עירוביןלד:
טוען את הדף…
פְּשִׁיטָא! רְשׁוּת הַיָּחִיד עוֹלָה עַד לָרָקִיעַ, וְכִי הֵיכִי דְּסָלְקָא לְעֵיל, הָכִי נָמֵי דְּנָחֲתָא לְתַחַת. וְאֶלָּא דְּקָאֵי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. דְּנִתְכַּוֵּון לִשְׁבּוֹת הֵיכָא? אִי לְמַעְלָה — הוּא בְּמָקוֹם אֶחָד וְעֵירוּבוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר הוּא. אִי לְמַטָּה, פְּשִׁיטָא — הוּא וְעֵירוּבוֹ בִּמְקוֹם אֶחָד! לָא צְרִיכָא, דְּקָאֵי בְּכַרְמְלִית וְנִתְכַּוֵּון לִשְׁבּוֹת לְמַעְלָה, וְרַבִּי הִיא דְּאָמַר: כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא גָּזְרוּ עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. מַתְנִי׳ נְתָנוֹ בְּרֹאשׁ הַקָּנֶה אוֹ בְּרֹאשׁ הַקּוּנְדָּס, בִּזְמַן שֶׁהוּא תָּלוּשׁ וְנָעוּץ, אֲפִילּוּ גָּבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה — הֲרֵי זֶה עֵירוּב. גְּמָ׳ רָמֵי לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא לְרָבָא: תָּלוּשׁ וְנָעוּץ — אִין. לֹא תָּלוּשׁ וְנָעוּץ — לָא. מַנִּי? רַבָּנַן הִיא, דְּאָמְרִי: כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת גָּזְרוּ עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. וְהָא אָמְרַתְּ רֵישָׁא רַבִּי! רֵישָׁא רַבִּי וְסֵיפָא רַבָּנַן?! אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר רָמֵי לֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא לְרַב חִסְדָּא, וְשַׁנִּי לֵיהּ: רֵישָׁא רַבִּי, וְסֵיפָא רַבָּנַן. רָבִינָא אָמַר: כּוּלָּהּ רַבִּי הִיא, וְסֵיפָא גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִקְטוֹם. הָהוּא פּוּלְמוּסָא דַּאֲתָא לִנְהַרְדְּעָא. אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: פּוּקוּ עֲבִידוּ כְּבוּשֵׁי כַּבְשֵׁי בְּאַגְמָא, וּלְמָחָר נֵיזִיל וְנִיתֵּיב עִלָּוַיְהוּ. אֵיתִיבֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא לְרַב נַחְמָן, וְאָמְרִי לַהּ רַב עוּקְבָא בַּר אַבָּא לְרַב נַחְמָן: תָּלוּשׁ וְנָעוּץ אִין, לֹא תָּלוּשׁ וְלֹא נָעוּץ לָא. אֲמַר לֵיהּ: הָתָם בְּעוּזְרָדִין. וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁנֵי לַן בֵּין עוּזְרָדִין לְשֶׁאֵין עוּזְרָדִין — דְּתַנְיָא: הַקָּנִין וְהָאֲטָדִין וְהַהִגִּין — מִין אִילָן הֵן, וְאֵינָן כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. וְתַנְיָא אִידַּךְ: הַקָּנִים וְהַקִּידָן וְהָאוּרְבָּנִין — מִין יָרָק הֵן, וְהֵן כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. קַשְׁיָא אַהֲדָדֵי! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: כָּאן בְּעוּזְרָדִין, כָּאן בְּשֶׁאֵין עוּזְרָדִין. שְׁמַע מִינַּהּ. וְקִידָּה מִין יָרָק הוּא?! וְהָתְנַן: אֵין מַרְכִּיבִין פֵּגָם עַל גַּבֵּי קִידָּה לְבָנָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָרָק בְּאִילָן! אָמַר רַב פָּפָּא: קִידָּה לְחוּד, וְקִידָּה לְבָנָה לְחוּד. מַתְנִי׳ נְתָנוֹ בְּמִגְדָּל וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ — הֲרֵי זֶה עֵירוּב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַמַּפְתֵּחַ בִּמְקוֹמוֹ — אֵינוֹ עֵירוּב. גְּמָ׳ וְאַמַּאי? הוּא בְּמָקוֹם אֶחָד וְעֵירוּבוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר הוּא! רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הָכָא בְּמִגְדָּל שֶׁל לְבֵנִים עָסְקִינַן וְרַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: פּוֹחֵת לְכַתְּחִילָּה וְנוֹטֵל. דִּתְנַן: בַּיִת שֶׁמִּילְּאָהוּ פֵּירוֹת, סָתוּם וְנִפְחַת — נוֹטֵל מִמְּקוֹם הַפְּחָת, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: פּוֹחֵת וְנוֹטֵל לְכַתְּחִילָּה. וְהָאָמַר רַב נַחְמָן בַּר אַדָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּאַוֵּירָא דְלִיבְנֵי. הָכָא נָמֵי בַּאֲוֵירָא דְלִיבְנֵי. וְהָא אָמַר רַבִּי זֵירָא: בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת! הָכָא נָמֵי בְּיוֹם טוֹב. אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי עֲלַהּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם בָּעִיר אָבַד — עֵירוּבוֹ עֵירוּב, וְאִם בַּשָּׂדֶה אָבַד — אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב. וְאִי בְּיוֹם טוֹב, מָה לִי עִיר מָה לִי שָׂדֶה?הכי גרסינן פשיטא רשות היחיד עולה עד לרקיע וכי היכי דסלקא לעיל ה"נ נחתא לתחת - ומאי אפילו בור עמוק עשרה רה"י היא: בבור דקאי בכרמלית - כגון בקעה דהיינו שדות דהוי בור רה"י ושפתו כרמלית: מתני' קונדס - פל"ו בלע"ז ואינם מחוברים ובגמ' פריך והאמרת רישא רבי היא דאמר לא גזרו במחובר בין השמשות: אפילו גבוה מאה אמה - הואיל ואינו רחב ד' למטה לאו רשות היחיד הוה ואע"ג דלמעלה ד' דהא עירוב על גבי מקום ד' בעינן: גמ' תלוש ונעוץ - הוא דהוי עירוב אבל מחובר לא הוה עירוב משום דכי בעי למשקליה משתמש באילן: גזירה שמא יקטום - לפי שהקנה רך הוא איכא למיגזר שמא יקטום כי שקיל ליה אבל אילן קשה הוא ובין השמשות לשמא יעלה ויתלוש לא חיישינן אבל לקטימת קנה ודאי היא איידי דרכיכא מיקטמא ולאו שבות הוא אלא מלאכה דמיחייב משום קוצר: פולמוסא - חיל המלך היה מקום דחוק לתלמידים מפני אנשי החיל: כבושי כבשי באגמא - צאו וכפו הקנים זה על זה הרבה כמין כסאות לישב עליהן: לא תלוש ונעוץ לא - אלמא קנים כאילן הן ואסור להשתמש עליהן: עוזרדין - שהוקשה כבר הרי הן כאילן וכי שרינן בשאינן עוזרדין. בעוד הקנים רכין דהוו כירק ובירק לא הזכירו חכמים שבות: עוזרדין אטדין והיגין מיני קוצים הן: קידן - בושם ששמו קידה: אורבנין - אורשרי"ש: קשיא - קנים אקנים: פגם - רוד"א: מתני' ואבד המפתח עירובו עירוב - ובגמרא מפרש לה וכגון שהמגדל ברה"י דאי הוה ביה מפתח לא הוה ביה שום איסור דהוא ועירובו ברה"י: גמ' ואמאי - נהי דתרוויהו ברה"י נינהו כיון דלא מצי שקיל ליה הוה ליה כשני מקומות: של לבנים - שנוח לסותרו וכדבעי לאוקומי באוירא דליבני סדורות זו ע"ג זו בלא טיט ביניהן דלאו סתירה היא: דר"מ - במס' ביצה (לא:): ונפחת - מאיליו אפילו ביום טוב עצמו: נוטל ממקום הפחת - ולא מיתסר משום מוקצה וסתמא כר"ש: אף פוחת לכתחילה - דמוקי לה באוירא דליבני דלאו סתירת אהל היא: אם בעיר אבד - המפתח: עירובו עירוב - דאי משכח ליה מצי מייתי ליה דרך חצירות וגגות וקרפיפות שכולן רשות אחת הן כר"ש: ואם בשדה אין עירובו עירוב - דאי נמי משכח ליה לא מצי לאיתויי ליה וג' מחלוקות בדבר לת"ק בין בעיר בין בשדה עירובו עירוב דמצי סתר ליה ולר' אליעזר דמתני' בין בעיר בין בשדה אין עירובו עירוב דמיסתר לא מצי סתר ולית ליה דר"מ ואיתויי נמי לא מצי אי הוה משכח ליה דלית ליה דר"ש דגגות וקרפיפות רשות אחת הן ור' אליעזר דברייתא סבר לה כרבי שמעון אי נמי ר' אליעזר דמתניתין לא איירי אלא בשדה והוא ניהו רבי אליעזר דברייתא:אי למעלה אמאי וכו' - הוה מצי למימר משום דהנותן עירובו יש לו ד' אמות אלא דבעי לשנויי אפילו נתכוון לשבות חוץ לד' אמות מן הבור דומיא דרישא ולעיל גבי אילן לא רצה לתרץ דנתכוון לשבות חוץ לארבע אמות דרגילות הוא לשבות בעיקרו של אילן: והאורבנין - פ"ה אורשרי"ש ואינו נראה דאותו כשהוקשה נעשה עץ גמור והוה ליה למחשב בברייתא דלעיל ולחלק בין עוזרדין לשאינן עוזרדין כדמפליג גבי קנים ונראה לי שהוא שם מין ירק: ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר - וא"ת והא השתא ס"ד דבמגדל עץ איירי דהוי כלי מדקא משני הכא במגדל של לבנים עסקינן ועוד דסתם מגדל שבהש"ס של עץ וא"כ מאי פריך הרי מותר לשבר את הכלי וליטול מה שבתוכו כדתנן בפ' חבית (שבת קמו, א) שובר אדם את החבית ליטול ממנה גרוגרות וטעמא כדאמר בסמוך משום דאין בנין וסתירה בכלים וי"ל דמשמע ליה במגדל גדול דשייך ביה בנין וסתירה דאי בקטן דהוי כלי מ"ט דר"א דפליג ועוד דבכלי נמי שייך בנין וסתירה כדאמר בהבונה (שבת קב, א) האי מאן דעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה והא דקאמר בסמוך דמר סבר כלי הוא ואין בנין בכלים כו' היינו בהנהו דאמר נוטלין אבל לא מחזירין דלא הוי בנין וסתירה גמורה או כדמוקי במסקנא במנעול קטיר במיתנא ומדמוקי לה בקטיר במיתנא משמע דווקא בהכי שרי אבל לשבר הכלי ולקלקלו אסור דשפיר שייך בנין וסתירה בכלים והא דשרי לשבר החבית הא מוקי לה בביצה פרק המביא (דף לג:) במוסתקי פירוש חתיכות המדובקות יחד ואף על גב דאליבא דרבי אליעזר דאמר קטמו להריח בו פטור אבל אסור מוקי לה במוסתקי דפריך ולית ליה לר"א שובר אדם את החבית וכו' לרבנן נמי צריך לאוקומא הכי דמודים אי הוה חייב חטאת לחצות בו שיניו דהוי אסור בקטמו להריח והא דבעי לרב ששת בפרק חבית (שבת קמו, א) מהו למברז חביתא בבורטיא במוסתקי איירי ומיהו בירושלמי קאמר אמתני' דהכא הדא דתימא במגדל של אבן אבל במגדל של עץ נעשה כשובר את החבית ליטול ממנה גרוגרות משמע דבלא מוסתקי נמי שרי בכלי של עץ: נוטל ממקום הפחת - פירש"י ולא מיתסר משום מוקצה דסתמא כר"ש וקשה למהר"י דאמר בריש ביצה (דף ב:) דביו"ט סתם לן תנא כרבי יהודה הא סתם לן תנא כר"ש נמי והך סתמא עדיפא דהויא בתראה ומיהו רש"י תירץ בביצה דהא דנוטל ממקום הפחת לא חשיב מוקצה הואיל ולא הוי מוקצה אלא משום פחיתא דהוי דרבנן דמוקי באוירא דליבני וכך נמי אמרינן בהמביא (שם דף לד:) טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן משמע דלא חשיב מוקצה כיון דלא רכיב עליה איסורא דאורייתא ולמהר"י נראה לתרץ דהך לא חשיב סתמא דלא מצי למיתני דברי ר"ש דאפשר דר"ש סובר דפוחת לכתחילה כר"מ אבל ההיא דשבת (ד' קנו:) דמחתכין את הדלועין דמצי למיתני בה דברי ר"ש ולא קתני חשיב ודאי סתמא: והאמר ר' זירא ביו"ט אמרו וכו' - והוה מצי לאוקמ' כרבי דבהני אוירא דליבני לית ליה איסורא אלא מדרבנן כדאמר בהמביא (ביצה לא, ב) כיון דשרגינהו אקצינהו אלא דניחא ליה לאוקומה כרבנן כרבא דאוקי לעיל סיפא כרבנן ועי"ל דאם כן טעמא דר"א דאסר משום דסבר כרבנן ולא ניחא ליה לאוקמא פלוגתייהו בפלוגתא דרבי ורבנן: