עירוביןכז:
טוען את הדף…
לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא שֶׁנָּתַן לְתוֹכָן שֶׁמֶן. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם שֶׁמֶן! לֹא צְרִיכָא, שֶׁנָּתַן דְּמֵי מַיִם וּמֶלַח בְּהַבְלָעָה. וּבְהַבְלָעָה מִי שְׁרֵי? אִין — וְהָתַנְיָא, בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר: ״בַּבָּקָר״ — מְלַמֵּד שֶׁלּוֹקְחִין בָּקָר עַל גַּב עוֹרוֹ. ״וּבַצֹּאן״ — מְלַמֵּד שֶׁלּוֹקְחִין צֹאן עַל גַּב גִּיזָּתָהּ. ״וּבַיַּיִן״ — מְלַמֵּד שֶׁלּוֹקְחִין יַיִן עַל גַּב קַנְקַנּוֹ. ״וּבַשֵּׁכָר״ — מְלַמֵּד שֶׁלּוֹקְחִין תֶּמֶד מִשֶּׁהֶחְמִיץ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאן דִּמְתַרְגֵּם לִי ״בַּבָּקָר״ אַלִּיבָּא דְּבֶן בַּג בַּג, מוֹבֵילְנָא מָאנֵיהּ אַבָּתְרֵיהּ לְבֵי מַסּוּתָא. מַאי טַעְמָא? כּוּלְּהוּ צְרִיכִי לְבַר מִ״בַּבָּקָר״, דְּלָא צְרִיךְ. מַאי צְרִיכִי? דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״בַּבָּקָר״, הֲוָה אָמֵינָא: בָּקָר הוּא דְּמִזְדַּבַּן עַל גַּב עוֹרוֹ, מִשּׁוּם דְּגוּפֵיהּ הוּא. אֲבָל צֹאן עַל גַּב גִּיזָּתָהּ, דְּלָאו גּוּפֵיהּ הוּא — אֵימָא לָא. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״בַּצֹּאן״ עַל גַּב גִּיזָּתָהּ, הֲוָה אָמֵינָא: מִשּׁוּם דִּמְחוּבָּר בָּהּ. אֲבָל יַיִן עַל גַּב קַנְקַנּוֹ — אֵימָא לָא. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״בַּיַּיִן״, הֲוָה אָמֵינָא: מִשּׁוּם דְּהַיְינוּ נְטִירוּתֵיהּ. אֲבָל תֶּמֶד מִשֶּׁהֶחְמִיץ דְּקִיּוּהָא בְּעָלְמָא הוּא, אֵימָא לָא. כְּתַב רַחֲמָנָא ״שֵׁכָר״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״בַּשֵּׁכָר״, הֲוָה אָמֵינָא: מַאי שֵׁכָר? דְּבֵילָה קְעִילִית, דְּפֵירָא הוּא. אֲבָל יַיִן עַל גַּב קַנְקַנּוֹ — אֵימָא לָא. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא יַיִן עַל גַּב קַנְקַנּוֹ — דְּהַיְינוּ נְטִירוּתֵיהּ. אֲבָל צֹאן עַל גַּב גִּיזָּתָהּ — אֵימָא לָא. כְּתַב רַחֲמָנָא ״צֹאן״, דַּאֲפִילּוּ עַל גַּב גִּיזָּתָהּ. ״בַּבָּקָר״ לְמָה לִי?! וְכִי תֵּימָא: אִי לָא כְּתַב רַחֲמָנָא ״בַּבָּקָר״, הֲוָה אָמֵינָא: צֹאן עַל גַּב עוֹרָהּ אִין, עַל גַּב גִּיזָּתָהּ לָא. כְּתַב רַחֲמָנָא ״בַּבָּקָר״ לְאֵתוֹיֵי עוֹרוֹ. אִיַּיתַּר לֵיהּ ״צֹאן״ לְאֵתוֹיֵי גִּיזָּתָהּ. אִי לָא כְּתַב רַחֲמָנָא ״בָּקָר״, לָא הֲוָה אָמֵינָא צֹאן עַל גַּב עוֹרָהּ — אִין, עַל גַּב גִּיזָּתָהּ — לָא. דְּאִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״בָּקָר״, דְּמִמֵּילָא אִיַּיתַּר לֵיהּ ״צֹאן״. וְכֵיוָן דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״צֹאן״, דַּאֲפִילּוּ עַל גַּב גִּיזָּתָהּ. ״בַּבָּקָר״ לְמָה לִי? הַשְׁתָּא צֹאן עַל גַּב גִּיזָּתָהּ מִיזְדַּבְּנָא, בָּקָר עַל גַּב עוֹרוֹ מִיבַּעְיָא? הַיְינוּ דְּקָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאן דִּמְתַרְגֵּם לִי ״בַּבָּקָר״ אַלִּיבָּא דְּבֶן בַּג בַּג, מוֹבֵילְנָא מָאנֵיהּ לְבֵי מַסּוּתָא. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן גָּדִישׁ וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְהָנֵי תַּנָּאֵי דִּלְקַמַּן? רַבִּי יְהוּדָה בֶּן גָּדִישׁ וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרְשִׁי רִבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי, וְהָנֵי תַּנָּאֵי דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן גָּדִישׁ וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרְשִׁי רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי. ״וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ״ — רִיבָּה, ״בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר״ — מִיעֵט, ״וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאׇלְךָ נַפְשֶׁךָ״ — חָזַר וְרִיבָּה. רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה — רִיבָּה הַכֹּל. מַאי רַבִּי? רַבִּי כׇּל מִילֵּי. וּמַאי מִיעֵט? לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִיעֵט צִיר, לְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן גָּדִישׁ מִיעֵט מַיִם וּמֶלַח. וְהָנֵי תַּנָּאֵי דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי. דְּתַנְיָא: ״וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ״ — כָּלַל, ״בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר״ — פָּרַט, ״וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאׇלְךָ נַפְשֶׁךָ״ — חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט. וּמָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ: פְּרִי מִפְּרִי, וְגִידּוּלֵי קַרְקַע, אַף כֹּל פְּרִי מִפְּרִי וְגִידּוּלֵי קַרְקַע. וְתַנְיָא אִידַּךְ: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ: וְלַד וַלְדוֹת הָאָרֶץ, אַף כֹּל וְלַד וַלְדוֹת הָאָרֶץ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר אַבָּיֵי: דָּגִים אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. לְמַאן דְּאָמַר פְּרִי מִפְּרִי וְגִידּוּלֵי קַרְקַע, הָנֵי דָּגִים — גִּידּוּלֵי קַרְקַע נִינְהוּ. לְמַאן דְּאָמַר וְלַד וַלְדוֹת הָאָרֶץ, דָּגִים — מִמַּיָּא אִיבְּרוֹ. וּמִי אָמַר אַבָּיֵי דָּגִים גִּידּוּלֵי קַרְקַע נִינְהוּ? וְהָאָמַר אַבָּיֵי:לא נצרכה - הא דמתני ר' יצחק מים ומלח המעורבין ניקחין אלא כשנתן לתוכן שמן: בהבלעה - בשביל המים והמלח קנה השמן ביוקר והבליע בו דמיהן וכי האי גוונא שרי רבי יצחק: והתניא - בניחותא: בבקר - הואיל וכתיב בכל אשר תאוה נפשך למה לי למיכתב בבקר ובצאן וביין ובשכר אלא לדרשות בבקר ללמדך שלוקחים בקר אגב עורו ויצא העור לחולין ואין צריך למוכרו ולחזור ולאכלו בירושלים: אגב גיזותיה - אע"ג דאיכא תרתי עור וגיזה דנפקי לחולין: אגב קנקן - חבית של חרס שהיין שמור בתוכו ויצא הקנקן לחולין: תמד - שנותנים מים בחרצנים ולכשהחמיץ שנגמרה תסיסתו הוי כיין אלמא מדקתני בבקר אגב עורו אלמא בהבלעה שרי ואע"ג דעור באנפי נפשיה לא חזי דמידי דמאכל בעינן כדכתיב ואכלת: מאן דמתרגם בקר - דליצטריך למיכתביה אליבא דבן בג בג כו': עורו - המחובר לבשר ואינו יכול להפשיטו מחיים: אבל גיזה - יכול לגוזזה מחיים והוה אמינא דליתסר דלא גופא דפירא הוא: קיוהא - כמו תקהינה שיניו (ירמיהו ל״א:ל׳) כלומר: לאו פירא ממש הוא אלא מים בעלמא שנכנס בהן קיוהא של חרצנים איגרו"ס בלע"ז: ואי כתב שכר הוה אמינא - הבלעה לעולם אסירא והאי שכר לאו תמד הוא דנילף מיניה דיהיב דמים של מים בהבלעה אלא האי שכר דבילה קעילית היא מאותו מקום דמשכרא כדאמרינן בכריתות (דף יג:) אכל דבילה קעילית ונכנס למקדש חייב: דאם כן - דצאן לאו למישרי גיזות הוא דאתא אלא עור לא הוה כתיב קרא צאן אלא בקר דלית ליה גיזות: במאי קא מיפלגי רבי יהודה ורבי אליעזר - דאמרי תרוייהו דגים ניקחין ובציר הוא דפליגי: והני תנאי דלקמן - דדרשי פרי מפרי וגידולי קרקע וולד ולדות הארץ ותרוייהו ממעטי דגים וכ"ש ציר: ה"ג לר"א מיעט ציר ולרבי יהודה מיעט מים ומלח - דלאו ציר: ה"ג דתניא ונתתה הכסף וגו': פרי מפרי - עגל נולד מאמו וכן שה וענבים מחרצנים שזורעין החרצנים: וגידולי קרקע - שכולן ניזונין וגדילין מן הקרקע: ולד ולדות הארץ - שנבראו מן הארץ במעשה בראשית: דגים - גידולי קרקע נינהו קסבר שהדגים ניזונין מן הקרקע:הוה אמינא מאי שכר דבילה קעילית - כל הני דרשות מיתורא דביתי"ן דריש דפרטי צריכי לפרט וכלל דממה נפשך צריכי תרי מינייהו כדאמר בפרק קמא דקדושין (דף יז.) גבי הענקה דאי כתיב צאן הוה אמינא גידולי קרקע לא ואי כתיב גורן הוה אמינא בעלי חיים לא ושאר פרטי נמי שמא צריכי לשום דרשה ועוד דבשבועות פ"ג (דף כג.) ובפרק בתרא דיומא (דף עו.) פריך ואימא דבילה קעילית ומשני גמר שכר שכר מנזיר והכא נפקא לן מדמרבינן יין אגב קנקן אלא התם אצטריך שכר שכר דלא נימא שכר גופיה דבילה קעילית היא והכא אבי"ת דבשכר קאי וקשה דהיכי קאמר הכא דה"א דבי"ת דבשכר לדבילה קעילית אתא הא מכלל ופרט נפקא דהוו פירי מפירי ועוד הקשה מה"ר שמואל דהיכי בעי למימר התם דשכר גופיה לדבילה קעילית והאמר הכא דאי לאו יתור דיין אגב קנקן ה"א דבי"ת דבשכר לדבילה קעילית ויש לומר דשכר גופיה בעי למימר לדבילה קעילית בעינן והכא בדבילה מעורבת עם המים שכך רגילים לתקנם וחשיב טפי מתמד ואם תאמר אמאי לא מוכח התם דשתיה בכלל אכילה מדמרבינן תמד ואמר רחמנא ואכלת וליכא למימר ע"י אניגרון כדאמרינן התם דמידי דמשכר בעינן הואיל ואתי מריבויא דבשכר וי"ל דואכלת לא קאי אביתי"ן אלא אגופיה דקרא דהא עור וגיזה וקנקן לאו בני אכילה נינהו: הוה אמינא צאן על גב עורו אין - ואם תאמר והא נפקא לן מיין אגב קנקן דעור נמי חשיב שומר כדאמרי' בהעור והרוטב (חולין דף קיח.) וי"ל דעור לא הוי כל כך שומר לבשר דמשהופשט לא הוי שומר אבל יין אי אפשר בלא קנקן: