עירוביןצב.
טוען את הדף…
מִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה. וּתְנַן: כּוֹתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת, גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרוֹחַב אַרְבָּעָה — מְעָרְבִין שְׁנַיִם, וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד. הָיוּ בְּרֹאשׁוֹ פֵּירוֹת — אֵלּוּ עוֹלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִים, וְאֵלּוּ עוֹלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹרִידוּ לְמַטָּה? מַאי ״לְמַטָּה״ — לְמַטָּה לַבָּתִּים. וְהָא תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא זֶה עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ וְאוֹכֵל, וְזֶה עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ וְאוֹכֵל! אֲמַר לֵיהּ: וְכִי רַבִּי לֹא שְׁנָאָהּ, רַבִּי חִיָּיא מִנַּיִן לוֹ? אִתְּמַר: שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת וְחוּרְבָּה אַחַת בֵּינֵיהֶם, אַחַת עֵירְבָה וְאַחַת לֹא עֵירְבָה, אָמַר רַב הוּנָא: נוֹתְנִין אוֹתָהּ לָזוֹ שֶׁלֹּא עֵירְבָה, אֲבָל לְשֶׁעֵירְבָה — לָא. דִילְמָא אָתֵי לְאַפּוֹקֵי מָאנֵי דְבָתִּים לְחוּרְבָּה. וְחִיָּיא בַּר רַב אָמַר: אַף לְשֶׁעֵירְבָה, וּשְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת. וְאִם תֹּאמַר שְׁתֵּיהֶן מוּתָּרוֹת, מִפְּנֵי מָה אֵין נוֹתְנִין חָצֵר שֶׁלֹּא עֵירְבָה לְחָצֵר שֶׁעֵירְבָה? הָתָם, כֵּיוָן דְּמִנַּטְרִי מָאנֵי דְבָתִּים בְּחָצֵר, אָתֵי לְאַפּוֹקֵי. הָכָא בְּחוּרְבָּה, כֵּיוָן דְּלָא מִנַּטְרִי מָאנֵי דְחָצֵר בְּחוּרְבָּה, לָא אָתֵי לְאַפּוֹקֵי. אִיכָּא דְּאָמְרִי, חִיָּיא בַּר רַב אָמַר: אַף לְשֶׁעֵירְבָה, וּשְׁתֵּיהֶן מוּתָּרוֹת. וְאִם תֹּאמַר: שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת — לְפִי שֶׁאֵין נוֹתְנִים חָצֵר שֶׁלֹּא עֵירְבָה לְחָצֵר שֶׁעֵירְבָה. הָתָם, כֵּיוָן דְּמִנַּטְרִי מָאנֵי דְבָתִּים בְּחָצֵר — לָא שָׁרוּ בְּהוּ רַבָּנַן, דְּאָתֵי לְאַפּוֹקֵי. אֲבָל בְּחוּרְבָּה לָא מִנַּטְרִי. מַתְנִי׳ גַּג גָּדוֹל סָמוּךְ לְקָטָן — הַגָּדוֹל מוּתָּר, וְהַקָּטָן אָסוּר. חָצֵר גְּדוֹלָה שֶׁנִּפְרְצָה לִקְטַנָּה — גְּדוֹלָה מוּתֶּרֶת וּקְטַנָּה אֲסוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּפִתְחָהּ שֶׁל גְּדוֹלָה. גְּמָ׳ לְמָה לֵיהּ לְמִיתְנֵי תַּרְתֵּי? לְרַב, קָתָנֵי גַּג דּוּמְיָא דְחָצֵר: מָה חָצֵר מִנַּכְרָא מְחִיצְתָּא, אַף גַּג נָמֵי מִנַּכְרָא מְחִיצְתָּא. וְלִשְׁמוּאֵל, גַּג דּוּמְיָא דְחָצֵר: מָה חָצֵר דְּקָא דָרְסִי לַהּ רַבִּים, אַף גַּג נָמֵי דְּקָא דָרְסִי לֵיהּ רַבִּים. יָתֵיב רַבָּה וְרַבִּי זֵירָא וְרַבָּה בַּר רַב חָנָן, וְיָתֵיב אַבָּיֵי גַּבַּיְיהוּ, וְיָתְבִי וְקָאָמְרִי: שְׁמַע מִינַּהּ מִמַּתְנִיתִין דָּיוֹרֵי גְדוֹלָה בַּקְּטַנָּה, וְאֵין דָּיוֹרֵי קְטַנָּה בַּגְּדוֹלָה. כֵּיצַד? גְּפָנִים בַּגְּדוֹלָה — אָסוּר לִזְרוֹעַ אֶת הַקְּטַנָּה. וְאִם זָרַע — זְרָעִין אֲסוּרִין,ומי אמר ר' יוחנן הכי - הלכה כר' שמעון ואפילו עירבו דחצירות רשות אחת: ובלבד שלא יורידו למטה - אלמא אסור להוציא מחצר לחבירתה אי אמרת בשלמא בעירבו אסור אוקימנא להא בעירבו אבל השתא במאי תוקמא: שלא יהא זה עומד במקומו - בקרקעית החצר ל"א שיהא זה עומד במקומו גרסינן ועל ראש הכותל קאמר: וכי רבי לא שנאה - למשנה זו במשנתו: רבי חייא - שסידר וסתם את הברייתא ותלמידו היה: מניין לו - זה הפירוש ולעולם למטה דסתם רבי מתני' בבתים קאמר שלא יוריד מראש הכותל ויוליך לביתו: וחורבה אחת ביניהם - לא שנא שלהם ולא שנא של אחרים דהא אוקמא כר"ש שאין חילוק רשות אלא בבתים וכגון שאינה פרוצה לרשות הרבים: אחת עירבה - לעצמה ושכיחי מאני דבתים בגווה: אמר רב הונא נותנין החורבה לזו שלא עירבה - להוציא לה כלים ששבתו בחצר דהא לא שכיחי בה מאני דבתים הואיל ולא עירבה אבל לשעירבה לא דרב הונא תלמידו דרב הוה דאמר הלכה כר"ש בשלא עירבו אבל עירבו לא: וחייא בר רב אמר אף לשעירבה - אני שמעתי מאבא אף לשעירבה נותנין אותה ומדעתי אני מפרש דהאי דאמר אבא אף לשעירבה לאסור את שתיהן קאמר דגזר לא עירבה אטו עירבה דאי מפקי הני לגווה הני נמי אתו ומפקי: וא"ת - במה ששמעתי אף לשעירבה להתיר קאמר אבא דשתיהן מותרות ולא גזר אבא בעירבה משום מאני דבתים קשיא לי במילתא דאבא דאמר לעיל הלכה כר"ש והוא שלא עירבו אבל עירבו לא מפני מה אין נותנים חצר שלא עירבה לחצר שעירבה תכניס כליה לתוך חבירתה ותוציאם הא לא גזר רב בחורבה כלומר נהי נמי דתשני לי דהא דאמר רב לעיל אבל עירבה לא מודה הוא דאותה שלא עירבה מכנסת ומוציאה כליה לתוך שעירבה דהא לא שכיחי בה בשלא עירבה מאני דבתים ואע"ג דבהא שכיחי לא חיישינן דסתמא כי משתמש איניש במאני דידיה משתמש ולא בחבריה מיהו קשיא לי אמאי אסר אבא כשעירבה להכניס לשלא עירבה הא לא גזר לגבי חורבה: התם כיון דמינטר - כלומר אף לשעירבה דקאמר רב להיתר קאמר וגבי חצירות אמאי גזר משום דכיון דמינטרי כלים בחצר שכיחי לאפוקי מאני טובא וחיישינן דלמא מחלפי מאני דבתים במאני דחצר ומפקי לחבירתה שהרי נשמרים גם בתוכה אבל חורבה לא עבידי בה אינשי לאפוקי מאני טובא: איכא דאמרי חייא בר רב אמר אף לשעירבה ושתיהן מותרות ואם תאמר שתיהן אסורות - וטעמא משום דשמעינן ליה לאבא דקאמר אבל עירבו לא אלמא על כרחך אפילו דחקת למילתיה דאבא לאוקומא להאי דאסר בשעירבה הוא דאסר לטלטל כליה לשלא עירבה אבל שלא עירבה מותרת לתוך שעירבה שמעינן מיהא דאין נותנין שלא עירבה לשעירבה אלמא גזר בעירבה משום מאני דבתים ובחורבה נמי על כרחך שעירבה אסורה בה וכי אמר אבא דיהבי לה לתרוייהו לאיסורא קאמר לא דמי: התם - גבי חצירות כיון דמינטרי מאני בחצר חבירו כבחצירו עבידי לאפוקי לה מאני טובא וחיישינן דלא ליפוק לה מאני דבתים אבל חורבה לא: מתני' הגדול מותר - להכניס לו כלי הבית שלמטה ואין בני הקטן אוסרין עליו דלגבי גדול הך פרצה פתח הוא דשרי בגיפופי וכגון דאין הפרצה יותר מעשר אבל קטן אסור לו להוציא כלי הבית דבני גדול אסרי עליה דנפרץ לו במלואו ודברי הכל היא דאפילו ר' מאיר לא אמר גגין רשות אחת אלא לכלים ששבתו בתוכן אבל לכלים ששבתו בבתים לא דומיא דחצר קטנה שנפרצה לגדולה דלכולי עלמא חצירות רשות אחת הן ולענין כלי הבתים אסרה גדולה אקטנה: גדולה מותרת - להוציא כלי הבתים שבה אם עירבה לעצמה ולא אסרי עלה בני קטנה: גמ' תרתי - חצר וגג: מה חצר דמינכרא מחיצתא - שהרי יש לה מחיצות: אף גג - נהי נמי דשרינן ליה במחיצות תחתונות משום גוד אסיק מיהו מחיצות ניכרות בעינן שלא יהא גג בולט חוצה להם דאי לא מינכרא לא אמרינן גוד אסיק וגדול נמי אסור דאין לו שום מחיצה וכל שאין לו מחיצות אינו רשות היחיד. כל גגין שלהן חלקין היו ולא משופעין: ולשמואל - דאמר אפילו לא מינכרא אמרינן גוד אסיק להכי תננהי גבי הדדי דמה חצר דדרסי לה רבים אף גג האי דקתני קטן אסור משום דדרסי רבים מזה לזה דהוי לה מחיצה תחתונה שביניהם מחיצה נדרסת ולא מצית למיגד ואסוקה אבל אי לא דרסי בהן אף קטן שרי דאמרינן גוד אסיק ותפסיק המחיצה ביניהם ואע"ג דמכסיא ולא מינכרא: דיורי גדולה מושלין בקטנה - ומושכין אותה אצלן: ואין דיורי קטנה - מושלין בגדולה למושכן אצלן: אסור לזרוע את הקטנה - דכמאן דהויא קטנה כולה בתוך גדולה דמי ואפילו מרחיק ארבע אמות מן הגפנים שאפילו בתוך הגדולה מותר להרחיק ולזרוע הכא אסור דקתני מתני' מפני שהיא כפתחה של גדולה אלמא כולה כחד פתח משוה לה:והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה - וקשה דסתם ואח"כ מחלוקת הוא ואמר בהחולץ (יבמות דף מב:) דאין הלכה כסתם ואע"ג דלכל הפחות חשיב סתם כרבים כלפי היחיד הכא אין נפקא מינה דבלאו הכי פליגי רבנן עליה ותירץ הרר"א כהן דעיקר קושיא לר"י אינה אלא דלא גזר ובזה הדבר הוי מחלוקת ואח"כ סתם מחלוקת בשלש חצירות במי שהוציאוהו (לעיל עירובין דף מה:) וסתם בפרק חלון (לעיל עירובין דף עו:) אבל הכא לא פליגי בגזירה: מפני מה אין נותנין חצר שלא עירבה לחצר שעירבה - משום דאיירי באחת עירבה ואחת לא עירבה נקט האי לישנא והוא הדין דהוה מצי למימר מפני מה אין נותנין חצר שעירבה לשעירבה ובקונטרס פירש שפיר: איכא דאמרי אף לשעירבה ושתיהם מותרות - לפי האיכא דאמרי קשיא הא דאמר בפרק הדר (לעיל עירובין דף עד.) ר' יוחנן אמר אף לחורבה ורבי יוחנן לטעמיה דלא גזר דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר והכא נמי לא גזר דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחורבה ומאי לטעמיה הוא דהא אפילו רב דגזר הכא גבי חורבה לא גזר: אף גג דקא דרסי לה רבים - היינו כלישנא קמא דרב יוסף דלעיל: גפנים בגדולה אסור לזרוע את הקטנה - למ"ד (לעיל עירובין דף ט:) נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי ופתח מיירי בנכנסין כותלי קטנה לגדולה: