עירובין טו.

פרק א׳ · מבוי

Eruvin 15a · Chapter 1: Mavoi

אִיתְּמַר: לֶחִי הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו, אַבָּיֵי אָמַר: הָוֵי לֶחִי, רָבָא אָמַר: לָא הָוֵי לֶחִי. הֵיכָא דְּלָא סָמְכִינַן עֲלֵיהּ מֵאֶתְמוֹל, כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא הָוֵי לֶחִי. כִּי פְּלִיגִי הֵיכָא דְּסָמְכִינַן עֲלֵיהּ מֵאֶתְמוֹל. אַבָּיֵי אָמַר: הָוֵי לֶחִי, דְּהָא סָמְכִינַן עֲלֵיהּ מֵאֶתְמוֹל. רָבָא אָמַר: לָא הָוֵי לֶחִי, כֵּיוָן דְּמֵעִיקָּרָא לָאו אַדַּעְתֵּיהּ דְּהָכִי עֲבִידִי, לָא הָוֵי לֶחִי. קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ כִּי הֵיכִי דִּפְלִיגִי בְּלֶחִי פְּלִיגִי נָמֵי בִּמְחִיצָה. תָּא שְׁמַע: הָעוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ בֵּין הָאִילָנוֹת וְאִילָנוֹת דְּפָנוֹת לָהּ — כְּשֵׁירָה. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, שֶׁנְּטָעָן מִתְּחִילָּה לְכָךְ. אִי הָכִי פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לִיגְזוֹר דִּילְמָא אָתֵי לְאִישְׁתַּמּוֹשֵׁי בְּאִילָן, קָא מַשְׁמַע לַן. תָּא שְׁמַע: הָיָה שָׁם אִילָן אוֹ גָּדֵר אוֹ חִיצַת הַקָּנִים — נִידּוֹן מִשּׁוּם דְּיוֹמָד! הָכָא נָמֵי, בְּמַאי עָסְקִינַן — שֶׁעֲשָׂאָן מִתְּחִילָּה לְכָךְ. אִי הָכִי מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? [קָא מַשְׁמַע לַן], חִיצַת הַקָּנִים קָנֶה קָנֶה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים, כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה. תָּא שְׁמַע: אִילָן הַמֵּסֵיךְ עַל הָאָרֶץ, אִם אֵין נוֹפוֹ גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים — מְטַלְטְלִין תַּחְתָּיו. הָכָא נָמֵי, בְּמַאי עָסְקִינַן — שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִילָּה לְכָךְ. אִי הָכִי, לִיטַלְטֵל בְּכוּלּוֹ! אַלְּמָה אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: אֵין מְטַלְטְלִין בּוֹ אֶלָּא בֵּית סָאתַיִם. מִשּׁוּם דְּהָוֵי דִּירָה שֶׁתַּשְׁמִישָׁהּ לַאֲוִיר, וְכׇל דִּירָה שֶׁתַּשְׁמִישָׁהּ לַאֲוִיר, אֵין מְטַלְטְלִין בָּהּ אֶלָּא בֵּית סָאתַיִם. תָּא שְׁמַע: שָׁבַת בְּתֵל שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְהוּא מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד בֵּית סָאתַיִם, וְכֵן בְּנֶקַע שֶׁהוּא עָמוֹק עֲשָׂרָה, וְהוּא מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד בֵּית סָאתַיִם, וְקָמָה קְצוּרָה וְשִׁיבּוֹלוֹת מַקִּיפוֹת אוֹתָהּ — מְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה. וְכִי תֵּימָא הָכָא נָמֵי שֶׁעָשָׂה מִתְּחִילָּה לְכָךְ, בִּשְׁלָמָא קָמָה לְחַיֵּי, אֶלָּא תֵּל וָנֶקַע — מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא: בִּמְחִיצוֹת כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּהָוְיָא מְחִיצָה, כִּי פְּלִיגִי — בְּלֶחִי. אַבָּיֵי לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר: לֶחִי מִשּׁוּם מְחִיצָה, וּמְחִיצָּה הָעֲשׂוּיָה מֵאֵלֶיהָ הָוְיָא מְחִיצָה. וְרָבָא לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר: לֶחִי מִשּׁוּם הֶיכֵּר, אִי עֲבִידָא בְּיָדַיִם הָוְיָא הֶיכֵּר, וְאִי לָא לָא הָוֵי הֶיכֵּר. תָּא שְׁמַע: אַבְנֵי גָדֵר הַיּוֹצְאוֹת מִן הַגָּדֵר מוּבְדָּלוֹת זוֹ מִזּוֹ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה, אֵין צָרִיךְ לֶחִי אַחֵר. שְׁלֹשָׁה — צָרִיךְ לֶחִי אַחֵר. הָכָא נָמֵי שֶׁבְּנָאָן מִתְּחִילָּה לְכָךְ. אִי הָכִי, פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא לְמֵיסַר בִּנְיָינָא הוּא דַּעֲבִידָא. קָא מַשְׁמַע לַן. תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: כּוֹתֶל שֶׁצִּידּוֹ אֶחָד כָּנוּס מֵחֲבֵרוֹ, בֵּין שֶׁנִּרְאֶה מִבַּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים, וּבֵין שֶׁנִּרְאֶה מִבִּפְנִים וְשָׁוֶה מִבַּחוּץ — נִדּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי. הָכָא נָמֵי שֶׁעֲשָׂאוֹ מִתְּחִילָּה לְכָךְ. אִי הָכִי, מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? הָא קָא מַשְׁמַע לַן: נִרְאֶה מִבַּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים — נִדּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי. תָּא שְׁמַע: דְּרַב הֲוָה יָתֵיב בְּהָהוּא מְבוֹאָה, הֲוָה יָתֵיב רַב הוּנָא קַמֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: זִיל אַיְיתִי לִי כּוּזָא דְמַיָּא. עַד דַּאֲתָא, נְפַל לֶחְיָא. אַחְוִי לֵיהּ בִּידֵיהּ קָם אַדּוּכְתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא: לָא סָבַר לַהּ מָר לִסְמוֹךְ אַדִּיקְלָא? אָמַר: דָּמֵי הַאי מֵרַבָּנַן כְּמַאן דְּלָא פָּרְשִׁי אִינָשֵׁי שְׁמַעְתָּא, מִי סָמְכִינַן עֲלֵיהּ מֵאֶתְמוֹל? טַעְמָא — דְּלָא סָמְכִינַן, הָא סָמְכִינַן — הָוֵי לֶחִי. לֵימָא אַבָּיֵי וְרָבָא בִּדְלָא סָמְכִינַן עֲלֵיהּ פְּלִיגִי, הָא סָמְכִינַן עֲלֵיהּ — הָוֵה לֶחִי. לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּהָהוּא בַּרְקָא דַּהֲוָה בֵּי בַּר חָבוּ דַּהֲווֹ פְּלִיגִי בַּהּ אַבָּיֵי וְרָבָא כּוּלֵּי שְׁנַיְיהוּ. מַתְנִי׳ בַּכֹּל עוֹשִׂין לְחָיַיִן אֲפִילּוּ בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. וּמְטַמֵּא מִשּׁוּם גּוֹלֵל,

העומד מאליו - שלא הוקבע שם לשם תיקון מבוי דלא הזמינוהו לכך: היכא דלא סמכינן עליה מאתמול - שהיה שם לחי אחר ונפל בשבת: לאישתמושי באילן - ויעלה ויתלוש ביום טוב: היה שם - בפסי ביראות תניא בפרק שני: חיצת הקנים - קנים מחוברים. חיצת שהיו נטועים כסדר מחיצה: דיומד - מפרש בפ' שני דיו עמודין עמוד אחד נראה כשנים שעשאו כמרזב ונוטה אחד ממחיצותיו לדרום ואחד למערב דכי עביד ד' דיומדין לד' הפיאות יש לכל מחיצה ב' אמות עומד אמה מכאן ואמה מכאן:

כדבעא מיניה - בפרק שני: המסיך - נופו נוטה סמוך לארץ ראש הנוף בפחות מג' לקרקע ועיקרו במקום שמחובר לאילן גבוה עשרה: אין מטלטלין בו - אם היה היקפו יותר מבית סאתים כחצר המשכן ושיעור זה נתנו חכמים לכל היקף המתוקן ואינו מתוקן כל צרכו כגון למחיצה שאין בה שתי וערב בהאי פירקא (ד' טז:) ולהיקף שלא הוקף לדירה בפ' שני (ד' כד.) והכא נמי אי בעומד מאליו מוקמת לה שפיר כו' הואיל ולאו להכי עבידא יהבו ביה רבנן האי שיעורא: משום דהוי דירה שתשמישה לאויר - לעולם שנטעו מתחילה לכך והיקף לדירה הוא אבל דירה זו אינה עשויה לצורך תוכה אלא לצורך אויר שחוצה לה לדור שם שומרי השדות ועשויי' להציל מן החמה ואין מטלטלין בדירה זו אלא בית סאתים כדתניא בפ' שני (ד' כב.) כלל אמר ר"ש בן אלעזר כל אויר שתשמישו לדירה כגון דיר וסהר ומוקצה וחצר ואפילו י' כורים מותר וכל דירה שתשמישה לאויר כגון בורגנין שבשדות בית סאתים מותר יותר מבית סאתים אסור דלאו דירה הוא דעל כרחו הוא דר שם: שבת בתל - קדש עליו היום וקנה שם שביתתו: גבוה עשרה - דאמרינן גוד אסיק מחיצותיו כל סביבותיו והרי הוא מוקף: וכן נקע - אחד מנקיקי הסלעים: והוא מד' אמות עד בית סאתים - הואיל ושבת באויר מחיצותיו נעשית ביתו וכולו כארבע אמותיו הוא הלכך מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה אבל אי הוה טפי מבית סאתים אין מחיצותיו מועילות לו שהיקף שאינו עשוי לדירה אינו מועיל אלא לבית סאתים להכי נקט מארבע אמות ואילך דאם היה פחות מד' אמות מאי מהלך את כולו איכא ומחיצותיו מאי מהני בלאו מחיצה נמי מקום לכל אדם ד' אמות בפרק מי שהוציאוהו (לקמן עירובין ד' מא:): ושיבולות מקיפות אותה - שהניח גבוליה סביב מלקצור ושבלים גבוהין י' עסקינן: תל ונקע מאי איכא למימר - מימות עולם הן: היוצאות מן הגדר - זו למעלה מזו: למיסר בניינא - שאם ירצה לעשות מחיצה מכותל זה לכותל שכנגדו יתקשר באבנים הללו שכן דרך הבנאין לעשות ובענין אחר אינו יכול לדבק בנין חדש בבנין ישן: לסמוך אדיקלא - דקל היה עומד אצל פתח המבוי: הא סמכינן הוי לחי - אלמא הלכה כאביי: לימא בדלא סמכינן עליה פליגי - ואביי דשרי קשיא ליה האי עובדא דרב לא סמך אדיקלא ואנן קים לן הלכתא כאביי בלחי העומד מאליו: ברקא - יציע: דהוה בי בר חבו - והיה עמוד הסומך את היציע עומד בראש מבוי אחר: ואפליגו בה כולי שנייהו - אביי שרי למיסמך עליה ורבא אסר אלמא בדסמכינן עליה פליגי והלכתא כאביי בהא דזו היא אחת מיע"ל קג"ם שהלכה כאביי: מתני' ומטמא משום גולל - אם עשאו גולל לקבר מטמא לעולם באהל כמת עצמו ואפי' ניטל משם דתניא בפ' בהמה המקשה (חולין עב.) כל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק:

תא שמע העושה סוכתו - בפ' הישן (סוכה דף כד:) מוקי לה דעביד לה בהוצא ודפנא דלא תקשי לרב אחא בר יעקב דאמר כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח פירוש שהרוח מנענעת' לכאן ולכאן אינה מחיצה ואמאי כשרה והא קאזיל ואתי ולפי זה לא פריך הכא מידי והוה מצי למימר ולטעמיך אי נמי משמע ליה דמיירי בכל ענין בין הוי רוב דופן מעובי האילן שאינו הולך ברוח בין דהוי רוב דופן מן הנוף: אי הכי מאי למימרא - ולא סגי בשינויא דלעיל דלא הוה נקט תרתי אטו חדא: תל ונקע מאי איכא למימר - ולא תקשי מכאן למ"ד מחיצה שאינה עשויה בידי אדם לא שמה מחיצה דלא אתיא למעוטי אלא דבר שאינו ראוי להעשות בידי אדם כגון בעלי חיים: אביי לטעמיה - היינו לחד לישנא דלעיל גבי היה גבוה מכ' ובא למעטו (ד' ה.) דקסבר דאפילו קורה משום מחיצה וכל שכן לחי ואותו לשון תופס עיקר ורבא לטעמיה דאמר לעיל אחד זה ואחד זה משום היכר ור"ח לא גרס לטעמיה אלא גרס בהדיא אביי אמר לחי משום מחיצה ורבא אמר לחי משום היכר: לא סבר לה מר למסמך אדיקלא - אף על גב דרב הונא אית ליה בפירקין (ד' יז) שבת הואיל והותרה הותרה ולא צריך למסמך אדיקלא הא מסיק לקמן דמודה רב הונא היכא דליתנהו למחיצות דלא אמרינן הואיל והותרה הותרה אי נמי הכא לפי דברי רב היה מקשה: