עירוביןפ:
טוען את הדף…
שָׁאנֵי הָתָם דְּלֵיכָּא מְחִיצוֹת. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא, מְצָד שָׁאנֵי. אִתְּמַר, רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר: עוֹשִׂין לֶחִי אֲשֵׁירָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: עוֹשִׂין קוֹרָה אֲשֵׁירָה. מַאן דְּאָמַר קוֹרָה — כׇּל שֶׁכֵּן לֶחִי, וּמַאן דְּאָמַר לֶחִי — אֲבָל קוֹרָה לָא. כַּתּוֹתֵי מְכַתַּת שִׁיעוּרֵיהּ. מַתְנִי׳ נִתְמַעֵט הָאוֹכֶל — מוֹסִיף וּמְזַכֶּה, וְאֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ. נִתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶן — מוֹסִיף וּמְזַכֶּה, וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעַ. כַּמָּה הוּא שִׁיעוּרָן? בִּזְמַן שֶׁהֵן מְרוּבִּין — מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְכוּלָּם. בִּזְמַן שֶׁהֵן מוּעָטִין — כִּגְרוֹגֶרֶת לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בִּתְחִילַּת עֵירוּב, אֲבָל בִּשְׁיָרֵי עֵירוּב — כׇּל שֶׁהוּא. וְלֹא אָמְרוּ לְעָרֵב בַּחֲצֵירוֹת אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא לְשַׁכֵּחַ אֶת הַתִּינוֹקוֹת. גְּמָ׳ בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּמִין אֶחָד, מַאי אִירְיָא נִתְמַעֵט? אֲפִילּוּ כָּלָה נָמֵי! אֶלָּא בִּשְׁנֵי מִינִין, אֲפִילּוּ נִתְמַעֵט נָמֵי לָא! דְּתַנְיָא: כָּלָה הָאוֹכֶל, מִמִּין אֶחָד — אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ, מִשְּׁנֵי מִינִים — צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ! אִיבָּעֵית אֵימָא: מִמִּין אֶחָד, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִשְּׁנֵי מִינִין. אִיבָּעֵית אֵימָא: מִמִּין אֶחָד, מַאי נִתְמַעֵט — נִתְמַטְמֵט. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִשְּׁנֵי מִינִין, כָּלָה שָׁאנֵי. נִיתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶן מוֹסִיף וּמְזַכֶּה וְכוּ׳. אָמַר רַב שֵׁיזְבִי אָמַר רַב חִסְדָּא: זֹאת אוֹמֶרֶת חֲלוּקִין עָלָיו חֲבֵירָיו עַל רַבִּי יְהוּדָה. דִּתְנַן: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּעֵירוּבֵי תְחוּמִין, אֲבָל בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת — מְעָרְבִין בֵּין לְדַעַת וּבֵין שֶׁלֹּא לְדַעַת. פְּשִׁיטָא דַּחֲלוּקִין! מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי בְּחָצֵר שֶׁבֵּין שְׁנֵי מְבוֹאוֹת, אֲבָל חָצֵר שֶׁל מָבוֹי אֶחָד, אֵימָא לָא. קָמַשְׁמַע לַן. כַּמָּה הוּא שִׁיעוּרוֹ וְכוּ׳. כַּמָּה הוּא מְרוּבִּין? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּנֵי אָדָם. שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, וְתוּ לָא: אֵימָא מִשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וְאֵילָךְ. וּמַאי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה דְּנָקֵט? אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: לְדִידִי מִיפָּרְשָׁא לִי מִנֵּיהּ דְּאַבָּא: כׇּל שֶׁאִילּוּ מְחַלְּקוֹ לִמְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת בֵּינֵיהֶן וְאֵין מַגַּעַת גְּרוֹגֶרֶת לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד — הֵן הֵן מְרוּבִּין, וְסַגִּי בִּמְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת. וְאִי לָא — (הֵן הֵן) מוּעָטִין נִינְהוּ. וְאַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן דִּשְׁתֵּי סְעוּדוֹת הָוְיָין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה גְּרוֹגְרוֹת. מַתְנִי׳ בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִין, חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כִּכָּר הוּא עֵירוּב, אֲפִילּוּ מַאֲפֶה סְאָה, וְהוּא פְּרוּסָה — אֵין מְעָרְבִין בָּהּ. כִּכָּר כְּאִיסָּר וְהוּא שָׁלֵם — מְעָרְבִין בּוֹ.שאני התם דליכא מחיצות - ומבוי מגולה הוא ואינו נוח לשומרו הילכך כופין אותו אבל להתיר בטלטול לעולם אימא לך דבעינן דעת: כ"ש לחי - דאין לו שיעור לרחבו ועוביו: אבל קורה - צריכה טפח לקבל אריח ובריאה כדי לקבל אריח והאי אשירה כיון דבעי שריפה דכתיב (דברים יב) ואשריהם תשרפון באש שיעורה לאו שיעורא היא דכשרופה דמיא: מתני' נתמעט האוכל - משיעורו ולקמן מפרש שיעורא במתני': ואינו צריך להודיע - שהרי כולן נתרצו בתחלה: וצריך להודיע - לדיורין שניתוספו אם דעתן בעירוב וכגון שמערב משלהן וטעמא פרישית לעיל ותרתי קתני מוסיף ומזכה אם משלו מערב וצריך להודיע אם משלהן מערב: מרובין ומועטין - מפרש בגמרא: שירי עירוב - שנתמעט משעורו: כל שהוא - אין צריך להוסיף [ורבי יוסי פליג את"ק]: לא אמרו לערב בחצרות - לאחר שנשתתפו: אלא שלא לשכח - תורת עירובי חצירות מהתינוקות הבאין הלכך מקילינן ביה: גמ' במאי עסקינן - דקתני בנתמעט אין צריך להודיע הא כלה לגמרי צריך להודיע אם בא לערב: במין אחד - שחוזר ומערב מן המין הראשון: מב' מינין - שעירב בשניה ממין אחר: צריך להודיע - וקא סלקא דעתך והוא הדין לנתמעט: נתמטמט - כלה לגמרי: איבעית אימא מב' מינין - ודוקא נקט נתמעט ודקא קשיא לך מברייתא כלה שאני דברייתא כלה דווקא נקט אבל נתמעט אפילו מב' מינין אין צריך להודיע: זאת אומרת חלוקין כו' - דלא תימא האי במה דברים אמורים לפרושי אתי: במה דברים אמורים - דצריך דעת: בעירובי תחומין - שמא אין נוח לו לקנות כאן כדי להפסיד לרוח שכנגדה: פשיטא - דשמעינן מינה דחלוקין דהא בעירובי חצירות נקיט ואתי וקתני צריך להודיעו: מהו דתימא - לעולם רבי יהודה בההוא מפרש הוא ומתניתין דהכא בחצר שבין שני מבואות דלא ידעינן בהי ניחא ליה: ותו לא - בתמיה כ"ש דטפי מהכי הוו מרובין: לדידי מיפרשא לי מיניה דאבא - דלקולא קתני בזמן שהם מרובים דגרוגרת דידהו הוי יותר מב' סעודות סגי בב' סעודות ולא בעינן גרוגרת לכל חד וחד כשהן מועטים דלא מטי גרוגרת דידהו לב' סעודות סגי בגרוגרת לכל אחד ולקולא: כל שאילו מחלק מזון ב' סעודות ביניהן ואין גרוגרת לכל א' - שיש בהן בני אדם יותר ממנין גרוגרות של שתי סעודות מרובין נינהו ותנן במתני' דלא בעי כגרוגרת לכל אחד אלא כשיש בו מזון שתי סעודות סגי: ואי לא - שאין מנינם רב כמנין גרוגרות של שתי סעודות לא בעי שתי סעודות אלא כגרוגרת לכל אחד היינו פירוש דמתניתין ורב יהודה דנקט שמנה עשרה ולא תנא כדאמרינן אגב אורחיה דבעי לפרושי מתני' נקט חושבנא ולאשמעינן דמזון שתי סעודות הוו שמנה עשרה גרוגרות: מתני' ככר - שלם: מאפה סאה - שאפה סאה בככר אחד ונטל ממנו מעט ושוייה פרוסה אין מערבין בה וטעמא מפרש בגמרא: ככר - קטן כמדת איסר: והוא שלם מערבין בו - ובלבד שיהיו שם ככרות הרבה כגרוגרת לכל אחד ואחד:שאני התם דאיכא מחיצה - פר"ת דין הוא דכופין אותו לעשות לחי וקורה דמהני מחיצות להתיר לטלטל בתוכו אע"פ שנעשו בעל כרחו של ארם ולא דמי לעירוב דבין הוה משום דירה ובין משום קנין אין לו להועיל בעל כרחו של ארם ובקונטרס לא פירש כן ובספרים דגרס שאני התם דליכא מחיצות יש לפרש כן דכי ליכא מחיצות דאסור לטלטל בתוכו דין הוא שנכוף אותו לעשות תקנה להתיר לטלטל אבל אין לנו לכופו לעשות תקנה לטלטל מן הבתים ומן החצירות לתוכו: אבל קורה כתותי מכתת שיעוריה - אע"ג דלחי נמי בעי שיעור גובה וגם רוחב משהו מיהא בעי מכל מקום כיון דלא בעי אלא שיעור זוטא לא החמירו בו וה"ר אברהם פירש לחי אם היה מדבק הכתיתים בכותל הוי לחי ובלבד שלא יהו ניטלות ברוח ואין להקשות מהא דפסלינן לולב של אשירה אפילו ביו"ט שני דמשמע דכמאן דליתיה דמי דגבי לולב של מצוה החמירו וא"ת דמכשרינן לעיל סולם של אשירה אע"ג דבעי רחב ד' ולא אמר מיכתת שיעורא כמו קורה ואור"י דהתם חשיב פתח כיון דחזי לעלייה אי לאו איסורא דאשירה אבל קורה הצריכו חכמים שיעורא של חשיבות: אלא בב' מינין אפילו נתמעט נמי דתניא כו' - ס"ד דכלה דנקט בברייתא משום מין א' נקטיה דאפילו בכלה אין צריך להודיע: אגב אורחא קמ"ל דב' סעודות הויין י"ח גרוגרות - הקשה ר"ת דבפרק כיצד משתתפין (לקמן דף פנ:) תנן רבי שמעון אומר ב' ידות לככר משלש לקב דהיינו שיעור שתי סעודות ה' ביצים ושליש ביצה שהככר הוא ח' ביצים כשתחלק י"ת גרוגרות לחמש ביצים ושליש ביצה דזה וזה הוי שיעור שתי סעודות תמצא לכל ביצה שלש גרוגרות וג' שמינית של גרוגרות דבחמש ביצים ושליש ביצה יש י"ו שלישי ביצה וגרוגרת גדולה מכזית כדמוכח בריש המצניע (שבת דף צא.) ובתורת כהנים קתני ובפרק בתרא דיומא (דף פ.) דשיערו חכמים דאין בית הבליעה מחזקת יותר מכ. ביצת תרנגולת ובכריתות פרק. אמרו לו (דף יד.) אמרינן גבי יש אוכל אכילה אחת כו' דאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים ואע"ג דפליגי תנאי לקמן אכר' שמעון כר"ש קי"ל דבכל דוכתי אמר כביצה לטמא טומאת אוכלין דהיינו כר"ש כדקתני לקמן בגמ' (דף פג.) וחצי [חצי] חציה לטמא טומאת אוכלין ולר"ש עולה השיעור כביצה אבל לשאר תנאי אינו כן ואכולהו תנאי קאי כדמוכח הסוגיא לקמן ואומר ר"י דלכולהו תנאי הוי כביצה לטמא אוכלים והא דקתני לקמן בברייתא וחצי חצי חציה כו' לא קאי אר"מ ואר' יהודה אלא ארבי שמעון ור' יוחנן בן ברוקה שהזכירו שיעור ככר תדע דהא קתני בברייתא בגמ' כמה שיעור חצי פרס שתי ביצים חסר קימעא דברי ר' יהודה משמע דקאי בשיטתיה דר"ש דחשיב חצי חציה לפסול את הגוויה בשתי ביצים והשתא לא קשה מידי דבשתי סעודות של עירוב לא קי"ל כר"ש אלא כר"מ או כרבי יהודה כדמוכח לקמן דרב יוסף ורנה כר"מ בריש כיצד משתתפין (לקמן עירובין דף פב.) ותרתי ריפתא נמי דקאמר רב יהודה ורב אדא בר אהבה היינו כר"מ או כר' יהודה: