עירובין כא.

פרק ב׳ · עושין פסין

Eruvin 21a · Chapter 2: Osin Passin

מְטַפֵּס וְעוֹלֶה מְטַפֵּס וְיוֹרֵד. אִינִי? וְהָאָמַר רַב יִצְחָק אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא הוּתְּרוּ פַּסֵּי בֵירָאוֹת אֶלָּא לִבְאֵר מַיִם חַיִּים בִּלְבַד. וְאִי לִבְהֵמָה, מָה לִי חַיִּים מָה לִי מְכוּנָּסִין? בָּעִינַן מִידֵּי דַּחֲזֵי לְאָדָם. גּוּפָא: לֹא הוּתְּרוּ פַּסֵּי בֵירָאוֹת אֶלָּא לִבְהֵמָה בִּלְבַד, אֲבָל אָדָם מְטַפֵּס וְעוֹלֶה מְטַפֵּס וְיוֹרֵד. וְאִם הָיוּ רְחָבִין, אֲפִילּוּ לְאָדָם נָמֵי. וְלֹא יְמַלֵּא אָדָם מַיִם וְיִתֵּן לִפְנֵי בְהֶמְתּוֹ, אֲבָל מְמַלֵּא הוּא וְשׁוֹפֵךְ לִפְנֵי בְּהֵמָה וְשׁוֹתָה מֵאֵילֶיהָ. מַתְקֵיף לַהּ רַב עָנָן: אִם כֵּן, מָה הוֹעִילוּ פַּסֵּי בֵירָאוֹת? מָה הוֹעִילוּ?! לְמַלּאוֹת מֵהֶן! אֶלָּא: מָה הוֹעִיל רֹאשָׁהּ וְרוּבָּהּ שֶׁל פָּרָה? אָמַר אַבָּיֵי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּאֵיבוּס הָעוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרוֹחַב אַרְבָּעָה וְרֹאשׁוֹ נִכְנָס לְבֵין הַפַּסִּין וְכוּ׳. אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: אֵין בּוּרְגָּנִין בְּבָבֶל, וְלֹא פַּסֵּי בֵירָאוֹת בְּחוּץ לָאָרֶץ. בּוּרְגָּנִין בְּבָבֶל לָא — דִּשְׁכִיחִי בִּידְקֵי, פַּסֵּי בֵירָאוֹת בְּחוּץ לָאָרֶץ לָא — דְּלָא שְׁכִיחִי מְתִיבָתָא. אֲבָל אִיפְּכָא עָבְדִינַן. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: אֵין בּוּרְגָּנִין וּפַסֵּי בֵירָאוֹת, לֹא בְּבָבֶל וְלֹא בַּחוּץ לָאָרֶץ. בּוּרְגָּנִין בְּבָבֶל לֹא — דִּשְׁכִיחִי בִּידְקֵי, בְּחוּץ לָאָרֶץ נָמֵי לָא — דִּשְׁכִיחִי גַּנָּבֵי. פַּסֵּי בֵירָאוֹת בְּבָבֶל לָא — דִּשְׁכִיחִי מַיָּא. בְּחוּץ לָאָרֶץ נָמֵי לָא — דְּלָא שְׁכִיחִי מְתִיבָתָא. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְמָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אָמְרִי אָתֵיתוּ מִבַּרְנִשׁ לְבֵי כְנִישְׁתָּא דְּדָנִיֵּאל דַּהֲוָה תְּלָתָא פַּרְסֵי בְּשַׁבְּתָא, אַמַּאי סָמְכִיתוּ — אַבּוּרְגָּנִין? הָא אָמַר אֲבוּהּ דַּאֲבוּהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אֵין בּוּרְגָּנִין בְּבָבֶל! נָפֵק וְאַחְוִי לֵיהּ הָנְהוּ מָתָווֹתָא, דְּמִבַּלְעָן בְּשִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִים. אָמַר רַב חִסְדָּא, דָּרֵישׁ מָרִי בַּר מָר: מַאי דִּכְתִיב ״לְכׇל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד״, דָּבָר זֶה אֲמָרוֹ דָּוִד וְלֹא פֵּירְשׁוֹ, אֲמָרוֹ אִיּוֹב וְלֹא פֵּירְשׁוֹ, אֲמָרוֹ יְחֶזְקֵאל וְלֹא פֵּירְשׁוֹ, עַד שֶׁבָּא זְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹ וּפֵירְשׁוֹ. אֲמָרוֹ דָּוִד וְלֹא פֵּירְשׁוֹ, דִּכְתִיב: ״לְכׇל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד״. אֲמָרוֹ אִיּוֹב וְלֹא פֵּירְשׁוֹ, דִּכְתִיב: ״אֲרוּכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם״. אֲמָרוֹ יְחֶזְקֵאל וְלֹא פֵּירְשׁוֹ, דִּכְתִיב: ״וַיִּפְרֹשׂ אוֹתָהּ לְפָנַי וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר וְכָתוּב אֵלֶיהָ קִינִים וָהֶגֶה וָהִי״. ״קִינִים״ — זוֹ פּוּרְעָנוּתָן שֶׁל צַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״קִינָה הִיא וְקוֹנְנוּהָ״. ״וָהֶגֶה״ — זוֹ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר״. ״וָהִי״ — זוֹ הִיא פּוּרְעָנוּתָן שֶׁל רְשָׁעִים לֶעָתִיד לָבֹא, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״הֹוָה עַל הֹוָה תָּבֹא״. עַד שֶׁבָּא זְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹ וּפֵירְשׁוֹ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רוֹאֶה וָאוֹמַר אֲנִי רוֹאֶה מְגִילָּה עָפָה אׇרְכָּהּ עֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרׇחְבָּהּ עֶשֶׂר בָּאַמָּה״. וְכִי פָּשְׁטַתְּ לַהּ, הָוְיָא לַהּ עֶשְׂרִין בְּעֶשְׂרִין. וּכְתִיב: ״הִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר״, וְכִי קָלְפַתְּ לַהּ, כַּמָּה הָוְיָא לַהּ — אַרְבְּעִין בְּעֶשְׂרִין. וּכְתִיב: ״מִי מָדַד בְּשׇׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְגוֹ׳״ — נִמְצָא כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אֶחָד מִשְּׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתַיִם בַּתּוֹרָה. וְאָמַר רַב חִסְדָּא, דָּרֵישׁ מָרִי בַּר מָר, מַאי דִּכְתִיב: ״וְהִנֵּה שְׁנֵי דּוּדָאֵי תְאֵנִים מוּעָדִים לִפְנֵי הֵיכַל ה׳. הַדּוּד הָאֶחָד תְּאֵנִים טוֹבוֹת מְאֹד כִּתְאֵנֵי

מטפס - אוחז בידיו ורגליו בכתלים ונכנס ויוצא מטפס קרפי"ר בלע"ז: מידי דחזי לאדם - כיון דמים משוי להו מחיצה בעינן מים חשובין: אם היו רחבין - ואינו יכול לטפס מותר לו למלאות ולשתות: ויתן לפני בהמתו - הוא עצמו אינו מותר לאחוז הכלי לפניה: מה הועילו - בתמיה הרי הועילו למלאות מן הבור שהוא רשות היחיד: אין בורגנין בבבל - דאמר בכיצד מעברין (לקמן עירובין ד' נה:) אם היו בורגנין חוץ לעיר בתוך ע' אמה ושירים מתעברין עמה ומודדין תחום העיר משם ולהלן ומה הן בורגנין סוכות שעושין שומרי העיר ואינו דבר קבוע וקאמר ר' ירמיה דהנך בורגנין אין בבבל כלו' ואין מתעברין עם העיר דבבבל איכא בידקי דמיא ושטפי להו הלכך לא חשיבי מידי: בחוצה לארץ - בשאר ארצות לבד מבבל: דלא שכיחי מתיבתא - להיות תלמידים הולכים מעיר לעיר ללמוד תורה ופסי ביראות לא הותרו אלא לעולי רגלים ולכיוצא בהן שהולכין לדבר מצוה: דשכיחי גנבי - דגנבי להו הלכך לא חשיבי להיות בתים: דשכיחי מיא - ולא הותרו פסי ביראות אלא למקום שצריכין מי גשמים לכנסן ולשתות מהן דאיכא דוחק: אמרי דקאתיתו מברנש לבי כנישתא דדניאל - שמעתי שאומרי' עליכם שאתם באין מברניש לבי כנישתא דדניאל בשבת מקום היה בבבל ששם היה מתפלל דניאל דכתיב וכוין פתיחן ליה בעיליתיה: אמאי קא סמכיתו אבורגנין - שיש בורגנין משבעים אמה לשבעים אמה: מתוותא - עיירות חריבות ונשארו שם מחיצות מן הבתים ואמרי' התם בפ' כיצד מעברין (עירובין נה:) נפש שלא נפרצה דהיינו מצבת קבר מתעברת עם העיר ואע"פ שאינה בית ממש: בשבעים אמה ושירים - שני שלישי אמה דהוא שיעור בית סאתים כחצר המשכן כדאמרי' לקמן (עירובין ד' נז.) נותנין קרפף לעיר דכל שבעים אמה ושירים סמוך לעיר הוי עיר: לכל תכלה ראיתי קץ - דסוף כל דבר יש קץ למצוא סופו אבל מצותך רחבה מאד ואין קץ לתכלה שלה: לא פירשו - איזהו קץ שיעורה: ויפרוש אותה לפני - מגילת תורה שבעל פה הראהו: וכן הוא אומר - דקינים לשון פורענות הוא: והגה - לשון שמחה: עשרים באמה - אמה של הקדוש ברוך הוא: ורחבה עשר - כשהיא עפה היינו כפולה: כי פשטת - לכפילתה הויא עשרים בעשרים: כי קלפת לה - דתשים קליפה זו בראש חבירתה שיהא כל כתיבה מצד אחד: הויא לה ארבעי' - אורך ברוחב כ': ושמים בזרת תכן - מדת עולם חצי אמה על חצי אמה צא וחשוב כמה חצי אמה על חצי אמה יש במגילה ותמצא שלשת אלפים ומאתים כיצד עשה מעשרים אמה רוחב רצועות של רוחב חצי אמה הרי כאן ארבעים רצועות וכל אחת ארבעים אמה לאורכה של מגילה הרי אלף ושש מאות אמה אורך שהן שלשת אלפים ומאתים זרתות: דודאי תאנים - סירות נחושת מלאות תאנים: מועדים - מוכנים:

מידי דחזי לאדם בעינן - ואובסין את הגמל דלעיל היינו נמי במידי דחזי לאדם אי נמי איירי ברה"י ולא בין הפסין אי נמי הואיל ותחילת התיקון הוי במידי דחזי לאדם שרי בכל ענין לצורך בהמה וא"ת אמאי בעינן מידי דחזי לאדם כיון דלא שרי אלא לצורך בהמה וי"ל שאם דלה לצורך בהמה ונשתיירו שם שרי לאדם והא דאמרינן בסמוך ואם היו רחבים לאדם נמי שרי היינו לדלות לכתחילה לצורך אדם אי נמי הא דאמרינן לא הותרו אלא לצורך בהמה היינו תחילת התיקון אבל בשכבר נתקן לצורך בהמה שרי אף לצורך אדם לכתחילה לדלות ואם היו רחבים שרי לתקן אפי' לצורך אדם ואתי שפיר הא דאמר לעיל חצר שראשה נכנס לבין הפסין מותר לטלטל מתוכה לבין הפסין ומבין הפסין לתוכה היינו השתא אפי' לצורך אדם: מה הועילו ראשה ורובה של פרה - וא"ת הועילו בדנקיט מנא ונקיט לה דאמר לעיל דשרי וברייתא איירי בדלא נקיט לה כדמוכח לעיל וי"ל דרב ענן משמע ליה לא ימלא אפילו בדנקיט מנא ונקיט לה אי נמי סבירא ליה דבנקיט מנא ונקיט לה לא בעינן ראשה ורובה: אחוי ליה הנך מתוותא - משמע דכפרים קטנים מקרו מתוותא דהואיל ולא היו ידועים מכלל דקטנים היו ובפרק קמא דגטין (ד' ז.) קרי לעיירות גדולות מתוותא דקא אמרי' מתוותא דארעא דישראל קא חשיב גבי קינה ודימונה ועדעדה ומתוך כך נראה דאין להקפיד מה שכותבין בגט מתא פלוני בין עיר גדולה בין עיר קטנה ומיהו בקונטרס פי' כאן מתוותא עיירות חריבות ולפי זה אין ראיה דשמא גדולות היו ולפי שנחרבו לא היו ידועות: אחד משלשת אלפים ומאתים בתורה - בסלוק אז ראית וספרת יסד רבי אליעזר הקליר אלפים וארבע מאות בעולם מאריכה וזהו לפי שעושה זרת שליש אמה כמו שיסד והזרת מותחת עד שנים בסיט וארבעה אצבעות הוא הטפח והסיט ולפי חשבון דשמעתא הוי זרת חצי אמה וכל אמה כשתחלקנה לשתי וערב יש בה ארבע זרתות אך תימה כי לפי חשבונו היה לו לחלק אמה לתשעה חלקים ואז יהיה בכל חלק זרת על זרת כי העולם זרת על זרת ואז יעלה לשבעת אלפים ומאתים והוא עושה העולם זרת על אמה וזה מנין לו וגם סובר דוכל בשליש עפר הארץ היינו שליש אמה והוא עצמו יסד גיא וכל עפרה בצרדה הכילו משמע דאצבע שלישי היינו אצבע הקרוי אמה קרי ליה צרדה ורצה לפרש וכל בשליש באצבע שלישי ובמסכת יומא (ד' יט:) קרי צרדה אצבע שאצל הגודל וצרדה היינו צרה דדא של אגודל: