Eruvin 54a · Talmud

בְּטַשָׁה בֵּיהּ, אֲמַרָה לֵיהּ: לֹא כָּךְ כָּתוּב ״עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמוּרָה״, אִם עֲרוּכָה בִּרְמַ״ח אֵבָרִים שֶׁלְּךָ — מִשְׁתַּמֶּרֶת, וְאִם לָאו — אֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת. תָּנָא: תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה בְּלַחַשׁ, לְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁכַח תַּלְמוּדוֹ. תָּנָא, תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁנִּתְחַיֵּיב בִּשְׂרֵיפָה לַמָּקוֹם. אָמְרוּ: הַנִּיחוּ לוֹ אָדָם גָּדוֹל שִׁמֵּשׁ. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, פְּתַח פּוּמָּיךְ קְרִי, פְּתַח פּוּמָּיךְ תְּנִי, כִּי הֵיכִי דְּתִתְקַיַּים בָּיךְ וְתוֹרִיךְ חַיֵּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכׇל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא״, אַל תִּקְרֵי ״לְמֹצְאֵיהֶם״ אֶלָּא ״לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה״. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, חֲטוֹף וֶאֱכוֹל חֲטוֹף וְאִישְׁתִּי, דְּעָלְמָא דְּאָזְלִינַן מִינֵּיהּ כְּהִלּוּלָא דָּמֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב הַמְנוּנָא: בְּנִי אִם יֵשׁ לָךְ — הֵיטֵב לָךְ, שֶׁאֵין בַּשְּׁאוֹל תַּעֲנוּג, וְאֵין לַמָּוֶת הִתְמַהְמֵהַּ. וְאִם תֹּאמַר אַנִּיחַ לְבָנַי — חוֹק בַּשְּׁאוֹל מִי יַגִּיד לָךְ: בְּנֵי הָאָדָם דּוֹמִים לְעִשְׂבֵי הַשָּׂדֶה הַלָּלוּ נוֹצְצִין וְהַלָּלוּ נוֹבְלִין. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵין עִמּוֹ לְוָיָיה — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לִוְיַת חֵן הֵם״. חָשׁ בְּרֹאשׁוֹ — יַעֲסוֹק בְּתוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ״. חָשׁ בִּגְרוֹנוֹ — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרוֹתֶיךָ״. חָשׁ בְּמֵעָיו — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ״. חָשׁ בְּעַצְמוֹתָיו — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ״. חָשׁ בְּכׇל גּוּפוֹ — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְכׇל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא״. אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרַבִּי חִיָּיא: בֹּא וּרְאֵה, שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וְדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם: אָדָם נוֹתֵן סַם לַחֲבֵירוֹ — לָזֶה יָפֶה, וְלָזֶה קָשֶׁה. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן: נָתַן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל — סַם חַיִּים לְכׇל גּוּפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְכׇל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא״. אָמַר רַב אַמֵּי: מַאי דִּכְתִיב ״כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ יִכּוֹנוּ יַחְדָּיו עַל שְׂפָתֶיךָ״, אֵימָתַי דִּבְרֵי תוֹרָה נְעִימִים — בִּזְמַן שֶׁתִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ, וְאֵימָתַי תִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ — בִּזְמַן שֶׁיִּכּוֹנוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ. רַבִּי זֵירָא אָמַר מֵהָכָא: ״שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב״, אֵימָתַי שִׂמְחָה לָאִישׁ — בִּזְמַן שֶׁמַּעֲנֶה בְּפִיו. לָשׁוֹן אַחֵר: אֵימָתַי שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו — בִּזְמַן שֶׁדָּבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב. רַבִּי יִצְחָק אָמַר מֵהָכָא: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ״, אֵימָתַי קָרוֹב אֵלֶיךָ — בִּזְמַן שֶׁבְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ. רָבָא אָמַר מֵהָכָא: ״תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה״, אֵימָתַי תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ — בִּזְמַן שֶׁאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה. רָבָא רָמֵי: כְּתִיב ״תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ״. וּכְתִיב ״וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה״. זָכָה — תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לוֹ. לֹא זָכָה — וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״נֶצַח״ ״סֶלָה״ ״וָעֶד״ — אֵין לוֹ הֶפְסֵק עוֹלָמִית. נֶצַח, דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף״. סֶלָה, דִּכְתִיב: ״כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר ה׳ צְבָאוֹת בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהִים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם סֶלָה״. וָעֶד, דִּכְתִיב: ״ה׳ יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד״. (סִימָן: ״עֲנָקִים״ ״לְחָיָיו״ ״לוּחוֹת״ ״חָרוּת״). אָמַר רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר): מַאי דִּכְתִיב ״וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרוֹתֶיךָ״, אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כַּעֲנָק זֶה שֶׁרָף עַל הַצַּוָּאר וְנִרְאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה — תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ. וְאִם לָאו — אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ. וְאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מַאי דִּכְתִיב ״לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבּוֹשֶׂם״, אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כַּעֲרוּגָה זוֹ שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בָּהּ, וּכְבוֹשֶׂם זֶה שֶׁהַכֹּל מִתְבַּשְּׂמִין בָּהּ — תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים, וְאִם לָאו — אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים. וְאָמַר רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר): מַאי דִּכְתִיב ״לוּחוֹת אֶבֶן״, אִם אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ אֶת לְחָיָיו כְּאֶבֶן זוֹ שֶׁאֵינָהּ נִמְחֵית — תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ, וְאִם לָאו — אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ. וְאָמַר רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר): מַאי דִּכְתִיב ״חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת״, אִלְמָלֵי לֹא נִשְׁתַּבְּרוּ לוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת — לֹא נִשְׁתַּכְּחָה תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: אֵין כׇּל אוּמָּה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חָרוּת״ — אַל תִּיקְרֵי ״חָרוּת״, אֶלָּא חֵירוּת. אָמַר רַב מַתְנָה: מַאי דִּכְתִיב ״וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה״, אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כְּמִדְבָּר זֶה שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בּוֹ — תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ. וְאִם לָאו — אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ. רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא הֲוָה לֵיהּ מִלְּתָא לְרַב יוֹסֵף בַּהֲדֵיהּ, כִּי מְטָא מַעֲלֵי יוֹמָא דְכִיפּוּרֵי אֲמַר: אֵיזִיל וַאֲפַיְּיסֵיהּ. אֲזַל, אַשְׁכְּחֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ דְּקָא מָזֵיג לֵיהּ כָּסָא. אֲמַר: הַב לִי וְאֶימְזְגֵיהּ אֲנָא. יְהַב לֵיהּ, מַזְגֵיהּ. כִּדְטַעְמֵיהּ אָמַר: דָּמֵי הַאי מְזִיגָא לִמְזִיגָא דְּרָבָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ: לָא תִּתֵּיב אַכַּרְעָיךָ עַד דִּמְפָרְשַׁתְּ לִי הָנֵי קְרָאֵי. מַאי דִּכְתִיב: ״וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא״? אֲמַר לֵיהּ: אִם אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ כְּמִדְבָּר זֶה שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בּוֹ — תּוֹרָה נִיתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה. וְכֵיוָן שֶׁנִּיתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה — נְחָלוֹ אֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל״. וְכֵיוָן שֶׁנְּחָלוֹ אֵל — עוֹלֶה לִגְדוּלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת״. וְאִם מֵגֵיס לִבּוֹ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא״. וְאִם חוֹזֵר בּוֹ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל גֶּיא יִנָּשֵׂא״. אָמַר רַב הוּנָא: מַאי דִּכְתִיב: ״חַיָּתְךָ יָשְׁבוּ בָהּ תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ לֶעָנִי אֱלֹהִים״, אִם אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ כְּחַיָּה זוֹ שֶׁדּוֹרֶסֶת וְאוֹכֶלֶת, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי שֶׁמַּסְרַחַת וְאוֹכֶלֶת — תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ. וְאִם לָאו — אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ סְעוּדָה בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ לֶעָנִי אֱלֹהִים״. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב ״נוֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ״, לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה כִּתְאֵנָה, מָה תְּאֵנָה זוֹ

בטשה ביה - בעטה בו: תוריך חיי - שתאריך ימים: חטוף אכול - אם יש לך ממון להנות עצמך אל תמתין עד למחר שמא תמות ושוב אין לך הנאה: דעלמא דאזלינן מיניה - גרסינן: כהלולא דמי - היום ישנו ולמחר איננו דומה לחופה שהולכת מהר: אם יש לך - ממון: ואין למות התמהמה - עיכוב כי פתאום האדם מת: חוק - מזון: מי יגיד לך - אם נשאר בידם שמא יאבדוהו: הללו נוצצין - כלומר כשהן גדילין גדילה פרנסתן ועושרן עמהן ואינך צריך להדאג עליהן: והללו נובלין - מתים לשון והעלה נבל: יפה - לחולי זה וקשה לחולי זה יפה ללב ורע לעינים: שתשמרם בבטנך - שהן שמורים בידך שאין משתכחין ממך: יכונו יחד - שאתה סודרן ומוציאן בפה ולא בגימגום ובלחישה: אימתי שמחה וכו' בזמן - שיודע לדרוש הלכות חג בחג דבר אחר אימתי שמחה לאיש אימתי אדם שמח בתלמודו בזמן שיש לו מענה כששואלין ממנו דבר הלכה: שארשת - ספירת שפתיו בל תמנע סלה כשנתת בו דעת להוציא בשפתיו: זכה - אם יש לו מזל טוב תאות לבו נתת לו שבעוד שהוא מתאוה באה לו תאותו עד שלא ישאלנה: לא זכה - צריך להתמקמק ולהצטער: כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף - אלמא לנצח לשון עולם הוא מדסמיך ליה וכן עד עולם סלה אלמא סלה לשון לעולם משמע: שרף לצואר - שאינו מצומצם בדוחק סביב הצואר אלא שרפוי בריוח כך הוא נעים ומרוצה לבריות: ונראה ואינו נראה - כשמגביה צוארו נראה מתחת זקנו ורוב פעמים שסנטרו וזקנו מכסין אותו כך אם תלמיד חכם הוא אינו רודף לצאת ולבא בשוק אלא יושב ומחזר על תלמודו מתקיים בידו: שהכל דשין אותו - שאין לו גסות: שהכל מתבשמין ממנו - שמלמד תורה לתלמידים: כאבן זו שאינה נמחת - מפני דריסת רגלי בני אדם כך לחייו אינן נלאין מלחזר על למודו וללמד לאחרים: לא נשתכחה - חרות משמע חקוק ואינו נמחק לעולם על ידי הלוחות היתה תורה חקוקה לישראל מהשתכח מהן עולמית: על הלוחות - בשביל הלוחות היו בני ישראל בני חורין: ממדבר מתנה - אם כמדבר הוא תורה נתונה לו במתנה ולא ישכח: מילתא - כעס: אמר - רבא איזיל אפייסיה לרב יוסף: מזוג - במים: רב יוסף סגי נהור הוה ולא היה רואהו והכירו בטעם היין שהוא מזגו לפי שהיה מכיר רב יוסף במזגו של רבא מתחילה שהיה בקי ליתן מים במדה: כל גיא ינשא - אף על גב דלאו גבי הני קראי כתיב דרשי ליה דמי שבא לידי גיא שהושפל חוזר ומתנשא: שדורסת ואוכלת - מיד לאחר הריגתה שאינו מקפיד על תענוגים אלא אוכל בשר בלא תבלין וכן שאר עינוגין: שמסרחת - בטיט היינו מי שאינו הולך אחר גבהות לקוץ במאכלו אם לא נתבשל כל צרכו ל"א שדורסת ואוכלת לאחר הריגתה אוכלת מיד כך תלמיד חכם מחזר על תלמודו מיד כשמקבלו מרבו מסרחת מנבל עצמו על דברי תורה לשון זה נראה בעיני לפי שמצינו בכל הש"ס שדרך תלמידי חכמים להקפיד על מאכלן דרך גדולה וכבוד ועל מלבושיהן כדכתיב (משלי ח׳:ל״ו) ולמשנאי אהבו מות: לעני - לזה ששם עצמו כעני וללישנא בתרא ששם עצמו כעני לחזר עליה: תאנה - אילן:

עירובין נד.

Navigate the library