עירוביןלה.
טוען את הדף…
חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: נְתָנוֹ בְּמִגְדָּל, וְנָעַל בְּפָנָיו וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ — הֲרֵי זֶה עֵירוּב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל בְּשַׁבָּת — אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב. נִמְצָא הַמַּפְתֵּחַ, בֵּין בָּעִיר בֵּין בַּשָּׂדֶה — אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בָּעִיר — עֵירוּבוֹ עֵירוּב, בַּשָּׂדֶה — אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב. בָּעִיר — עֵירוּבוֹ עֵירוּב, כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: אֶחָד גַּגּוֹת וְאֶחָד חֲצֵירוֹת וְאֶחָד קַרְפֵּיפוֹת — רְשׁוּת אַחַת הֵן לְכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּתוֹכָן. בַּשָּׂדֶה אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב — כְּרַבָּנַן. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הָכָא בְּמִגְדָּל שֶׁל עֵץ עָסְקִינַן, דְּמָר סָבַר: כְּלִי הוּא, וְאֵין בִּנְיָן בְּכֵלִים וְאֵין סְתִירָה בְּכֵלִים. וּמָר סָבַר: אֹהֶל הוּא. וּבִפְלוּגְתָּא דְהָנֵי תַנָּאֵי, דִּתְנַן: הִקִּישׁ עַל גַּבֵּי שִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל — טְמֵאִין. רַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֲרִין. מַאי לָאו, בְּהָא קָמִפַּלְגִי: מָר סָבַר — כְּלִי הוּא, וּמָר סָבַר — אֹהֶל הוּא. אָמַר אַבָּיֵי: וְתִיסְבְּרָא? וְהָתַנְיָא: אֹהֶל וְנִיסָּט — טָמֵא, כְּלִי וְאֵינוֹ נִיסָּט — טָהוֹר. וְקָתָנֵי סֵיפָא: וְאִם הָיוּ נִיסּוֹטִין — טְמֵאִים, זֶה הַכְּלָל: נִיסָּט מֵחֲמַת כֹּחוֹ — טָמֵא, מֵחֲמַת רְעָדָה — טָהוֹר! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: דְּכוּלֵּי עָלְמָא הֶיסֵּט מֵחֲמַת כֹּחוֹ — טָמֵא, מֵחֲמַת רְעָדָה — טָהוֹר. וְהָכָא בִּרְעָדָה מֵחֲמַת כֹּחוֹ עָסְקִינַן, וּבְהָא קָא מִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר — הָוֵי הֶיסֵּט, וּמָר סָבַר — לָא הָוֵי הֶיסֵּט. וּמַתְנִיתִין בְּמַאי מוֹקְמִינַן לַהּ? אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בְּמַנְעוּל וּקְטִיר בְּמִתְנָא עָסְקִינַן, וּבָעֵי סַכִּינָא לְמִיפְסְקֵיהּ. תַּנָּא קַמָּא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: כָּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין בְּשַׁבָּת, חוּץ מִמַּסָּר הַגָּדוֹל וְיָתֵד שֶׁל מַחֲרֵישָׁה. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר לַהּ כְּרַבִּי נְחֶמְיָה, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ טַלִּית אֲפִילּוּ תַּרְווֹד — אֵין נִיטָּלִין אֶלָּא לְצוֹרֶךְ תַּשְׁמִישָׁן. מַתְנִי׳ נִתְגַּלְגֵּל חוּץ לַתְּחוּם, נָפַל עָלָיו גַּל אוֹ נִשְׂרַף, תְּרוּמָה וְנִטְמֵאת, מִבְּעוֹד יוֹם — אֵינוֹ עֵירוּב. מִשֶּׁחָשֵׁיכָה — הֲרֵי זֶה עֵירוּב. אִם סָפֵק, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמְרִים: הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: סְפֵק עֵירוּב כָּשֵׁר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אַבְטוּלְמוֹס הֵעִיד מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה זְקֵנִים עַל סְפֵק עֵירוּב שֶׁכָּשֵׁר. גְּמָ׳ נִתְגַּלְגֵּל חוּץ לַתְּחוּם. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּתְגַּלְגֵּל חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת, אֲבָל לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת — הַנּוֹתֵן עֵירוּבוֹ יֵשׁ לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת. נָפַל עָלָיו גַּל וְכוּ׳. קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּאִי בָּעֵי מָצֵי שָׁקֵיל לֵיהּ. לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי, דְּאִי כְּרַבִּי, הָאָמַר: כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת — לֹא גָּזְרוּ עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. אֲפִילּוּ תֵּימָא כְּרַבִּי, לָא צְרִיכָא, דְּבָעֵי מָרָא וַחֲצִינָא. וּצְרִיכִי. דְּאִי תְּנָא ״נִתְגַּלְגֵּל״ — מִשּׁוּם דְּלֵיתָא גַּבֵּיהּ. אֲבָל נָפַל עָלָיו גַּל, דְּאִיתֵיהּ גַּבֵּיהּ — אֵימָא לֶיהֱוֵי עֵירוּב. וְאִי תְּנָא ״נָפַל עָלָיו גַּל״ — מִשּׁוּם דְּמִיכַּסֵּי. אֲבָל נִתְגַּלְגֵּל, זִימְנִין דְּאָתֵי זִיקָא וּמַיְיתֵי לֵיהּ — אֵימָא לֶיהֱוֵי עֵירוּב צְרִיכָא. אוֹ נִשְׂרַף, תְּרוּמָה וְנִטְמֵאת. לְמָה לִי? תְּנָא נִשְׂרַף —אבל בשבת אין עירובו עירוב - דלא שרו ליה רבנן למיסתר: נמצא המפתח - בשבת: אין עירובו עירוב - דלית ליה דר"ש והא דר"ש בפ' כל גגות: ואין סתירה בכלים - ואי בעי סתר ליה: הקיש - זב באגרופו על גבי שידה כו': טמאים - מפני שהסיטן וכגון שהיה לבוש בית יד דלא מטמא בנגיעה אי נמי שהקישו בחתיכת עץ שבידו: אהל הוא - ולא מקבל טומאה: ותסברא - דטעמא משום אהל ולאו אהל הוא: וניסט - שאינו תקוע יפה וכשמקיש בו ניסט טמא ואם כלי הוא שמחובר ותקוע או כבד הרבה שאינו ניסט מחמתו טהור: וקתני נמי סיפא - דקמייתא דהקיש ע"ג שידה אם היו ניסטין טמאין אפילו לרבי נחמיה ור"ש אלמא טעמייהו לאו משום אהל הוא: זה הכלל ניסט מחמת כחו - שהסיט את הכלי או את האהל ממש שניתקו ממושבו משהו: מחמת רעדה - שטפח ברגליו בקרקע ומחמת ניענוע הקרקע ניסט הכלי אף על פי שניתק מן הארץ טהור דכח כוחו הוא: דכולי עלמא - אפילו לר' נחמיה הסיט ממש מחמת כחו טמא ואפילו אהל: מחמת רעדה טהור - ואפילו הוא כלי: והכא ברעדה מחמת כחו - שהקיש עליהן ממש ולא נתקן ולא הוסטו אלא רעדו: ומתני' - דעירוב במאי מוקמינן לה דהא לכ"ע אי גדול הוא אהל הוא ואמאי עירובו עירוב אי קטן שאינו מחזיק מ' סאה בלח כלי הוא ומאי טעמא דר' אליעזר: קטיר במתנא - קשור המנעול בחבל: ובעי סכינא למיפסקיה - דאי הוה מצי למיפסקיה בידיה שפיר דמי אפי' לר' אליעזר דאין חתיכה אסורה אלא במחובר אבל הכא מקלקל הוא ושרי כדתניא במסכת ביצה (דף לא:) חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך ואע"ג דהכא אהל הוא ואמרינן התם שבקרקע אסור לחתוך גזירה דרבנן היא דמיחזי כסותר ולא סותר בנין ממש הוא דהא פתיחת דלת בעלמא הוא כיון דשבות הוא לא גזרו עליו בין השמשות: אלא לצורך תשמישן - ועיקר תשמישו של סכין לא לחתוך חבלים הוא אלא לחם ובשר ואוכלין והכי פליגי תנא קמא לית ליה דרבי נחמיה הלכך עירובו עירוב דפסיק ליה למיתנא רבי אליעזר אומר אם בעיר אבד. הרי זה עירוב דכי מדכר ליה מייתי ליה דרך קרפיפות ואם בשדה אינו עירוב דמיפסיק מנעול לא מצי כדרבי נחמיה: מתני' נתגלגל חוץ לתחום אינו עירוב - הואיל ויש מביתו שהוא לן שם עד עירובו יותר מאלפים אמה דממה נפשך כל היכא דקנה שביתה אי בביתו אי בעירובו לא מצי למיזל ולמשקליה: נפל עליו גל - מפרש בגמ' דבעי מרא וחצינא לפנויי דהויא מלאכה ולא שבות: תרומה ונטמאת - דלא חזיא לא לדידיה ולא לאחריני: משחשיכה - כבר קנה עירוב בין השמשות ושבת הואיל והותרה הותרה: ספק - אם מבעוד יום אם משחשיכה: הרי זה חמר גמל - דמספקא לן אי קני ליה זה עירוב והכא הוי ביתו ומהכא יש לו אלפים אמה לכל רוח והפסיד אלפים שמעבר ביתו או שמא לא קנה עירוב ומביתו יש לו אלפים לכל רוח ולא קנה לעבר עירובו כלום ומחמת ספק זה נאסר לילך אלא אלפים אמה שבין ביתו לעירובו דממה נפשך בהנך משתרי אבל אלפים שמעירובו ואילך לא דילמא לא קנה עירוב ומביתו ואילך נמי לא דלמא קנה עירוב נמצא זה מושכו כאן לילך וזה מושכו לכאן כאדם המנהיג חמור וגמל שהחמור הולך לפניו וזה מנהיגו והגמל הוא מושך וצריך לפנות לפניו ולאחריו: גמ' הנותן את עירובו - הואיל ונתכוין לקנות שם שביתה יש לו ארבע אמות דהואיל והנהו ארבע אמות מיבלען בתחומא הוו להו כתחומא והוי כנותן את עירובו בבית שבסוף התחום שאפילו הוא אלף אמה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה: דאי בעי שקיל ליה - וקתני מתניתין אינו עירוב משום טלטול אבנים דשבות דרבנן הוא:חסורי מיחסרא והכי קתני - פ"ה וג' מחלוקות בדבר ולא דק דמתניתין איירי ביום טוב ופליגי אי מצי סתר ליה אי לאו וברייתא כשנמצא בשבת ופליגי בדר"ש והא דתניא בתוספתא (פרק שני) דעירובין ומודים חכמים לרבי אליעזר בבני חצר ובני מרפסת שגבו עירובן ונתנוהו בבית אע"פ שיודעין שאין המפתח במקומו שעירובו עירוב היינו טעמא דבעירובי חצירות הקילו ומיהו נראה דאנמצא מפתח בשבת קאי מדקאמר ומודים חכמים לרבי אליעזר וביו"ט כי לא נמצא מפתח אדרבה חכמים הקילו טפי והוה ליה למימר איפכא ומודה רבי אליעזר לחכמים: בעיר עירובו עירוב - בנמצא בשבת אף על פי שהיה אבוד בין השמשות: וקתני סיפא אם היו ניסטין טמאין - מהך סיפא לחוד לא מצי למידק דמצי למימר דמחמת רעדה הוא דפליגי דיש חלוק בין אהל לכלי אבל בהיסט אהל נמי טמא לכך מייתי ברייתא דמחמת רעדה נמי אין חילוק בין אהל לכלי וברייתא לחוד נמי לא סגיא דהוה אמינא דאתיא לא כרבי נחמיה ולא כרבי שמעון להכי אייתי סיפא דמילתייהו: ומתני' במאי מוקי ליה - ולא בעי לאוקומ' בפלוגתא דאין בנין בכלים משום דפלוגתא דב"ש וב"ה היא בפרק ב' דביצה (ד' כב.): בעי סכינא למיפסקיה - פ"ה דאי ביד הוה שרי אפילו רבי אליעזר דמקלקל הוא דתניא במסכת ביצה (דף לא:) חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך ואף על גב דהכא אהל הוא ואמר שבקרקע אסור גזירה דרבנן הוא דמיחזי כסותר ולא סותר בנין ממש הוא דהא פתיחת דלת בעלמא הוא וכיון דשבות הוא לא גזרו עליו בה"ש ואינו נראה דכי נמי סבר רבי אליעזר כרבי נחמיה שרי דטלטול סכין לא אסור אלא מדרבנן לכך י"ל דהכא כלי הוא ואי הוה מצי למפסקיה ביד הוה שרי אבל בסכינא אסור כרבי נחמיה ולית ליה דרבי ומכאן מדקדק ר"י דחותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך היינו דוקא כעין קשר של מיתנא אבל פותח של עץ או של מתכת אסור לשבר דבכלי נמי יש בנין וסתירה כדפ"ל: נתגלגל חוץ לתחום - אפילו תחומין דרבנן ואפילו לרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות מכל מקום לא הוי עירוב אף על גב דבין השמשות מצי למישקליה ואיתויי כיון דאם קנה שביתה במקום שנתגלגל העירוב היה עומד עתה חוץ לתחום ואין לו אלא ארבע אמות הילכך תקנו רבנן שלא יהיה עירוב אלא כשהוא בתוך התחום: