עירוביןפב.
טוען את הדף…
גַּבְרָא אַגַּבְרָא קָא רָמֵית?! מָר סָבַר פְּלִיגִי, וּמָר סָבַר לָא פְּלִיגִי. גּוּפָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל מָקוֹם שֶׁאָמַר רַבִּי יְהוּדָה ״אֵימָתַי״ וּ״בַמֶּה״ בְּמִשְׁנָתֵינוּ — אֵינוֹ אֶלָּא לְפָרֵשׁ דִּבְרֵי חֲכָמִים. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״אֵימָתַי״ לְפָרֵשׁ, וּ״בַמֶּה״ לַחֲלוֹק. וְ״אֵימָתַי״ לְפָרֵשׁ הוּא? וְהָא תְּנַן: וְאֵלּוּ הֵן הַפְּסוּלִים: הַמְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא, וּמַלְוֶה בְּרִיבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי — בִּזְמַן שֶׁאֵין לוֹ אוּמָּנוּת אֶלָּא הִיא, אֲבָל יֵשׁ לוֹ אוּמָּנוּת שֶׁלֹּא הִיא — הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְתָנֵי עֲלַהּ בְּבָרַיְיתָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין שֶׁאֵין לוֹ אוּמָּנוּת אֶלָּא הִיא, וּבֵין שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוּמָּנוּת שֶׁלֹּא הִיא — הֲרֵי זֶה פָּסוּל. הָהִיא דְּרַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן הִיא. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי טַרְפוֹן: לְעוֹלָם אֵין אֶחָד מֵהֶן נָזִיר, לְפִי שֶׁאֵין נְזִירוּת אֶלָּא לְהַפְלָאָה. אַלְמָא כֵּיוָן דִּמְסַפְּקָא לֵיהּ אִי נָזִיר אִי לָא נָזִיר הוּא — לָא מְשַׁעְבֵּיד נַפְשֵׁיהּ. הָכָא נָמֵי: כֵּיוָן דְּלָא יָדַע אִי קָנֵי אִי לָא קָנֵי — לָא גָּמַר וּמַקְנֵה. הַדְרָן עֲלָךְ חַלּוֹן מַתְנִי׳ כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בִּתְחוּמִין? מַנִּיחַ אֶת הֶחָבִית, וְאוֹמֵר: הֲרֵי זֶה לְכׇל בְּנֵי עִירִי, לְכׇל מִי שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵית הָאֵבֶל אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. וְכׇל שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם — מוּתָּר, מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ — אָסוּר. שֶׁאֵין מְעָרְבִין מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ. גְּמָ׳ אָמַר רַב יוֹסֵף: אֵין מְעָרְבִין אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: לְכׇל מִי שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵית הָאֵבֶל אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה! מַהוּ דְּתֵימָא: אוֹרְחָא דְמִלְּתָא קָתָנֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. וְכֹל שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ אֵין בְּרֵירָה, דְּאִי יֵשׁ בְּרֵירָה — תִּיגַּלֵּי מִילְּתָא לְמַפְרֵעַ דְּמִבְּעוֹד יוֹם הֲוָה נִיחָא לֵיהּ! אָמַר רַב אָשֵׁי: ״הוֹדִיעוּהוּ״ וְ״לֹא הוֹדִיעוּהוּ״ קָתָנֵי. אָמַר רַב אַסִּי: קָטָן בֶּן שֵׁשׁ יוֹצֵא בְּעֵירוּב אִמּוֹ. מֵיתִיבִי: קָטָן שֶׁצָּרִיךְ לְאִמּוֹ — יוֹצֵא בְּעֵירוּב אִמּוֹ, וְשֶׁאֵין צָרִיךְ לְאִמּוֹ — אֵין יוֹצֵא בְּעֵירוּב אִמּוֹ. וּתְנַן נָמֵי גַּבֵּי סוּכָּה כִּי הַאי גַוְונָא: קָטָן שֶׁאֵין צָרִיךְ לְאִמּוֹ — חַיָּיב בְּסוּכָּה. וְהָוֵינַן בַּהּ: וְאֵיזֶהוּ קָטָן שֶׁאֵין צָרִיךְ לְאִמּוֹ? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: כׇּל שֶׁנִּפְנֶה וְאֵין אִמּוֹ מְקַנַּחְתּוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: כׇּל שֶׁנֵּיעוֹר וְאֵינוֹ קוֹרֵא ״אִימָּא״. ״אִימָּא״ סָלְקָא דַּעְתָּךְ? גְּדוֹלִים, נָמֵי קָרוּ. אֶלָּא אֵימָא: כָּל שֶׁנֵּיעוֹר מִשְּׁנָתוֹ וְאֵינוֹ קוֹרֵא ״אִימָּא, אִימָּא״. וְכַמָּה? כְּבַר אַרְבַּע, כְּבַר חָמֵשׁ.גברא אגברא - דר' יהושע בן לוי אדשמואל שמואל דאמר הלכה סבר פליגי ור' יהושע סבר לא פליגי: הפסולין - לעדות דכולן גזלנין מדבריהן הן דאסמכתא לא קנייא ומגזל גזיל ליה: בקוביא - בעירבון: מפריחי יונים - אי תיקדמה יונך ליוני: סוחרי שביעית - דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה וזה שחומד ממון לעבור עבירה על הממון רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד (שמות כג): בזמן שאין להם אומנות אלא היא - דקסבר ר' יהודה אסמכתא שהוא נסמך על דעתו שהוא ינצחנו ועל אותה אסמכתא הוא מתנה קניא ולאו גזלנין נינהו ופסולייהו לפי שאין עסוקין בישובו של עולם דכיון דאין מכירין ובקיאין בטורח וצער בני אדם אינן חסין על חבריהן מלהפסידן ממון: וח"א כו' - קא ס"ד היינו ת"ק דמתניתין אלמא אימתי לחלוק: ההיא - ברייתא משום ר"ט היא דאמר אסמכתא לא קניא אבל במתניתין לא פליג רבי יהודה אדתנא קמא אלא מפרש לטעמיה: אין אחד מהן נזיר - שנים שיושבין וראו אחד בא ואמר אחד מהן הריני נזיר שזה נזיר ואמר חבירו הריני נזיר שאין זה נזיר: להפלאה - שיהא נדרו מפורש על הודאי ולא בתורת ספק אי נזיר אותו הבא כנגדו: אי קני - אי נצח: מתני' כיצד משתתפין כו' וכל מי שמקבל מבעוד יום - לסמוך על עירוב זה ולילך מותר: גמ' אין מערבין - לא התירו חכמים לצאת חוץ לתחום ע"י עירוב אלא לדבר מצוה: הודיעוהו מבעוד יום ולא הודיעוהו קתני - הודיעוהו אע"פ שלא נתרצה מבעוד יום ונתרצה משחשיכה אמרינן הוברר שקודם זמן קניית עירוב דעתו לכך היה לא הודיעוהו עד שחשיכה מאי ברירה איכא הא לא הוה ידע דאיכא עירוב דנימא דעתיה עליה הואי: יוצא בעירוב אמו - עירבה אמו לעצמה ולא זיכתה לו בעירוב מוליכתו עמה דכגופה דמי דמסתמא דעתה עליה דלא סגי ליה בלאו אמו: ותנן נמי גבי סוכה - כלומר וכי תימא בן שש צריך לאמו קרי ליה הא ליכא למימר דתנן נמי גבי סוכה כי האי גוונא ופרשינן התם הי קטן צריך לאמו: חייב בסוכה - מחנכינן ליה מדרבנן: ואינו קורא אימא - כיון דלא קרי ההיא שעתא לאו צריך הוא: ופרכינן אימא סלקא דעתך גדול נמי קרי - כלומר לא משוית ליה אין צריך לאמו עד שיהא ניעור משנתו ולא יקרא אימא הא אי קרא אימא צריך לאמו משוית ליה הא אפילו גדול דרכו בכך: אלא כל שניעור משנתו ואינו קורא אימא אימא - דלא צוח עד דאתיא לקמיה הוי אינו צריך לאמו: וכמה - בר כמה שני הוי: כבר ארבע כבר חמש - קרי ליה אין צריך לאמו כל חד לפום חורפיה אלמא מכי הוי בר חמש בעי לזכוייה וטפי מבר ד' לא קרי ליה צריך לאמו דליפוק:ואלו הן הפסולין - מפורש בפרק זה בורר (סנהדרין דף כד:): אמר ר' יהודה אימתי כו' בזמן שאין לו אומנות כו' - אע"ג דמסקינן דפליגי רבנן עליה דרבי יהודה הלכה כרבי יהודה כדפסיק בפרק זה בורר (סנהדרין דף כו:) א"ר אבהו הלכה כרבי יהודה ומכאן משמע דשרי לשחוק בקוביא דאפילו לרמי בר חמא דמפרש טעמא דמשחק בקוביא פסול משום דאסמכתא לא קניא היינו לרבנן אבל לר' יהודה דמכשר היכא דגמיר אומנות אחריתי קסבר דכה"ג לאו אסמכתא היא וטעם דלא הוי אסמכתא כדפירש הקונטרס בפ' זה בורר (סנהדרין דף כד:) משום דלא דמי לההיא דב"ע (ד' קד:) אם אוביר ולא איעביד אכלם אלפא זוזי דהתם הוי בידו ולהכי לא גמר ומקני דמעיקרא כי אתני ארעתא דלא יהיב ליה אסמכתא קמתני דטועה וסבור שלא יבא לידי כן. אבל הכא לא סמיך אמידי משום דלא ידע אי נצח או לא ובפרק זה בורר (סנהדרין דף כה.) משמע גבי מפריחי יונים דקאמר וצריכא דאי תנא דתולה בדעת עצמו התם הוא דאמר קים לי בנפשאי דידענא ספי ולהכי הוי אסמכתא משמע היכא דבידו הויא אסמכתא טפי וקשה לר"ת דבסוף איזהו נשך (ב"מ דף עג:) גבי האי דיהיב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא כו' ופריך מ"ש דאם אוביר ולא איעביד אשלם במיטבא ומשני התם בידו הכא לאו בידו אלמא משום דלאו בידי הויא אסמכתא טפי ונראה היכא דבידו לגמרי ולא גזים כי ההוא דאם אוביר ולא איעביד אשלם במיטבא לא הויא אסמכתא וכן היכא דאין בידו כלל ואפילו הכי גמיר ומקני כגון קוביא וכה"ג אבל היכא דבידו ולא בידו כי ההוא חמרא דפשע ולא זבן ליה ואע"ג דיין מצוי הרבה לקנות מ"מ כיון דתלוי באחרים דאם לא ירצו למכור לו ממי יקנה הלכך לא גמר ומקני והוי אסמכתא גמורה ועוד פר"ת טעם אחר דדווקא כי ההוא דאם אני חוזר בי ערבוני מחול דפרק הזהב (בבא מציעא דף מח:) ומי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו דגט פשוט (ב"ב דף קסח.) וכל כה"ג חשיב אסמכתא שאינו מתכוין אלא להסמיך חבירו על דבריו שיאמינוהו אבל הכא אדעתא דהכי קעבדו שירויחו או זה או זה ואותם המשחקים באמנה אומר ר"י דאינו חייב לשלם דבמה יקנה דלמ"ד אסמכתא היא לא קני אפילו בקנין אלא בב"ד חשוב כדמוכח בנדרים (דף כו:) ולמ"ד לאו אסמכתא היא היאך יקנה בדברים בלא קנין בשביל שנוצח חבירו: מתני' כיצד משתתפין מניח את החבית - כל פירותיהם היו רגילים להניח בחבית כדתניא לעיל [עירובין דף פ] מביאין אח החבית של יין ושל שמן ושל גרוגרות ושל שאר כל מיני פירות: אין מערבין אלא לדבר מצוה - לעול דתנן אם באו נכרים למזרח וכו' ומוקי לה בגמ' בחרי מתא ופי' שם בקונטרס שצריך לצעוק לפניו הוי נמי דבר מצוה שהולך לצורך בני עירו ומפקח על עסקי רבים: שמע מינה אין ברירה - דלא מסתבר דאחילו בעירובי תחומין דרבנן אין ברירה כדאמרינן פרק בכל מערבין (לעיל עירובין דף לז:) מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה: קטן בן שש יוצא בעירוב אמו - אף על גב דאין מערבין אלא לדבר מצוה מכל מקום יוצא קטן בעירוב אמו דאי אפשר לה להניחו משום דכרוך אחריה א"נ בקטן נמי איכא מצוה לחנכו: