאת חוץ לתחום כדאמר פרק ב' דביצה (דף יז.) דאין מניחין עירובי תחומין מיו"ט לחבירו ואע"ג דהתם לא שייך ביה הכנה דהא נולדה בזה מותרת בזה ואור"י דאצטריך לטעמא דהכנה משום דמאן דשרי התם למיקני שביתה בשבתא א"נ משום דרבנן הקשו לר' אליעזר גם מעירובי חצירות ולכך צריך לתרץ משום הכנה תדע דהכנה נמי שייך בעירובי חצירות דהא רב פוסק בשמעתין כר' אליעזר דשתי קדושות הן ורב גופיה פסיק בריש פרק ב' דביצה (דף טז:) דהלכה כת"ק דאמר יו"ט שחל להיות בע"ש אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצירות וכיון דשתי קדושות הן אמאי אין מערבין ע"כ משום הכנה ומיהו התם דקאמר רבי מערבין עירובי חצירות אבל לא עירובי תחומין מ"ט דמדשרי עירובי חצירות משמע דלית ליה הכנה וא"כ למה אין מערבין עירובי תחומין ולמאן דאסר למקני שביתה בשבתא ניחא אבל למאן דשרי קשה ושמא י"ל דבהכי פליגי רבי ורבנן דרבי סבר לא שייך איסור הכנה בעירובי חצירות כיון דביום טוב שרי להוציא מחצר לחצר: משום הכנה - איסור הכנה דאורייתא היא כדילפינן לקמן בשמעתין ומה שאופין מיו"ט לשבת משום עירובי תבשילין מפרש רבה בפרק אלו עוברין (פסחים דף מו:) משום הואיל ומקלעי ליה אורחין וא"ת והיכי בעי באלו עוברין (שם) למימר דר' אליעזר לית ליה הואיל א"כ לדידיה איך אופין מיו"ט לשבת הא אית ליה איסור הכנה הכא בשמעתין וי"ל דההיא דאלו עוברין סבר דאסור למיקני שביתה בשבתא ואז לא צריכין לטעמא דהכנה כדפי' ועירובי חצירות נמי סבר ההיא דאלו עוברין דמערבין לר' אליעזר מיו"ט לשבת כיון דלית ליה הכנה וא"ת הא אכתי מוכח בפ"ק דביצה (דף ד) דאית ליה לר' אליעזר הכנה גבי ביצה שנולדה בשבת דקאמר רבי אליעזר עדיין היא מחלוקת ב"ש אומרים תיאכל ביו"ט וב"ה אומרים לא תיאכל וי"ל דרבי אליעזר סבר כב"ש דשמותי הוא ועוד דתניא בפ"ק דביצה (שם) דר' אליעזר אומר תיאכל היא ואמה וריצב"א אומר דלא שייך הכנה באפיה ובישול דאין זה אלא תיקון בעלמא שמתקן המאכל ולא שייך הכנה אלא לענין ביצה ועירוב שהוא דבר חדש: