עירובין כב.

פרק ב׳ · עושין פסין

Eruvin 22a · Chapter 2: Osin Passin

שֶׁמַּשְׁכִּים וּמַעֲרִיב עֲלֵיהֶן לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. רַבָּה אָמַר: בְּמִי שֶׁמַּשְׁחִיר פָּנָיו עֲלֵיהֶן כְּעוֹרֵב. רָבָא אָמַר: בְּמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ אַכְזָרִי עַל בָּנָיו וְעַל בְּנֵי בֵּיתוֹ כְּעוֹרֵב. כִּי הָא דְּרַב אַדָּא בַּר מַתְנָא הֲוָה קָאָזֵיל לְבֵי רַב, אֲמַרָה לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ: יָנוֹקֵי דִידָךְ מַאי אֶעֱבֵיד לְהוּ? אֲמַר לַהּ: מִי שְׁלִימוּ קוּרָמֵי בְּאַגְמָא? ״וּמְשַׁלֵּם לְשׂוֹנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ״, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אִילְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ — כִּבְיָכוֹל כְּאָדָם שֶׁנּוֹשֵׂא מַשּׂוֹי עַל פָּנָיו, וּמְבַקֵּשׁ לְהַשְׁלִיכוֹ מִמֶּנּוּ. ״לֹא יְאַחֵר לְשׂוֹנְאוֹ״, אָמַר רַבִּי אִילָא: לְשׂוֹנְאָיו הוּא דְּלֹא יְאַחֵר, אֲבָל יְאַחֵר לַצַּדִּיקִים גְּמוּרִים. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב ״אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״, ״הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״ — וְלֹא לְמָחָר לַעֲשׂוֹתָם, ״הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״ — לְמָחָר לְקַבֵּל שְׂכָרָם. אָמַר רַבִּי חַגַּי, וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: מַאי דִּכְתִיב ״אֶרֶךְ אַפַּיִם״? ״אֶרֶךְ אַף״ מִבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אֶרֶךְ אַפַּיִם לְצַדִּיקִים, אֶרֶךְ אַפַּיִם לָרְשָׁעִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד בֵּית סָאתַיִם וְכוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: בּוֹר וּפַסִּין קָאָמַר, אוֹ דִילְמָא בּוֹר וְלֹא פַּסִּין קָאָמַר? אָדָם נוֹתֵן עֵינָיו בְּבוֹרוֹ, וְלָא גָּזְרִינַן דִּילְמָא אָתֵי לְטַלְטוֹלֵי יוֹתֵר מִבֵּית סָאתַיִם בְּקַרְפֵּף; אוֹ דִילְמָא, אָדָם נוֹתֵן עֵינָיו בִּמְחִיצָתוֹ, וְגָזְרִינַן דִּילְמָא אָתֵי לְאִיחַלּוֹפֵי יוֹתֵר מִבֵּית סָאתַיִם בְּקַרְפֵּף. תָּא שְׁמַע: כַּמָּה הֵן מְקוֹרָבִין — כְּדֵי רֹאשָׁהּ וְרוּבָּהּ שֶׁל פָּרָה, וְכַמָּה הֵן מְרוּחָקִין — אֲפִילּוּ כּוֹר אֲפִילּוּ כּוֹרַיִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֵּית סָאתַיִם — מוּתָּר, יָתֵר מִבֵּית סָאתַיִם — אָסוּר. אָמְרוּ לְרַבִּי יְהוּדָה: אִי אַתָּה מוֹדֶה בְּדִיר וְסַהַר מוּקְצֶה וְחָצֵר, אֲפִילּוּ בֵּית חֲמֵשֶׁת כּוֹרִים וּבֵית עֲשֶׂרֶת כּוֹרִים, שֶׁמּוּתָּר. אָמַר לָהֶם: זוֹ מְחִיצָה, וְאֵלּוּ פַּסִּין. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בּוֹר בֵּית סָאתַיִם אַבֵּית סָאתַיִם — מוּתָּר, וְלֹא אָמְרוּ לְהַרְחִיק אֶלָּא כְּדֵי רֹאשָׁהּ וְרוּבָּהּ שֶׁל פָּרָה. הָא מִדְּקָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר בּוֹר וְלֹא פַּסִּין, מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה בּוֹר וּפַסִּין קָאָמַר. וְלָא הִיא, רַבִּי יְהוּדָה בּוֹר בְּלֹא פַּסִּין קָאָמַר. אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אֲרִיךְ וְקַטִּין. כְּלָל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: כׇּל אֲוִיר שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ לְדִירָה, כְּגוֹן דִּיר וְסַהַר מוּקְצֶה וְחָצֵר, אֲפִילּוּ בֵּית חֲמֵשֶׁת כּוֹרִים וּבֵית עֲשֶׂרֶת כּוֹרִים — מוּתָּר. וְכׇל דִּירָה שֶׁתַּשְׁמִישָׁהּ לַאֲוִיר, כְּגוֹן בּוּרְגָּנִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת, בֵּית סָאתַיִם — מוּתָּר, יֶתֶר מִבֵּית סָאתַיִם — אָסוּר. מַתְנִי׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים מַפְסַקְתָּן — יְסַלְּקֶנָּה לִצְדָדִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ. גְּמָ׳ רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: כָּאן הוֹדִיעֲךָ כּוֹחָן שֶׁל מְחִיצּוֹת. כָּאן, וּסְבִירָא לֵיהּ? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יְרוּשָׁלַיִם, אִילְמָלֵא דַּלְתוֹתֶיהָ נִנְעָלוֹת בַּלַּיְלָה, חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם רְשׁוּת הָרַבִּים. אֶלָּא: כָּאן — וְלָא סְבִירָא לֵיהּ. וּרְמִי דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה. וּרְמִי דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן. דְּתַנְיָא, יָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָתִּים מִשְּׁנֵי צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים, עוֹשֶׂה לוֹ לֶחִי מִכָּאן וְלֶחִי מִכָּאן, אוֹ קוֹרָה מִכָּאן וְקוֹרָה מִכָּאן, וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּאֶמְצַע. אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְעָרְבִין רְשׁוּת הָרַבִּים בְּכָךְ. קַשְׁיָא דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה, קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן. דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא: הָתָם — דְּאִיכָּא שְׁתֵּי מְחִיצּוֹת מְעַלְּיָיתָא. הָכָא — לֵיכָּא שְׁתֵּי מְחִיצּוֹת מְעַלְּיָיתָא, דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן [נָמֵי] לָא קַשְׁיָא: הָכָא — אִיכָּא שֵׁם אַרְבַּע מְחִיצּוֹת, הָתָם — לֵיכָּא שֵׁם אַרְבַּע מְחִיצּוֹת. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם רְשׁוּת הָרַבִּים. יָתֵיב רַב דִּימִי וְקָאֲמַר לֵיהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי: מַאי טַעְמָא?

שמשכים ומעריב - שחורות לשון שחרית כעורב לשון ערבית: עורב אכזרי על בניו - כדכתיב (תהילים קמ״ז:ט׳) לבני עורב אשר יקראו והקב"ה מזמן להן יתושים ונכנסין לתוך פיהן: קורמי - ירקות לישנא אחרינא: גמי לח כי עקרת לההוא רכיכא דאית ביה וטחני ליה ועבדי ריפתא באל"ף בי"ת דר' מכיר מצאתיו: אל פניו - של הקב"ה ודומה לו כמשאוי לפניו: ולא למחר לעשותם - שלאחר מיתה לעתיד לבוא אם בא לקיים מצות אינו מועיל דמי שטרח בערב שבת. יאכל בשבת כדאמר במס' ע"ג: אפים - משמע פנים בין שוחקות בין זעומות אפים שוחקות מאריך ומאחר לצדיקים לעתיד לבא ואפים זעומות ומאריך לרשעים ומאחר פורענותם לעוה"ב: בור ופסין - רוחב הבור עם חלל היקף הפסין הרחוקין שתי אמות: או דילמא בור - לחודיה שרי בבית סאתים לבד הרחקת ב' אמות: אדם נותן עיניו בבורו - ואם בא ללמוד מכאן היתר למקום אחר מן הבור הוא למד והרי אינו אלא בית סאתים הלכך אע"פ שהוקף יותר על כן לא אתו למישרי קרפף יותר מבית סאתים דעלמא שלא הוקף לדירה: או דילמא במחיצתו אדם נותן עיניו - ואם בא ללמוד מכאן היתר למקום אחר מן המחיצה ילמוד הלכך אתי למישרי בעלמא יותר מבית סאתים אי שרית הכא: לא אמרו להרחיק - ההיקף לבד בית סאתים של רוחב הבור אלא שתי אמות: אריך וקטין - ק' על נ' דהוו סאתים כחצר המשכן לר' יהודה אע"פ שאינו מרובע מותר ובלבד שלא יהא בין ארכו ורחבו יותר מבית סאתים ולר"'ש בעינן מרובע כדאמר בהדיא בית סאתים על בית סאתים דהוי שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים כדאמר בהאי פירקין (ד' כג.) קטין קצר ברחבו: כל אויר - אף על פי שאינו מקורה אם תשמישו לדירת אדם לכניסה וליציאה תמיד: וכל דירה - שהיא מכוסה בגג והיא עשויה לשמירת אויר שחוצה לה: גמ' חייבין עליה - אלמא אתו רבים ומבטלי מחיצה: הכא איכא שם ד' מחיצות - שיש שתי אמות היכר היקף דופן לכל רוח:

ארך אפים לצדיקים ולרשעים - אפים שוחקות מאריך לצדיקים עד לעתיד וזעומות לרשעים ומאחר פורענותם עד לעולם הבא וגם זה לטובה שיש להם שהות לחזור בתשובה כדמשמע בחלק (סנהדרין ד' קיא.) דהוי נמי לטובה [ע' תוס' ב"ק נ: ד"ה ארך]: או דלמא בור בלא פסין קאמר - פירוש ופסין לא יהו מרוחקין מן הבור אלא כדי ראשה ורובה של פרה אבל אין לפרש דפסין נמי אי בעי מרחיק עד בית סאתים מדקאמרי' בסמוך אי הכי מאי בינייהו בין לר"ש בין לר' יהודה ולפי זה טובא איכא בינייהו דר' שמעון לא שרי אלא להרחיק כדי ראשה ורובה של פרה ור' יהודה מתיר עד בית סאתים אלא ודאי גם ר' יהודה לא שרי להרחיק אלא כדי ראשה ורובה של פרה אע"ג דאדם נותן עיניו בבורו ולא במחיצה אין להתיר יותר: בור ופסין קאמר - והא דאמר בפרקין (ד' כה.) קרפף יותר מבית סאתים ובנה עמוד גבוה י' ורחב ד' מיעטו ה"נ האי בור למה לא הוי מיעוט וי"ל דהתם במחיצות טובות אבל בפסין לא התירו בין הכל אלא בית סאתים: והא א"ר יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה - ואם תאמר שאני ירושלים דהוה רחבה שש עשרה אמות ופסין ליכא אלא י"ג ושליש וי"ל הואיל והיה לירושלים צורת הפתח דחשיב כמחיצה כדאמר בפ"ק (ד' יא.) ואם יש לו צורת הפתח א"צ למעט לא היה לרבים דבקעי לבטל המחיצה ואפילו לרב דאתנייה צריך למעט מודה הוא דמן התורה מהני תדע דהא פיאה מתרת בכלאים אפילו יותר מעשר ולפי פירוש אחר דפירשתי (ד' ו.) גבי יתר על כן ניחא: חייבין עליה משום רשות הרבים - וא"ת כיון דמסקינן דרבי יוחנן סבר ליה כרבי יהודה אמאי חייבין עליה משום רשות הרבים הא אית ליה שתי מחיצות דאורייתא וי"ל דירושלים היתה מפולשת מארבע צדדין וחייבין עליה משום רה"ר לעומד באמצע הפילוש דליכא מחיצה: קשיא דרבי יהודה אדר' יהודה - קא סלקא דעתיה דמקשה דלרבי יהודה שלש מחיצות דאורייתא ולחי וקורה משום מחיצה אלמא לא אתו רבים ומבטלו מחיצה דאי שתי מחיצות דאורייתא לא הוה פריך מידי ומשני קסבר שתי מחיצות דאורייתא אי נמי אפילו קסבר שלש מחיצות דאורייתא לא אתו רבים ומבטלי מחיצה שלישית כיון דאיכא שתי מחיצות שלימות: דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא - הוה מצי לשנויי דרבנן לא פליגי אדרבי יהודה אלא מדרבנן אבל מדאורייתא מודו ליה: