עירובין יד:

פרק א׳ · מבוי

Eruvin 14b · Chapter 1: Mavoi

בְּמַיִם״ — בְּמֵי מִקְוֶה. ״כׇּל בְּשָׂרוֹ״ — מַיִם שֶׁכׇּל גּוּפוֹ עוֹלֶה בָּהֶן, וְכַמָּה הֵן? אַמָּה עַל אַמָּה בְּרוּם שָׁלֹשׁ אַמּוֹת. וְשִׁיעֲרוּ חֲכָמִים, מֵי מִקְוֶה אַרְבָּעִים סְאָה. כַּמָּה הָווּ לְהוּ? חֲמֵשׁ מְאָה גַּרְמִידֵי, לִתְלָת מְאָה — מְאָה, לְמֵאָה וְחַמְשִׁין — חַמְשִׁין. בְּאַרְבַּע מְאָה וְחַמְשִׁין סַגִּיא! הָנֵי מִילֵּי בְּרִיבּוּעָא — יָם שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה עָגוֹל הָיָה. מִכְּדֵי, כַּמָּה מְרוּבָּע יָתֵר עַל הֶעָגוֹל? רְבִיעַ. לְאַרְבַּע מְאָה — מְאָה, לְמֵאָה — עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה. הָנֵי מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה הָווּ לְהוּ! תָּנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל: יָם שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה, שָׁלֹשׁ אַמּוֹת תַּחְתּוֹנוֹת מְרוּבָּעוֹת, וּשְׁתַּיִם עֶלְיוֹנוֹת עֲגוּלּוֹת. נְהִי דְּאִיפְּכָא לָא מָצֵית אָמְרַתְּ — דִּ״שְׂפָתוֹ עָגוֹל״ כְּתִיב, אֶלָּא אֵימָא חֲדָא! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל״. ״בַּת״ כַּמָּה הָוְיָא — שָׁלֹשׁ סְאִין, דִּכְתִיב: ״מַעְשַׂר הַבַּת מִן הַכּוֹר״, דְּהָוֵה לְהוּ שִׁיתָּא אַלְפֵי גְּרִיוֵי. וְהָא כְּתִיב: ״מַחֲזִיק בַּתִּים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים״? הָהוּא לְגוּדְשָׁא. אָמַר אַבָּיֵי, שְׁמַע מִינַּהּ: הַאי גּוּדְשָׁה, תִּלְתָּא הָוֵי. וּתְנַן נָמֵי: שִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל, כַּוֶּורֶת הַקַּשׁ וְכַוֶּורֶת הַקָּנִים, וּבוֹר סְפִינָה אֲלֶכְּסַנְדְּרִית, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן שׁוּלַיִם וְהֵן מַחֲזִיקוֹת אַרְבָּעִים סְאָה בַּלַּח, שֶׁהֵן כּוֹרַיִים בַּיָּבֵשׁ — טְהוֹרִין. מַתְנִי׳ לְחָיַיִן שֶׁאָמְרוּ — גּוֹבְהָן עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְרׇחְבָּן וְעוֹבְיָין כׇּל שֶׁהוּא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: רׇחְבָּן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. גְּמָ׳ לְחָיַיִן שֶׁאָמְרוּ כּוּ׳. לֵימָא תְּנַן סְתָמָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר לְחָיַיִן בָּעִינַן? לָא, מַאי לְחָיַיִן — לְחָיַיִן דְּעָלְמָא. אִי הָכִי, קוֹרָה נָמֵי — נִיתְנֵי קוֹרוֹת, וּמַאי קוֹרוֹת: קוֹרוֹת דְּעָלְמָא! הָכִי קָאָמַר: אוֹתָן לְחָיַיִן שֶׁנֶּחְלְקוּ בָּהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וַחֲכָמִים — גּוֹבְהָן עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְרוֹחְבָּן וְעוֹבְיָין כׇּל שֶׁהוּא. וְכַמָּה כׇּל שֶׁהוּא, תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: אֲפִילּוּ כְּחוּט הַסַּרְבָּל. תָּנָא עָשָׂה לֶחִי לַחֲצִי מָבוֹי אֵין לוֹ אֶלָּא חֲצִי מָבוֹי. פְּשִׁיטָא! אֶלָּא אֵימָא: יֵשׁ לוֹ חֲצִי מָבוֹי. הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לֵיחוּשׁ דִּילְמָא אָתֵי לְאִישְׁתַּמּוֹשֵׁי בְּכוּלֵּיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רָבָא: עָשָׂה לֶחִי לְמָבוֹי וְהִגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע שְׁלֹשָׁה, אוֹ שֶׁהִפְלִיגוֹ מִן הַכּוֹתֶל שְׁלֹשָׁה — לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. אֲפִילּוּ לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר אָמְרִינַן לָבוּד — הָנֵי מִילֵּי לְמַעְלָה, אֲבָל לְמַטָּה, כֵּיוָן דְּהָוְיָא מְחִיצָה שֶׁהַגְּדָיִין בּוֹקְעִין בָּהּ — לָא קָאָמַר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר רׇחְבָּן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי לֹא בְּהֵילְמֵי וְלֹא בִּלְחָיַיִן. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא: בְּהֵילְמֵי אֲמַרְתְּ לַן, בִּלְחָיַיִן לָא אֲמַרְתְּ לַן? מַאי שְׁנָא בְּהֵילְמֵי — דִּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ, לְחָיַיִן נָמֵי — פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי לְחָיַיִן, מִשּׁוּם דְּקָאֵי רַבִּי כְּווֹתֵיהּ. רַב רְחוּמִי מַתְנֵי הָכִי: אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל [בַּר שִׁילַת] מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי לֹא בְּהֵילְמֵי וְלֹא בִּלְחָיַיִן. אֲמַר לֵיהּ: אָמַרְתְּ? אֲמַר לְהוּ: לָא. אָמַר רָבָא: הָאֱלֹהִים! אַמְרַהּ, וּגְמִירְנָא לַהּ מִינֵּיהּ. וּמַאי טַעְמָא קָא הָדַר בֵּיהּ? מִשּׁוּם דְּרַבִּי יוֹסֵי נִימּוּקוֹ עִמּוֹ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב חָנָן לְאַבָּיֵי: הִילְכְתָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: פּוֹק חֲזִי מַאי עַמָּא דָבַר. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַהָא: הַשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ, אוֹמֵר: ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ״. אֲמַר לֵיהּ רַב חָנָן לְאַבָּיֵי: הִלְכְתָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: פּוֹק חֲזִי מַאי עַמָּא דָבַר.

במים - משמע מים מחוברין יחדיו: כמה הוו להו - להנך עשר על עשר ברום חמש אמות כמה גובה יש בהן באמה על אמה בריבועו של מקוה: ת"ק גרמידי - כיצד חלקהו לעשר רצועות הרי לכל רצועה עשר אמות אורך ברוחב אמה ורום חמש חתכם לחתיכות של אמה אמה הרי מאה חתיכות של אמה על אמה ברום חמש אמות שים זו על זו אמה על אמה ברום חמש הוה ת"ק אמות: לתלת מאה - גובה: מאה - מקואות שלש אמות למקוה: הני מילי בריבוע - אם היה מרובע שיהא בו אורך ורוחב לצדדין כבאמצעיתו ויהיו רצועותיו שוות בי' י' אמות רצועה כדפרישית: ים שעשה שלמה עגול היה - כדכתיב עגול סביב ונמצא שאין אורך הרצועות עשר אמות אלא רצועה האמצעית לבדה דכל דבר עגול רחב באמצעיתו וקצר לכל צדדיו: מכדי כמה מרובע יתר על העגול רביע - דהא כל עיגול שרחבו אמה יש בו היקף שלש אמות כדתנן במתני' ואם היה מרובע אמה על אמה היה לו היקף ד' אמות אמה לכל רוח נמצא מרובע יתר על העגול רביע הלכך האי ים עגול דשערינוה בחמש מאות אמין במרובע בעינן לבצורי רבעא מינייהו אימעיט להו ארבע מאה לתלת מאה דאינון מאה מקואות ולמאה אמין דאישתייר הוו עשרים וחמש מקואות ארבע אמות למקוה דהני ארבע תלת הוא דהוו שהרי אמות קצרות הן: שלש אמות תחתונות מרובעות - ויש בהן י' רצועות של י' על י' שהן מאה אמה ברום ג' ברוחב אמה דהיינו תלת מאה אמין גובה באמה על אמה והן מאה מקואות: ושתי עליונות עגולות - ואי הוו מרובעות הוו להו מאתן גרמידי השתא דאינון עגולות כי בצרת ריבעא פשו להו ק"נ דאינון נ' מקואות: נהי דאיפכא לא מצית אמרת - דליהוי תחתונות עגולות ועליונות מרובעות דשפתו עגול כתיב אלא שתים עגולות מנא לן דילמא חדא הוא דהויא עגולה ותו לא וטפי מק"נ מקואות הוא מחזיק: לא סלקא דעתך - שיהא מחזיק יותר מק"נ מקואות: מעשר הבת מן הכור - כור שלשים סאין וכי הוי הבת מעשר דיליה אשתכח דג' סאין הויא: דהוו להו - הנך אלפים בת: ו' אלפים סאין - שהן ק"נ מקואות ד' אלפים הוי מ' מאות סאין שהן ק' מקואות של מ' סאין ואלפים סאין נ' מקואות: מחזיק בתים שלשת אלפים - בים שעשה שלמה כתיב בדברי הימים: לגודשא - כשמודדין בו יבש: שידה - כמין ארגז תלוי בעגלה למרכב נשים חשובות: מגדל - מנשטי"ר: ובור ספינה אלכסנדרית - עושה בה כעין בור ונותן שם מים מתוקים: טהורין - לפי שגדולים יותר מדאי ואין תורת כלי עליהן שהרי אינן מטולטלין מלא וריקן: שהן כוריים ביבש - שאדם יכול לגדוש אלמא גודשא תילתא ובכלי שגובהו כחצי ארכו ורחבו קאמר כים: מתני': גמ' לחיין דעלמא - אכל מבואות קאי: אי הכי - רישא דקתני הקורה שאמרו כו' ליתני נמי הקורות שאמרו ואימא מאי קורות קורות דעלמא: לחיין שנחלקו בהן ר"א וחכמים - דלר"א תרתי ולרבנן חדא זהו שיעורן כדמפרש מיהו סתמא לא כמר דייקא ולא כמר דייקא: הסרבל - קו"ט: לחצי מבוי - שהכניס הלחי לפנים הרבה עד חצי אורכו של מבוי כזה:

אין לו אלא חצי מבוי - שאסור להשתמש אלא מן חציו ולפנים: יש לו - דאין לו לא איצטריך לאשמעינן אלא הא אתא לאשמעינן דהימנו ולפנים מיהא מותר להשתמש: למעלה - כגון קורה היוצאה מכותל זה ואינה נוגעת לכותל אחר דאיפליגו בה רשב"ג ורבנן (לעיל ע"א): הילמי - במסכת שבת בפרק שמנה שרצים [שבת דף קח:] הילמי שלמוייר"א בלע"ז: משום דקאי רבי כוותיה - לעיל והא דתני אדא בר מניומי רבי היא וסבר לה כר' יוסי כדאוקימנא בחצר קטנה שנפרצה לגדולה: נימוקו עמו - טעמי ראיותיו מביא לו בכל מקום במסכת גיטין (ד' סז.) מני שבחן של חכמים וזהו שבחו של רבי יוסי: הילכתא מאי - בלחיין: עמא דבר - מה נהגו העם וכבר נהגו בלחי משהו: לצמאו - לאפוקי מאן דחנקתיה אומצא: שהכל נהיה בדברו - לפניו ולאחריו לא כלום: ר"ט אומר בורא נפשות רבות - ואני שמעתי דר"ט בא לחייב אף ברכה אחריו בורא נפשות רבות ולא נהירא דאמרינן במס' נדה (ד' נא:) יש טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו ואמרינן לאתויי מאי והוינן בה ולרב פפא דמברך אמיא כו' ולא אמרינן ולרבי טרפון דמחייב אמיא מאי איכא למימר אלא נראה לי דרבי טרפון אלפניו קאמר:

כמה מרובע יתר על העגול רביע - מפורש בכיצד מעברין (לקמן עירובין ד' נו:): ש"מ גודשא תלתא - אומר ר"ת דנפקא מינה לענין מקח וממכר אם התנה לתת לו סאה גדושה או לתקן לו כלי המדה: פוק חזי - פ"ה וכבר נהגו בלחי משהו וכיון דאין הלכה כרבי יוסי בלחי כ"ש בהילמי דאפילו רב הונא בר חיננא דפליג בלחיים מודה בהילמי ושרי לעשות מי מלח בשבת בשביל ליתן על עופות צלויין ואם נותן מלח על עופות ואח"כ נותן משקין עליהם הוי שרי אפילו לרבי יוסי שהשמנונית ממתיק את המלח כדתנן בפ' שמנה שרצים (שבת קח, ב) ואלו הן מי מלח המותרים נותן שמן בתחילה לתוך המים או לתוך המלח: