עירוביןעח.
טוען את הדף…
זִיז הַיּוֹצֵא מִן הַכּוֹתֶל אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, וְהִנִּיחַ עָלָיו סוּלָּם כׇּל שֶׁהוּא — מִיעֲטוֹ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּאוֹתְבֵיהּ עֲלֵיהּ, אֲבָל אוֹתְבֵיהּ בַּהֲדֵיהּ אַרְווֹחֵי אַרְוְחֵיהּ. וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: כּוֹתֶל תִּשְׁעָה עָשָׂר — צָרִיךְ זִיז אֶחָד לְהַתִּירוֹ. כּוֹתֶל עֶשְׂרִים — צָרִיךְ שְׁנֵי זִיזִים לְהַתִּירוֹ. אָמַר רַב חִסְדָּא: וְהוּא שֶׁהֶעֱמִידָן זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה. אָמַר רַב הוּנָא: עַמּוּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, וְנָעַץ בּוֹ יָתֵד כׇּל שֶׁהוּא — מִיעֲטוֹ. אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: וּבְגָבוֹהַּ שְׁלֹשָׁה. אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין גָּבוֹהַּ שְׁלֹשָׁה. מַאי טַעְמָא: לָא מִשְׁתַּמֵּשׁ לֵיהּ. רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ שֶׁגָּבוֹהַּ שְׁלֹשָׁה, מַאי טַעְמָא: אֶפְשָׁר דְּתָלֵי בֵּיהּ מִידֵּי. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: מִלְּאוֹ כּוּלּוֹ בִּיתֵדוֹת מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא שְׁמִיעַ לָךְ הָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בּוֹר וְחוּלְיָיתָהּ מִצְטָרֵף לַעֲשָׂרָה. וְאַמַּאי, הָא לָא מִשְׁתַּמֵּשׁ לֵיהּ? אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר — דְּמַנַּח מִידֵּי וּמִשְׁתַּמֵּשׁ, הָכָא נָמֵי דְּמַנַּח מִידֵּי וּמִשְׁתַּמֵּשׁ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כּוֹתֶל עֲשָׂרָה — צָרִיךְ סוּלָּם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְהַתִּירוֹ. רַב יוֹסֵף אָמַר: אֲפִילּוּ שְׁלֹשָׁה עָשָׂר וּמַשֶּׁהוּ. אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ אַחַד עָשָׂר וּמַשֶּׁהוּ. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: אֲפִילּוּ שִׁבְעָה וּמַשֶּׁהוּ. אָמַר רַב: סוּלָּם זָקוּף — מְמַעֵט. גְּמָרָא, וְלָא יָדַעְנָא מַאי טַעְמָא. אָמַר שְׁמוּאֵל: וְלָא יָדַע אַבָּא טַעְמָא דְּהָא מִלְּתָא?! מִידֵּי דְּהָוֵה אַאִיצְטְבָא עַל גַּבֵּי אִיצְטְבָא. אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי חִיָּיא: דְּקָלִים שֶׁבְּבָבֶל — אֵינָן צְרִיכִין קֶבַע. מַאי טַעְמָא: כְּבֵידָן קוֹבַעְתָּן. וְרַב יוֹסֵף אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: סוּלָּמוֹת שֶׁבְּבָבֶל — אֵינָן צְרִיכִין קֶבַע. מַאי טַעְמָא: כְּבֵידָן קוֹבַעְתָּן. מַאן דְּאָמַר סוּלָּמוֹת, כׇּל שֶׁכֵּן דְּקָלִים. וּמַאן דְּאָמַר דְּקָלִים, אֲבָל סוּלָּמוֹת לָא. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב יוֹסֵף מֵרַבָּה: סוּלָּם מִכָּאן וְסוּלָּם מִכָּאן וְקַשִּׁין בָּאֶמְצַע, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵין כַּף הָרֶגֶל עוֹלָה בָּהֶן. קַשִּׁין מִכָּאן וְקַשִּׁין מִכָּאן וְסוּלָּם בָּאֶמְצַע, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי כַּף הָרֶגֶל עוֹלָה בָּהֶן.זיז היוצא מן הכותל ד' על ד' - טפחים: והניח עליו סולם כל שהוא - אפילו אין ברחבו ד' והעמידו בקרקע וסמך ראשו בזיז הוי כחד מיעוטא והרי בעליון ארבעה וכגון שאין חווקי הסולם מרוחקין שלשה: ולא אמרן אלא דאותביה עליה - סמך ראשו עליו כדפרישית: אבל אותביה בהדיה - אצלו וראשו נסמך לכותל: ארווחי ארוחיה - לזיז ולא הוי האי סולם מתחתיו דרגא לזיז ואין כאן מיעוט שהוא מובדל מן הקרקע הרבה: צריך זיז אחד להתירו - בסולם כל שהוא והזיז יוצא באמצעיתו שאינו גבוה עשרה לא ממנו ולמטה ולא ממנו ולמעלה: צריך שני זיזין - אחד קודם עשרה תחתונים ואחד למעלה הימנו בתוך עשרה עליונים דאי הוה גבוה עשרה לא הוה סגי ליה בסולם כל שהוא מידי דהוה אכותל: זה שלא כנגד זה - שיוכל לקבוע סולם שני מזה לזה: עמוד גבוה עשרה ברה"ר ורחב ד' - רה"י הוא והנוטל ממנו והנותן על גביו חייב ואם נעץ בראשו יתד כל שהוא מיעטו לרחבו מארבעה וביטלו מתורת רה"י: יתד - קבילי"א בלע"ז: ובגבוה היתד שלשה - אבל אם אינו גבוה שלשה כגגה דעמוד חשיב ולא ממעט: אפשר דתלי ביה מידי - וכיון דחזי לתשמישתיה דעמוד מיניה חשיב ולא ממעט: מלאו כולו ביתדות - לדידך דאמרת (חד) חד תשמישתיה הוא ולא ממעט יתדות טובא מאי מי אמרינן כיון דלא משתמש בהאי רוחב לאו רוחב הוא: בור וחולייתה - קרקע שניטלה מחפירת הבור והקיפו בו פי הבור סביב: מצטרפת - להשלים עשרה לעומק הבור לשוויה רה"י וה"ה נמי דחלל הבור ועובי היקף החוליא מצטרפין להשלים ארבעה לרוחבו לחייב הנוטל מעל גב החוליא כלום ואת הנותן על גבה כדתנן בהזורק [שבת דף צט.] חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבין ארבעה הנוטל מהן והנותן על גבן חייב ומההיא יליף ר' יוחנן לטעמיה דאמר מאי איריא דתני חולית הבור והסלע ליתני הבור והסלע אלא הא קא משמע לן דהבור וחולייתה מצטרפין לעשרה וכי היכי דשמעינן מינה לגובה שמעינן מינה נמי דמצטרפין לפותיא דהא קתני ורוחבן ארבעה והאי דנקט הכא לדר' יוחנן ולא נקט מתני' משום דבמתני' לא תני צירוף בהדיא: ואמאי - הוי גגה דחוליא רה"י הא לא חזו ארבעה דידיה לתשמישתיה מפני החלל שהוא מהן: אלא מאי אית לך למימר דמנח מידי - כגון דף או אבן על פיה ומשתמש: הכא נמי - מניח דף ארבעה או שוטח בגד על היתדות ומשתמש עליו בנחת: סולם ארבעה עשר - שצריך למשוך רגלי הסולם ארבעה מן הכותל לפי שאין סולם זקוף נוח לעלות: אפילו י"ג ומשהו - שכשתמשוך רגליו מן הכותל ארבעה לא יהא ראשו נמוך מן הכותל טפח וכיון דלא הוי טפח לית לן בה: אחד עשר ומשהו - שכשתרחיק רגליו ארבעה יהא ראשו מן מן הכותל פחות משלשה וכלבוד דמי: שבעה ומשהו - דס"ל כרב דאמר לקמן סולם זקוף ממעט ואי זקיף ליה מגיע לפחות מג' לראש הכותל: אמר רב סולם זקוף ממעט גמרא - שמעתי מרבותי וטעמא לא ידענא דהא אין נוח לעלות: מידי דהוה אאיצטבא על גבי איצטבא - שהן מכוונות ואמרן לעיל דממעטין: דקלים שבבבל - פיסקי דקלים של בבל שהניחן סמוך לכותל למעטו אין צריך לקובען בקרקע ואע"ג דדבר הניטל הוא דתורת כלי עליהן דראויין למושב אפ"ה כבידן קובען שאין בא אדם ונוטלן וכן סולמות: סולם - כל שהוא מכאן וסולם כל שהוא מכאן אצלו ואין בשניהן לא בזה שני טפחים ולא בזה שני טפחים רוחב וקבע קשין של תבואה כעין חווקין מזה לזה להשלימן לארבעה מהו: אין כף הרגל עולה - בקשים וסתם עליית הרגלים באמצע סולם הוא וזה אין ראוי לכך: קשין מכאן ומכאן - להשלים רוחבו לארבעה מהו: הרי כף הרגל עולה - בסולם וראויין הקשין לאחוז היד בהן ולעלות בסולם:אלא מאי אית לך למימר דמנח עליה מידי ומשתמש - אצירוף עשרם לא איצטריך לטעמא דמנח מידי דאם הבור רחב ד' ואינו עמוק עשרה אלא ע"י צירוף חוליא רה"י גמורה היא ומשתמש ליה שפיר כיון שכותלי הבור מבפנים גבוהים עשרה וטעמא דמנח עליהן מידי מה יש להועיל שם כיון דאין חוליא גבוה י' מבחוץ לרה"ר ולא קאי האי טעמא אלא היכא דאין הבור רחב ד' מבפנים אלא ע"י צירוף חוליא והחוליא גבוה עשרה מבחוץ לרה"ר דאע"ג דתוכו לאו רה"י הוא על גביו רה"י משום דאי בעי מנח עליה מידי ומשתמש ואע"ג דרבי יוחנן לא הזכיר אלא צירוף עשרה מכל מקום דייק ממילתיה והא לא משתמש ליה משום דר' יוחנן אמתני' דפ' הזורק (שבת דף צט.) קאי כדפירש בקונטרס דשמעינן מינה נמי צירוף ארבעה דהא קתני ורחבן ד' ותימה דאמתני' דלקמן בפ' בתרא (עירובין דף צט:) דייק נמי רבי יוחנן הכי גבי בור ברה"ר וחוליתו גבוה עשרה טפחים וקאמר ר' יוחנן בגמ' אפילו תימא בסמוכין והא קמ"ל דבור וחוליתו מצטרפין לעשרה והשתא תרתי למה לי ואור"י דההיא דשבת אצטריך לענין צירוף ארבעה דלא קתני לקמן ואי לאו ההיא דלקמן מההיא דשבת לחוד לא הוה דייק דהוה אמינא דאגב סלע נקט חולית הבור דבכל דוכתא רגיל להזכיר חוליא בהדי סלע: צריך סולם ארבעה עשר להתירו - פי' בקונטרס שצריך למשוך רגלי הסולם ארבעה מן הכותל ולא דק דכי משיך ליה י' טפחים נמי מן הכותל שהוא שיעור גובה הכותל יגיע ראש הסולם לראש הכותל דארבעה עשר הוא שיעור אלכסון של י' על י' דכל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא וכן פי' ר"ח: רב יוסף אמר י"ג ומשהו אביי אמר אפילו י"א ומשהו - וא"ת אם תרחיק רגלי הסולם מן הכותל עשרה טפחים וראש הסולם תסמוך לכותל 
על כרחך יהיה ראש הכותל גבוה מן הסולם יותר מטפח לרב יוסף ויותר משלשה טפחים לאביי שהרי אם לא היה הסולם אלא י' טפחים ממה נפשך הוה מתרחק יותר מד' טפחים שהרי יפול הסולם לגמרי לארץ וגם אין נראה דלרב יוסף ואביי נמי נשען ראש הסולם לראש הכותל אלא שמקרבין רגלי הסולם יותר מלשמואל ולאביי יהיה קרוב לזקוף דלמה להן למינקט האי שיעורא ולמה הזכירו רב יוסף ואביי אותו משהו אלא נראה לר"י דלסימנא בעלמא נקטי' הכי דלעולם צריך להרחיק הסולם כשיעור גובה שנשען על הכותל ושלא יהא גובה הכותל מן הסולם טפח לרב יוסף ולאביי שלשה טפחים כשיעור לבוד ולרב יוסף סגיא במשהו ושלש עשרה פחות שני חומשין שהוא אלכסון של ט' על ט' ולאביי במשהו ועשרה טפחים פחות חומש שהוא אלכסין ז' על ז': אמר שמואל לא ידע כו' - אליבא דרב קאמר אבל שמואל גופיה סבר דסולם זקוף אינו ממעט דהא בעי סולם י"ד: סולמות של בבל אין צריכין קבע - אע"ג שאין להם ד' חווקין דכובדן קובען ולא כמו שפירש רבינו שמואל דהיינו סולם צורי דלעיל דאם כן לא ה"ל למימר סולמות של בבל ועוד דאההיא דלעיל ליכא מאן דפליג והכא אמרינן סולמות לא: