עירוביןעא.
טוען את הדף…
אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיק יִשְׂרָאֵל אַחֵר בִּנְכָסָיו — אוֹסֵר. מִשֶּׁחָשֵׁיכָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחְזִיק יִשְׂרָאֵל אַחֵר — אֵינוֹ אוֹסֵר. הָא גוּפָא קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: מִבְּעוֹד יוֹם — אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִיק, וְלָא מִיבַּעְיָא כִּי לֹא הֶחְזִיק. אַדְּרַבָּה, כִּי לֹא הֶחְזִיק לָא אָסַר! אָמַר רַב פָּפָּא: אֵימָא: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחְזִיק. וְהָא ״אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִיק״ קָתָנֵי? הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחְזִיק מִבְּעוֹד יוֹם אֶלָּא מִשֶּׁחָשֵׁיכָה, כֵּיוָן דַּהֲוָה לֵיהּ לְהַחְזִיק מִבְּעוֹד יוֹם — אוֹסֵר. מִשֶּׁחָשֵׁיכָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחְזִיק יִשְׂרָאֵל אַחֵר — אֵינוֹ אוֹסֵר. ״אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחְזִיק יִשְׂרָאֵל אַחֵר״, וְלָא מִיבַּעְיָא כִּי הֶחְזִיק?! אַדְּרַבָּה, כִּי הֶחְזִיק אָסַר! אָמַר רַב פָּפָּא, אֵימָא: ״אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִיק״. וְהָא ״אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחְזִיק״ קָתָנֵי! הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִיק מִשֶּׁחָשֵׁיכָה, כֵּיוָן דְּלָא הֲוָה לֵיהּ לְהַחְזִיק מִבְּעוֹד יוֹם — אֵינוֹ אוֹסֵר. קָתָנֵי מִיהַת רֵישָׁא אוֹסֵר, אַמַּאי אוֹסֵר? נִיבַטֵּל! מַאי ״אוֹסֵר״ דְּקָתָנֵי — עַד שֶׁיְּבַטֵּל. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַתְנִיתִין, מַנִּי? — בֵּית שַׁמַּאי הִיא, דְּאָמְרִי: אֵין בִּיטּוּל רְשׁוּת בְּשַׁבָּת. דִּתְנַן: מֵאֵימָתַי נוֹתְנִין רְשׁוּת? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִבְּעוֹד יוֹם, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ. אָמַר עוּלָּא: מַאי טַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל, נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר ״כְּלָךְ אֵצֶל יָפוֹת״. אָמַר אַבָּיֵי: מֵת גּוֹי בְּשַׁבָּת מַאי ״כְּלָךְ אֵצֶל יָפוֹת״ אִיכָּא? אֶלָּא הָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי בִּיטּוּל רְשׁוּת מִיקְנֵא רְשׁוּתָא הוּא, וּמִיקְנֵא רְשׁוּתָא בְּשַׁבָּת — אָסוּר. וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי אִסְתַּלּוֹקֵי רְשׁוּתָא בְּעָלְמָא הוּא, וְאִסְתַּלּוֹקֵי רְשׁוּתָא בְּשַׁבָּת — שַׁפִּיר דָּמֵי. מַתְנִי׳ בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה שׁוּתָּף לִשְׁכֵנָיו, לָזֶה בְּיַיִן וְלָזֶה בְּיַיִן — אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב. לָזֶה בְּיַיִן וְלָזֶה בְּשֶׁמֶן — צְרִיכִין לְעָרֵב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה, אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב. גְּמָ׳ אָמַר רַב: וּבִכְלִי אֶחָד. אָמַר רָבָא, דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי: לָזֶה בְּיַיִן וְלָזֶה בְּשֶׁמֶן — צְרִיכִין לְעָרֵב. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא: רֵישָׁא בִּכְלִי אֶחָד, וְסֵיפָא בִּשְׁנֵי כֵלִים — שַׁפִּיר. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ: רֵישָׁא בִּשְׁנֵי כֵלִים, וְסֵיפָא בִּשְׁנֵי כֵלִים — מָה לִי יַיִן וָיַיִן, מָה לִי יַיִן וָשֶׁמֶן?! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: יַיִן וָיַיִן רָאוּי לְעָרֵב. יַיִן וְשֶׁמֶן אֵין רָאוּי לְעָרֵב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה — אֵין צְרִיכִין לְעָרֵב. וַאֲפִילּוּ לָזֶה בְּיַיִן וְלָזֶה בְּשֶׁמֶן! אָמַר רַבָּה: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּחָצֵר שֶׁבֵּין שְׁנֵי מְבוֹאוֹת, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ — דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְשָׁלֹשׁ חֲצֵירוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים. עֵירְבוּ שְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת עִם הָאֶמְצָעִית — הִיא מוּתֶּרֶת עִמָּהֶן, וְהֵן מוּתָּרוֹת עִמָּהּ, וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי? הָתָם קָתָנֵי: שְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת, הָכָא קָתָנֵי: אֵין צְרִיכִין לְעָרֵב כְּלָל! מַאי ״אֵין צְרִיכִין לְעָרֵב״ — שְׁכֵנִים בַּהֲדֵי בַּעַל הַבַּיִת, אֲבָל שְׁכֵנִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי — צְרִיכִין לְעָרֵב.אע"פ שהחזיק כו' - לקמן פריך מאי אע"פ שהחזיק כו': אוסר - המחזיק על הדר: משחשיכה - שכבר קנה עירוב: אע"פ - פריך לקמן כי לא החזיק הוה ליה זה דר יחיד וליכא דאסר עליה והאי דאסר משום דהחזיק הוא והכי איבעי ליה למיתני אם החזיק ישראל אחר בנכסיו אוסר: אע"פ שלא החזיק - מבעוד יום מיד והמתין עד שחשיכה ואיכא היתר למקצת שבת אוסר כדמפרש לקמן הואיל והיה לו כח להחזיק בה מבעוד יום אם ירצה נמצאת רשות זו תלויה ועומדת ולא הוה הותר למקצת שבת: ה"ק - חסורי מיחסר' והאי אע"פ אשהחזיק קאי ושלא החזיק דקתני ה"ק ולא היה לו להחזיק מבעוד יום שלא היתה רשות זו תלויה בין השמשות אלא מוחזקת לגר אם היה זה בא להחזיק לא היה יכול היתר היה בה למקצת שבת ואינו אוסר: אימא אף ע"פ שהחזיק - אינו אוסר הואיל והותר למקצת שבת: ה"ק - חסורי מיחסר' והאי אע"פ אשהחזיק קאי ושלא החזיק דקתני ה"ק ולא היה לו להחזיק מבעוד יום שלא היתה רשות זו תלויה בין השמשות אלא מוחזקת לגר אם היה זה בא להחזיק לא היה יכול היתר היה בה למקצת שבת ואינו אוסר: ר' יוחנן אמר - הני תרתי מתניתא בתרייתא דאמרי יורש אוסר ב"ש היא: כלך אצל יפות - גבי תורם את של חבירו שלא מדעת תניא (ב"מ דף כב.) בא בעל הבית ומצאו שהוא תורם ואמר לו כלך אצל יפות אם יש לו יפות מהן תרומתו תרומה דגלי אדעתיה דניחא ליה ואמרינן כמאן דשוויה שליח מעיקרא דמי ה"נ כיון דבטיל השתא גלי דעתיה דמעיקרא בשריותא ניחא ליה אלא ששכח ולא עירב ולא הוה ליה אקנויי רשותא בשבת: ומיקנא רשותא בשבת אסור - דדמי למקח וממכר: מתני' שהיה שותף עם שכניו - שבמבוי לשם שותפות בעלמא ולא לשם שיתוף: לזה ביין ולזה ביין כו' - בגמרא מוקי לה בכלי א': לזה ביין ולזה בשמן - אין זה שיתוף א' ואין יכול לסמוך עליו שהרי חלוק בשני כלים: גמ' אמר רב ובכלי אחד - שכולן היה שותפותן בכלי אחד אבל בשני כלים לא ואע"ג דאמרי ב"ה בפרק מי שהוציאוהו (לעיל עירובין דף מט.) עירוב הנתון בשני כלים כשר התם הוא דמעיקרא לשם עירוב גבו ומליוה למנא ואייתר אבל הכא דלאו לשם שיתוף הוה בכלי א' אין בב' כלים לא: יין ויין ראוי לערב - הלכך אע"פ דלא ערביה סמכינן עליה: ואפי' לזה ביין ולזה בשמן - בתמיה הא לא חזי לעירוב: שבין ב' מבואות - ולא בשיתוף דמבוי אחד קאמר אלא עם זה נשתתפה ביין ועם זה בשמן ושני עירובין הן: ור"ש לטעמיה - דאמר חצר אחת יכולה לערב ב' עירובין עם ב' מבואות ואע"פ שלא שיתפו ב' המבואות יחד ה"נ אע"פ שאין השיתוף מחובר יחד ולא הותרו מבואות זה עם זה היא מותרת עם שניהם ולא גזרינן דילמא אתי לאפוקי כלים ששבתו במבוי זה למבוי זה דרך חצר זו: למה הדבר דומה - בפ' מי שהוציאוהו ולרבנן דמתני' אם נשתתפה ביין ובכלי א' הוו להו ב' המבואות כמי שנשתתפו יחד ושפיר דמי אבל לזה ביין ולזה בשמן דתרי עירובי נינהו כיון דב' המבואות אסורין זה עם זה היא נמי אסורה עמהן ושניהן אסורין עמה כדקתני בפרק מי שהוציאוהו: שכנים בהדי הדדי - אם רוצין בני מבוי זה להשתמש בזה צריכין לערב ולתת כולן פת בחצר זו ואית דמפרשי מתני' מילי מילי קתני ור"ש לאו אמילתייהו קאי דאילו רבנן בחצר שבין ב' מבואות אפי' לזה ביין ולזה ביין לא זו פירשתי וראשון נראה בעיני:כלך אצל יפות - פי' רש"י דכשיש לו יפות מהן גלי דעתיה דניחא ליה והוי כמאן דשויה שליח מעיקרא דמי ואין להקשות לפירושו מהא דמוקי לה בריש אלו מציאות (ב"מ דף כב.) כגון דשויה שליח דנהי דשויה שליח לתרום לא שויה שליח לתרום מן היפות ועל זה מפרש בקונטרס כמאן דשויה שליח לתרום מן היפות דמי כיון דנמצא יפות מהן: ומקני רשותא בשבת אסור - תימה דבגיטין בריש הזורק (גיטין דף עז:) גבי ההוא שכיב מרע אמר דליקני לה דוכתא דמנח ביה גיטא ותיזל איהי ותיחד ותפתח ושבת היתה כדאיתא התם וי"ל דשכיב מרע התירו שלא תטרף דעתו עליו ואין לומר דדוקא קנין שאינו צריך הוא דשרי כי ההיא [דפרק מי שמת] (ב"ב קנו:) דבלא קנין קני כדאמר התם דאין הלכה כר' אלעזר דהא משמע [התם] דאי הוה הלכה כר' אלעזר כ"ש דהוה ניחא טפי שהיו צריכין להתיר והכי נמי איכא למיחש למיטרף דעת אם לא היה יכול לגרשה כרצונו תדע דאף בלא קנין איכא איסורא לגרש בשבת כדתניא בתוספתא דאין מקדשין ואין מגרשין בשבת אלא ודאי בשכיב מרע דוקא התירו שלא תטרוף דעתו שירא שימות בשבת ואינו רוצה להמתין עד החול וה"ה דהתירו נמי קנין וכן פסק רבינו שמואל דאפי' מתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קנין קונין ממנו בשבת: אי אמרת בשלמא רישא בכלי אחד כו' - והוא הדין יין ויין בב' כלים אבל אורחא דמלתא נקט ועוד דלא הוצרך התנא לפרש דסתם יין ושמן בב' כלים אע"ג דשרו ב"ה בפרק מי שהוציאוהו (לעיל עירובין דף מט.) עירוב הנתון בשני כלים כי מלייה למנא ואייתר ה"מ כי גבו לשם עירוב כדפי' בקונטרס אבל הכא דלאו לשם שתוף בכלי א' אין בשני כלים לא: יין ושמן אין ראוי לערב - אף ע"ג דכל האוכלין מצטרפין למזון ב' סעודות לעירוב וה"ה משקין היינו כשנשתתפו לשם עירוב: בחצר שבין ב' מבואות כו' - לא בעי לאוקומי בג' חצירות ממש כאידך משנה דעירובי חצירות בעי פת בין לר"מ בין לרבנן דלקמן בסמוך ואין רוצה להעמיד מתני' כמ"ד ביין ופליג אר"מ ורבנן: ור' שמעון לטעמיה - דלא גזר לרב ששת דמוקי לה לעיל בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מח.) שנתנו שתים עירובן באמצעית ובב' בתים הכא אפי' בבית א' ובשני כלים כב' בתים דמו כיון דלא עביד לשם שיתוף דממה נפשך תרוייהו הכא בחצר קיימי דשיתופי מבואות בחצר שבמבוי: